יפן + כדורגל = Winning Eleven
בתאילנד, אדם פלד גילה את משחק הכדורגל היפני שרצח את פיפ"א וירק על קברו. מה יש בו? כדורים אבודים, קצב חדש, השפלות הדדיות והומו-אירוטיקה שאינה משתמעת לשני פינים
השבוע יצא ביפן משחק הכדורגל הפלייסטיישני Winning Eleven 10 – אבן היסוד ל-Pro Evolution 6, שאמור לצאת לחנויות רק בסביבות אוקטובר-נובמבר השנה. לרגל המאורע המרגש הגיע הזמן לבדוק את התופעה התרבותית שמהווה המשחק הזה, שללא ספק עיצבה אותי לא פחות מהתיכון בו למדתי, ההורים שלי או כל אדם או אירוע משמעותי בחיי. אלפי שעות משחק עם חברים ומאות מפגשים אקראיים בלפחות שבע מדינות ובשלוש יבשות, הפכו אותי למכור לא פחות מבן דמותו של רנטון, מ"טריינספוטינג".
אחרי שבוע של ניסיון, אפשר לבשר: ה-Winning Eleven החדש (וסביר להניח שגם ה-Pro Evolution הנוצרי שיגיע אחריו) הוא משחק ענק בכל קנה מידה, ושמגמת ההשתפרות בכל גירסה נמשכת באבי-אביכם.
הייתי שמח לשפוך עוד הרבה מילים על השינויים שעבר המשחק בגירסאותיו השונות, אבל כעת אתמקד בכמה אספקטים בטקס ה-WE/PES, טקס שיש לו חוקים ברורים לא פחות מסדר פסח.
כמו רוב הסיפורים גם הסיפור הזה התחיל בקיץ. אוגוסט 1999, טיול לתאילנד. בעיירה בשם שורט תאני, אני חושב, מקום שאף מטייל לא נעצר בו, מקום המשמש רק כצינור מהיבשת אל האיים. שם מצאתי את האהבה שלי.
באותו ערב טרופי לח, אחרי סיבוב קצר בבארים המקומים וכמה כוסות של וויסקי מאקונג וקולה, נקלעתי למכבסה שעל דלתה היה מוטבע שלט עם הלוגו של פלייסטיישן. משהו משך אותי פנימה וגיליתי שבחדר האחורי יש אולם משחקי פלייסטיישן. הרעיון הוא די פשוט: אתה משלם משהו כמו עשרה באט, המטבע המקומי, לשעה – ומתרסק על קונסולה עם כמות בלתי מבוטלת של משחקים.
בחדר ההוא היתה הפעם ראשונה שנפגשתי עם Winning Eleven – משחק הכדורגל היפני המהפכני ששינה לחלוטין את הדרך שבה גיימרים אוכלים דשא, ושלימים ידיח את סדרת משחקי פיפ"א מהבכורה הבינלאומית המסורתית שלה. העובדה שהייתי מכור כבד לפיפ"א (כמו רוב חברי) היתה בעוכרי באותה פגישה ראשונה. המקומיים התאילנדים לימדו אותי לקח, וכל משחק נגמר בהפרש של שלוש הרשתות לפחות.
לא היתה לי ברירה אלא לבצע יבוא עצמאי של "הווינינג" לארץ, יבוא שכרוך במסע תעמולה נחרץ נגד פיפ"א וכל מה שהוא מייצג. כאמור, פיפ"א היה אז קונצנזוס שקשה מאוד לשבור אותו. נדמה לי שרק באותם
למזלי, לא נאלצתי לשבור את הג'ויסטיקים (לפחות לא בכוונה). הטענה המרכזית שלי היתה שהפיפ"א ו-EA לא תופסים את מהות הכדורגל. מול החוויה של ה-WE, הרגיש כמו משחק מפלגת השלטון, כמו סימולציה של הוקי קרח על דשא – פשוט לא מציאותי. פתאום הבנתי שבפיפ"א, המסירוֹת תמיד מגיעות מרגל לרגל, השחקנים טסים במהירות האור ואי אפשר להשתמש בשטחים המתים.
ב-WE, לעומת זאת, היתה שיטה חדשה לחלוטין שצריך ללמוד ולהפנים: כדורים אבודים, קצב חדש, פיזיקה אחרת לגמרי. חבלי ההגירה, הציפייה המתמשכת לשיפור ביכולות העצמיות – ומעל הכל, הקושי להבקיע - הפכו את ספקטקל הגול ב-WE, בדומה לחווית ההרואין בטריינספוטינג, לאורגזמה הכי טובה כפול אלף.
היום – שבע שנים אחרי – המשחק היפני המשוגע הזה כבר ממש לא סוד כמוס. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שלפני כמה שנים הוא יצא בגרסה מערבית מקבילה – Pro Evolution Soccer – שכעת כבר מונה חמישה כותרים מצליחים שהפכו את סדרת פיפ"א לכמעט לא רלוונטית. קשה לפגוש היום בארץ חבורת בני עשרים+ שלא נפגשת מדי פעם כדי להעביר ערבים גדושי מתח מול המשחק הזה. מדובר בטקס אינטימי-גלובלי לכל דבר.
