איך עובד חומר נפץ?
ואז שמענו בום. מה יש בו, בחומר הנפץ, שעושה כזה אפקט? ארז בן ארי מסביר איך עובד מה שעשוי להחשב לאחד הכתמים הגדולים בהיסטוריה האנושית
הסינים נחשבים למי שהשתמשו בחומר הנפץ הראשון, אבק השריפה, כבר במאה ה-9 לספירה . כמה מאות שנים לאחר מכן הגיע חומר זה אל המערב ושינה את פני ההיסטוריה באופן משמעותי. אמנם אבק שריפה הוא חומר שונה משמעותית ממה שאנו מכירים כחומר נפץ המשמש טילים ופצצות, אך מבחינה טכנית גם הוא מוגדר כחומר נפץ.
חומרי נפץ מתחלקים לשתי משפחות עיקריות, ואלו הן: חומר נפץ הודף, המכונה באנגלית Low Explosives, וחומר נפץ מרסק, המכונה High Explosives. המאפיין העיקרי של חומרי נפץ הוא שהם מתפרקים במהירות גבוהה מאוד, ובמהלך ההתפרקות החומר המוצק או הנוזלי הופך לגז. גז תופס נפח גבוה הרבה יותר ממוצק או מנוזל, וכך חומר הנפץ מתרחב במהירות גבוהה.
ההבחנה בין חומר נפץ מרסק ובין חומר נפץ הודף היא לא חדה וברורה לחלוטין, במיוחד עקב העובדה שגם חומר נפץ הודף עשוי להתנהג כמו חומר נפץ מרסק בתנאים מסוימים. חומר נפץ הודף, המכונה בקיצור חנ"ה, מתאפיין בקצב בעירה איטי. עד לפני כמה עשרות שנים השתמשו בעיקר באבק שריפה העשוי מתערובת של חנקת-האשלגן, אבקת פחם וגופרית (האחראית לריח הנוראי שנשאר אחרי הירי).
חומר נפץ מרסק, המכונה חנ"מ, מתפרק במהירות אדירה העשויה להגיע לאלפי מטרים בשנייה. אלו הם חומרי הנפץ המוכרים: TNT, דינמיט ו-RDX. צופי טלוויזיה אדוקים מכירים בוודאי גם את ה-C4, שהוא למעשה חומר נפץ פלסטי המבוסס על RDX. חומר הנפץ המרסק הראשון שהתגלה הוא הניטרו-גליצרין, שהוא חומר נפץ נוזלי. די מהר התברר שהניטרו-גליצרין הוא מסוכן: די בטלטלה קטנה כדי לגרום לפיצוץ, ולא מעט מדענים איבדו את חייהם (או לפחות כמה אצבעות) כשחקרו חומר זה. בהמשך פותח תהליך שאפשר לצמצם את רגישות הניטרו-גליצרין על-ידי ערבובו עם חומר מייצב, כגון אצטון, אתנול או אפילו חמר.
חולדה מאתרת חומר נפץ. צילום: רויטרס רויטרס
מרבית חומרי הנפץ המודרניים מתוכננים להיות יציבים מאוד, והם לא יתפוצצו גם אם יטולטלו בכוח או ייחשפו לאש חזקה. כדי לפוצץ אותם משתמשים בחומרים מיוחדים המכונים "חומרי נפץ ראשוניים", רגישים מאוד. סוגים רבים של חומר נפץ ראשוני עשויים בעיקר מעופרת, ומגיעים בצורת נפץ הנוגע בחומר הנפץ השני ומעביר אליו את גל הפיצוץ. את הנפץ אפשר להפעיל באמצעות אש (מפתיל השהיה), חשמל (על-ידי חוט חשמל שבקצהו נגד המתחמם ומצית את הנפץ) או אור (על-ידי לייזר המחמם את הנפץ ומצית אותו).
לעתים קרובות נראה נפץ כמעין צינור מתכת באורך של כמה ס"מ ובעובי של כחצי ס"מ. הוא רגיש מאוד, ועלול להתפוצץ במקרה של נפילה או מכה. חיילי חיל ההנדסה משתמשים בנפצים לרוב, ולכן מסתובבות בדיחות רבות על כך שלכאורה לחיילים רבים חסרות אצבעות (מדובר בהגזמות
פראיות, כמובן). הדינמיט , אגב, הומצא על-ידי המדען השוודי אלפרד נובל, שהצטער מאוד על שהמצאתו משמשת בעיקר למלחמות, ולכן ציווה במותו שהונו (כ-4 מיליון דולר) ישמש להקמת קרן שתעודד מחקר מדעי לשלום בתחומי הפיזיקה והכימיה. מאז ועד היום הקרן מחלקת פרסים כספיים גדולים מדי שנה למדענים שונים.
בתקופת מלחמת העולם ה-2 החלו להתפתח סוגים חדשים של חומרי נפץ המכונים "פלסטיים". תהליך הפקתם מבוסס על ערבוב חומר נפץ רגיל, כמו RDX, עם חומר המוסיף לו תכונות פלסטיות (פלסטיסייזר), והתוצאה היא חומר גמיש וקל לעיצוב, הדומה לפלסטלינה או לחמר. חומר נפץ פלסטי הוא יקר יחסית אך יעיל מאוד, בעיקר בעבודות בנייה ופיתוח, מכיוון שאפשר לחתוך אותו ולעצבו לגודל ולצורה הרצויים, וכך לבצע את העבודה בצורה נקייה וחסכונית ככל האפשר.
נא להמתין לטעינת התגובות
