צבא של פינגווינים
אם קהל של אנשים בלתי תלויים שיש להם אינטרסים אישיים עובד בצורה מבוזרת על אותה בעיה, ולא נעשה ניסיון לכוון את מאמציו מלמעלה, הפתרון הקולקטיבי של הקהל הזה יהיה כנראה טוב יותר מכל פתרון אחר שתעלו על דעתכם. תראו את לינוקס • פרק מהספר "חוכמת ההמונים"
חוקרים במדעי החברה שמו דגש מחודש על חשיבות רשתות חברתיות, שמאפשרות לאנשים לתקשר ולפעול בתיאום זה עם זה בלי שפרט כלשהו אחראי על כך. חשובה מכול, כמובן, היתה צמיחת האינטרנט – במובנים מסוימים המערכת המבוזרת ביותר בעולם – וצמיחת טכנולוגיות נלוות לה, כמו שיתוף קבצים, שהדגימו היטב את האפשרויות (הכלכליות, הארגוניות והאחרות) הגלומות בביזור.
גם רעיון חוכמת ההמונים רואה בביזור דבר טוב, שכן אם קהל של אנשים בלתי תלויים שיש להם אינטרסים אישיים עובד בצורה מבוזרת על אותה בעיה, ולא נעשה ניסיון לכוון את מאמציו מלמעלה, הפתרון הקולקטיבי של הקהל הזה יהיה כנראה טוב יותר מכל פתרון אחר שתעלו על דעתכם.
למה בעצם כוונתנו ב"ביזור"? זהו מושג רחב, ובשנים האחרונות הוא נישא בפי כל בצורות רבות ושונות. להקות ציפורים, כלכלות שוק חופשי, ערים, רשתות מחשב: כל אלה נחשבות דוגמאות לביזור. גם רשת בתי הספר הציבוריים באמריקה והחברות העסקיות המודרניות מוצגות, בהקשרים מסוימים, כדוגמאות לביזור. כל אלה מערכות שונות זו מזו, אבל בכולן השליטה איננה מרוכזת במקום אחד, והרבה החלטות חשובות נקבעות בהן על ידי יחידים שמתבססים על הידע האישי והמקומי שלהם, ולא על ידי מתכנן יודע-כול מרחיק ראות כלשהו.
לקבלת החלטות ופתרון בעיות באופן מבוזר יש שתי השלכות חשובות: ביזור מטפח התמחות, ואחר כך מוזן ממנה – התמחות בעבודה, במחקר, או בכל דבר אחר. והתמחות, כפי שידוע לנו מאז אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית, מאפשרת לאנשים להיות יצרנים ויעילים יותר, והיא מרחיבה את היקף הדעות והמידע שבתוך המערכת (על אף שהיקף הידע של היחיד במערכת מצטמצם).
ביזור משפיע גם על הדבר שהכלכלן פרידריך האייק מכנה "ידע טקטי". ידע טקטי הוא ידע שאי אפשר לסכם אותו או להעביר אותו לאחרים, משום שהוא ספציפי למקום מסוים, או לתפקיד מסוים, או להתנסות מסוימת, ועם זה הוא בעל ערך עצום (למעשה, מציאת דרך לנצל את הידע הטקטי של היחידים היא אתגר מרכזי לכל ארגון וקבוצה). לכך מתקשרת ההנחה שטמונה בלבו של רעיון הביזור, כי ככל שאדם קרוב יותר לבעיה, כך יש יותר סיכויים שהוא ימצא לה פתרון טוב. גישה זו היתה נהוגה עוד באתונה העתיקה, שבה החלטות על פסטיבלים מקומיים נשארו בידי השליטים, ולא בידי האסיפה האתונאית, ושופטים אזוריים טיפלו בפשעים הפחות חמורים. אפשר לראות זאת גם בספר שמות, כשיתרו חותן משה יועץ לו למנות דיינים שישפטו את העם ב"כל הדבר הקטוֹן", ולהשאיר לעצמו את סמכות השיפוט רק ב"דבר הגדול".
