חודר שריון
הטנק הוא מכונה אימתנית, אבל לא מעט גורמים הופכים אותו לפגיע מאוד באמצעות נשק חודר שריון. איך אפשר לעשות אתזה? ארז בן-ארי מסביר איך זה עובד
כיום המערכות לחדירת שריון מתבססות על שלוש טכנולוגיות עיקריות. שיטה אחת מבוססת על קליע חזק יותר, העשוי מחומרים קשים יותר מפלדה. השיטה השנייה נעזרת בתכונה מעניינת של חומרי נפץ חזקים, והשלישית מתבססת על תכונת הריסוק של הפלדה. כאמור, כדי לחדור שריון העשוי מפלדה יש צורך בקליע קשה במיוחד, ולשם כך צריך חומרים חזקים ביותר.
במהלך השנים נעשו ניסויים בכל מיני תערובות של מתכות ושל חומרים אחרים, וכיום רוב הקליעים מבוססים על טונגסטן – מתכת בעלת צפיפות גבוהה, המסייעת לקליע לחדור כמה שיותר עמוק. קיימים גם קליעים העשויים מאורניום, שהוא בעל צפיפות גבוהה. הקליע מעוצב בצורת מוט באורך 60-50 ס"מ ובקוטר 3-2 ס"מ. כדי לסייע לקליע לעוף ביציבות מרבית, מותקנים בבסיסו סנפירים כמו של חץ. קליעים מסוג זה נורים בעיקר מתותחים, שלהם בדרך כלל קליעים בעלי קוטר גדול יותר.
כדי שאפשר יהיה לירות את הקליע מתותח בעל קנה בקוטר רחב, כמו של טנק או של תותח, הוא מותקן בתוך פיסות פלסטיק או אלומיניום מיוחדות המגדילות את קוטרו. לאחר שהקליע יוצא מקנה התותח, פיסות אלה, המכונות "מנעלים" (Sabot), נפרדות ונופלות אל הקרקע, והקליע ממשיך במעופו לעבר המטרה. אף שמדובר במוט שגודלו אינו עולה על גודל ידית של משאבה (פומפה) לפתיחת סתימות, פיסת מתכת זו היא בעלת מאסה אדירה, והיא פוגעת במטרה במהירות גבוהה מאוד, כמעט שני קילומטרים לשנייה.
במהלך הפגיעה הקליע נשחק ושוחק את הפלדה בנקודת הפגיעה. לנקודת הפגיעה ולזווית הפגיעה יש חשיבות עליונה: כדי לבצע חדירה מוצלחת חייב הקליע לפגוע בדופן בזווית ישרה. די בסטייה של כמה מעלות כדי לגרום לקליע להתרסק על צידו וליפול אל הקרקע. אם הפגיעה היתה מושלמת, רק חלק קטן מהקליע יצליח בסופו של דבר לחדור אל הטנק, אך בגלל המהירות והעוצמה של החדירה, זה בדרך כלל מספיק.
טנקים ברצועת עזה
צילום: רויטרס
עניין של זווית
השיטה השנייה מבוססת על מטען קונוס הפוך, המכונה גם "מטען חלול". לפי שיטה זו ראש הפגז מורכב מחומר נפץ שצורתו כגליל, ומחלקו הקדמי נחתך קונוס. מחקרים העלו שפיצוץ מטען כזה גורם לו לשגר הרבה יותר עוצמה קדימה (כלומר, מחלקו הצר של הקונוס כלפי מעלה, אל חלקו הרחב יותר והחוצה לעבר המטרה). לפי אותו עיקרון, אגב, מתוכננים מטעני חבלה רבים. את חלקו הפנימי של הקונוס מצפים בשכבה של נחושת בעובי כמה מילימטרים. ברגע הפיצוץ הנחושת מתאדה מעוצמת החום, והאדים ניתזים קדימה בסילון מהיר ורותח. בזכות החום האדיר מצליחה הנחושת, למרות שהיא לא מתכת קשה, לשחוק את הפלדה שכבה אחר שכבה עד שהיא עוברת לצד השני. גם פה חשובה מאוד זווית הפגיעה הישרה והמיקום הנכון.
כדי לסכל את שני האמצעים הללו, משתמשים מהנדסי הטנקים בטכניקות שונות כדי לשבור את זווית הפגיעה. למשל,
על-ידי בניית השריון בזוויות לא ישרות או על-ידי כיסוי הטנק בשריון ריאקטיבי, הכולל חומר נפץ. כששריון כזה נפגע הוא מתפוצץ בעוצמה לא גבוהה אך היא מספיקה לרוב כדי להסיט את הטיל מהזווית המקורית ולפגום באפקטיביות שלו.
השיטה השלישית מכונה "ראש מעיך". ראש הפגז מכיל חומר נפץ פלסטי רך עם מנגנון השהיה. כאשר הפגז פוגע במטרתו, חומר הנפץ "נמרח" על המטרה בצורת דיסק ומתפוצץ. הפיצוץ יוצר גלי הדף חזקים שגורמים לפלדה, שבצידו הפנימי של הטנק, להיסדק ולפיסות ממנה להינתק מהדופן. למעשה, אין מדובר פה בחדירה של השריון, אך רסיסי הפלדה בתוך הטנק מתנתקים מדופנו בעוצמה גבוהה מספיק ועפים בתוך חלל הטנק כמו כדורים, ופוגעים באנשי הצוות. טכניקה זו כבר אינה נחשבת לשימושית בימינו, מכיוון ששריון הטנק עשוי משכבות שאינן מעבירות את גל ההדף בצורה טובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