אם כן, יתרונו הגדול של הביזור הוא שהוא מעודד עצמאות והתמחות מחד גיסא, ומאידך גיסא מאפשר לאנשים לפעול בתיאום זה עם זה ולפתור יחד בעיות קשות. חולשתו הגדולה של ביזור היא שאין ערובה לכך שמידע בעל ערך שמתגלה בחלק אחד של המערכת, ימצא את דרכו לשאר המערכת. לפעמים מידע חשוב לעולם לא מתפשט, והוא לא מועיל כפי שהיה יכול להועיל. היינו רוצים למצוא דרך שתאפשר ליחידים
ב-1991 יצר ההאקר הפיני לינוּס טוֹרבָלדס גרסה משלו למערכת ההפעלה "יוניקס", וכינה אותה לינוקס. הוא פירסם את קוד התכנה כדי שכל אחד – טוב, לפחות כל מי שמבין במחשבים – יוכל לראות מה שעשה. חשוב מזה, הוא צירף לקוד הערה, "אם אפשר להעניק לציבור גישה חופשית לתכנה שלכם, אשמח לשמוע מכם, כדי שאוסיף אותה למערכת". זו היתה הצעה נהדרת. כמו שאחד מכותבי ההיסטוריה של לינוקס ציין: "מתוך עשרת האנשים הראשונים שהורידו את התכנה, חמישה שלחו חזרה תיקוני באגים, שורות קוד ופיצ'רים חדשים". במשך הזמן תהליך השיפור התמסד, ואלפי מתכנתים שעבדו ללא תמורה תרמו אלפי תיקונים קטנים וגדולים למערכת ההפעלה, ושיפרו ללא הרף את האמינות והיציבות של לינוקס.
בניגוד למערכת ההפעלה חלונות, ששייכת למיקרוסופט ועובדים עליה רק המתכנתים של מיקרוסופט, לינוקס אינה שייכת לאיש. כשצצה בעיה בדרך הפעולה של לינוקס, היא מתוקנת רק אם מישהו מציע ביזמתו פתרון טוב. אין בוסים שמפקחים על האנשים, אין מי שמכתיב להם את תחום אחריותם. המתכנתים עובדים על דברים שמעניינים אותם, ומתעלמים מן השאר. זה אולי נראה כמו דרך רשלנית לפתרון בעיות, אבל לפחות עד כה היא היתה יעילה בצורה מדהימה, ולינוקס היא המתחרה החשובה והמסוכנת ביותר של מיקרוסופט.
לינקוס היא ללא ספק מערכת מבוזרת, משום שאינה מנוהלת על ידי ארגון פורמלי והתורמים לה נמצאים בכל העולם. הביזור תרם ללינוקס גיוון. במודל העסקי הרגיל, ההנהלה הבכירה שוכרת את העובדים הטובים ביותר שהיא מוצאת, משלמת להם שכר משרה מלאה, מנחה אותם על איזה בעיות לעבוד ומקווה לטוב. זהו לא מודל רע. יש לו יתרון גדול בניוד אנשים מעבודה על בעיה אחת לבעיה אחרת, והוא גם מאפשר לחברות להתמחות במה שהן עושות. אבל הוא גם בהכרח מגביל את מספר הפתרונות האפשריים שהחברה יכולה להעלות, הן בגלל המציאות המתמטית (בחברה יש כמות מוגבלת של עובדים, והם עובדים כמות מוגבלת של זמן) והן בגלל התרבות הארגונית והבירוקרטיה.
לינוקס אינה מוטרדת מאף לא אחד מהדברים האלה, ודרך פעולתה מבטיחה ששדה הפתרונות האפשרי יהיה עצום. יש מספיק שונות בין מתכנתים ויש מספיק מתכנתים. לא חשוב מהו הבאג, מישהו ימצא דרך לתקן אותו, וקהל המתכנתים מגוון דיו כדי שמישהו יבחין בבאגים שמופיעים. במילותיו של גורו הקוד הפתוח אריק ריימונד, "אם יש מספיק זוגות עיניים, כל הבאגים צפים אל פני השטח".
בדרך הפעולה שלה, לינוקס למעשה אינה שונה מאוד משוּק. בדומה למושבת דבורים, היא שולחת מלקטים רבים ומניחה שאחד מהם ימצא את הדרך הטובה ביותר לשדה פרחים. זה ללא ספק יעיל פחות מלנסות להגדיר את הדרך הטובה ביותר אל השדה או לבחור את המלקטים הטובים ביותר. אחרי הכול, אם מאות או אלפי מתכנתים מבזבזים את זמנם בניסיון למצוא פתרון שרק בודדים מהם ימצאו, פירוש הדבר בזבוז של הרבה שעות שאפשר היה להשקיע במשהו אחר. עם זה, בדיוק כמו שיכולת של שוק חופשי לייצר שפע של חלופות ואז לנפות אותן היא תכונה חיונית להמשך צמיחה, הבזבוז לכאורה של לינוקס הוא סוג של כוח (סוג כוח שחברות למטרות רווח אינן יכולות, למרבה המזל או לרוע המזל, להסתמך עליו). אפשר לתת לאלפי פרחים לפרוח ואז לקטוף את אלה שריחם מתוק מכולם.
אם כך, מי קוטף את הפרחים המתוקים מכולם? במצב אידאלי, הציבור קוטף אותם. אבל כאן חיוני למצוא איזון בין המקומי לבין הגלובלי: מערכת מבוזרת יכולה לייצר תוצאות אינטליגנטיות באמת רק אם יש לה דרך לקבץ את המידע מכל אחד במערכת. בלי דרך לקבץ את המידע, אין סיבה שביזור ייצר תוצאה טובה יותר. במקרה של הניסוי שבו נפתח ספר זה, מנגנון הקיבוץ היה סר פרנסיס גלטון, שמנה את הקולות. במקרה של שוק חופשי, מנגנון הקיבוץ הוא כמובן המחיר. מחירה של סחורה משקף, אמנם בצורה בלתי מושלמת אבל יעילה, את פעולות הקונים והמוכרים בכל פינות השוק, ומכוון את הכלכלה לאן שהקונים והמוכרים רוצים. מחיר מניה משקף, באופן בלתי מושלם אבל יעיל, את שיפוט המשקיעים על שווי החברה. במקרה של לינוקס, זוהי קבוצה קטנה של מתכנתים, ובכללם טורבלדס עצמו, שבודקים כל שינוי פוטנציאלי בקוד הפתוח של מערכת ההפעלה. יש מתכנתי לינוקס בכל מקום בעולם, אבל בסופו של דבר כל הדרכים מובילות לטורבלדס עצמו.
דרך אגב, זה לא מובן מאליו שההחלטה מה להכניס לתוך הקוד של לינוקס צריכה להיות בידי קבוצה קטנה של אנשים. אם הטיעונים שלי בספר זה נכונים, קבוצה גדולה של מתכנתים, גם אם אינם מיומנים כמו טורבלדס ואנשיו, תדע היטב להעריך אם כדאי להכניס קוד מסוים או לא. אבל נניח לזה בינתיים. הנקודה החשובה כאן היא שאלמלא החלטה היתה מתקבלת על ידי מישהו, לינוקס עצמה לא היתה מוצלחת כפי שהיא. כשקבוצה של יחידים אוטונומיים מנסה לפתור בעיה ואין לה אמצעי לשלב בין השיפוטים השונים של חבריה, הפתרון הטוב ביותר שתוכל לקוות לו הוא הפתרון של האדם החכם ביותר בתוכה, ואין ערובה שהוא יתקבל. אבל אם באותה קבוצה יש אמצעי לקבץ את הדעות השונות, הפתרון הקולקטיבי של הקבוצה עשוי להיות חכם אף יותר מזה של האדם החכם ביותר בקבוצה. לכן, באופן פרדוקסלי, קיבוץ – שיכול להיחשב כצורה של מִרכוז – חשוב להצלחת הביזור. אם זה נראה מפוקפק, אולי הסיבה לכך היא שכשאנחנו שומעים על מִרכוז אנחנו חושבים על "תכנון מרכזי" כמו שהיה בברית המועצות לשעבר, ומדמיינים קבוצה קטנה של אנשים, או אדם אחד בלבד, שמחליטים כמה נעליים לייצר היום. למעשה אין סיבה לבלבל בין שני הדברים. אפשר ורצוי שההחלטות הקולקטיביות ייעשו על ידי סוכנים מבוזרים.
חשוב להבין באיזה מקרים ביזור הוא מתכון לחכמה קולקטיבית, משום שבשנים האחרונות הלהט לבזר גרם לביזור להיראות כאילו הוא הפתרון האידאלי לכל בעיה. לאור התזה של ספרי "חוכמת ההמונים", ברור שאני סבור שבדרך כלל ארגון מבוזר של תרומות הפרטים מניב תוצאות טובות יותר משיטות ממורכזות. אבל ביזור עובד טוב בתנאים מסוימים ואיננו עובד טוב בתנאים אחרים.
בעשור האחרון התפתחה אמונה שאם מערכת כלשהי היא מבוזרת, היא בהכרח פועלת היטב. צריך רק להביט בפקק תנועה – או בקהילת המודיעין האמריקאי – כדי להבין שסילוק של סמכות מרכזית איננו תרופת פלא. בעת האחרונה אנשים רבים גם התאהבו ברעיון שביזור הוא באופן כלשהו טבעי או אוטומטי, אולי מפני שכל כך הרבה מן הדימויים שלנו על ביזור באים מתחום הביולוגיה. אחרי הכול, נמלים אינן צריכות לעשות שום דבר מיוחד כדי ליצור מושבת נמלים. יצירת מושבת נמלים טבועה בביולוגיה שלהם. אבל הדבר אינו נכון באשר לבני אדם. קשה ליצור ביזור אמיתי שעובד, קשה לשמור עליו לאורך זמן, וקל לביזור להידרדר לאנדרלמוסיה.
ג'יימס סורוביצקי (James Surowiecki) הוא בעל טור כלכלי פופולרי בניו-יורקר, ומאמריו הופיעו גם בניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, וויירד וסלייט. ספרו The Wisdom of Crowds ראה אור בשנת 2004. ב-2006 יצא הספר במהדורה עברית בשם חוכמת ההמונים, בהוצאת עברית בשיתוף כתר ספרים, בתרגום ג'וד שבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