KCET, שלוחה קטנה של חברת קונאמי, יצרנית WE/PES, אף פעם לא נתנה לנו הישראלים את האפשרות לשחק בו עם הנבחרת הלאומית הכחולה-לבנה, וכך אנו נדרשים להתחבר פעם אחר פעם להעדפה לאומית אחרת. ברשותכם, אדרש להגדרת מושג לו אני קורא "הלאומיות שנייה".
רבות נכתב על הקשר בין לאומיות לכדורגל, ועל הצורך שהם ממלאים כדי לאשר אחד את השני. לכל חובב כדורגל ישראלי שמכבד את עצמו יש לאומיות שנייה שמלווה אותו במשחקי המונדיאל ונותנת טעם נוסף לצפייה – שהרי המעקב אחרי שתי מדינות שנפגשות ומנהלות קרב מודרני על מגרש הכדורגל הופך להרבה יותר אינטנסיבי ברגע שנוספת לו תחושת הזדהות.
זה יכול להיות קשור לאיבוד בתולים לבת המדינה המדוברת, או לרבע צד של הסבתא או לסתם העדפה קולינרית, אבל זהו ההסבר לכך שאזרח ישראלי עשוי למצוא את עצמו בדמעות אחרי שקבוצת לאום לא-לו עפה מהמונדיאל.
תופעה נוספת שחשובה לציון היא המשחקים הזעירים, ה"מיני גיימס". משחקי המחשב, עוד משחר ימיהם, שילבו מיני גיימס, או שלבי בונוס, כחלק אינטגרלי מהנרטיב המרכזי. דוגמא מצוינת לכך הוא המשחק "שינובי", בו השלבים עצמם היוו רק קישוט פחות מלהיב ל"מיני גיים" מסויים בו פונק השחקן באפשרות קורצת לזריקת כוכבי נינג'ה על הנינג'ות האחרים.
דוגמאות למיני-גיימס בחיי היומיום יכולות להיות קליעת נייר לפח, או הליכה על הקווים (או לחילופין על צבע מסוים) במדרכות העיר. אני מאמין שבני אדם יוצרים לעצמם מיני גיימס שכאלה במהלך היום כדי לטבל אותו בעניין. זאת על ידי יצור מטרות, שהן לפעמים גם זניחות וקלות להשגה. במובן מסוים, המיני-גיימס מהווים סוג של סוגריים בהתנהלות היומיומית.
ב-WE/PES ישנן כל מני רמות של מיני-גיימס. אחת מהן, לדוגמא, מתרחשת מחוץ למשחק. זה קורה כשמתקבצת כמות גדולה מדי של חברים, וההכרעה מי ישחק ומי יאלץ לחכות תור שלם עוברת למגרש ה-"אבן, נייר ומספריים", ה-”זוג או פרד” או ה-”משלושה יוצא אחד”.
משחקים מתאבנים מסוג זה הופכים לעתים למנה העיקרית, וכבר זכורות ישיבות שנדחו בשעה לטובת טורניר "אבן-ניירו" רב משתתפים. במסעותי, גיליתי שהתופעה זאת אינה יחודית לארץ הקודש. דוגמא מעט יותר ממומשקת של המיני-גיימס ב-WE/PES היא במסך בעיטות עונשין במהלך המשחק, בו ליריב ניתן רק להמתין לראות אם הבועט קבע את המדד הנכון של העוצמה והסיבוב המדויק של הכדור כדי להכניע את השוער ולכבוש.
במסגרת המיקרוקוסמוס שנוצר בישיבות ה-WE/PES, נעשו מספר שינויים בסדר החברתי כדי להסדיר חברה הוגנת וצודקת. התהליך מתחיל במסך בחירת הקבוצות. ניתן לנסות לבחור קבוצות שוויוניות ברמתן, אך ניתן גם פשוט ללחוץ על כפתור הריבוע שתפקידו לזמן שתי קבוצות אקראיות. כך נוצר מצב שהשחקן הטוב יותר יכול להזיע עם סין מול התותחים של ברזיל. אם להשליך על חיי היום יום, מקביל הדבר למצב של אדם שחודש גר בוילה בסביון עם מיליון שקל בבנק, וחודש אחרי בדירת חדר בפלורנטין וטלפונים מהבנק לסגור את המינוס.
בנוסף ישנם חוקים שנועדו לסדר התרחשות תכופה בה בערב מסוים יש יותר חברים-שחקנים משלטים, ושמהווים בלמים ואיזונים ל"מרטיוקרטיה" – שלטון המוכשרים – שמקופלת בשיטת "המנצח נשאר". כזה הוא "החוק הנורבגי", שקובע שבעל הבית זכאי להשתתפות אוטומטית במשחק הראשון; ו"חוק אמנסטי", שדואג להדביר מקרים של ייבוש תדיר מחוץ לשדה המשחק, וקובע כי חבר שחיכה זה עתה תור אחד בחוץ, לא ייצא לחכות עוד משחק במידה והפסיד.
מעניין, אבל קונאמי אינה טומנת ידה בצלחת ונוקטת באקטיביות חברתית. בגרסאות הראשונות של WE/PES, לדוגמה, כל שחקן סביב השולחן היה רשאי לגרום לדילוגו של ההילוך החוזר שנלווה לבעיטה לא מוצלחת לשער. מאות ריבים סבבו בכל ישיבה סביב הכעס של מי שרצה לראות את המאמץ שלו (ואולי לנסות להבין מה הוא לא עשה בסדר) אל מול חוסר העניין של השחקנים האחרים בתהליך השיפור העצמי של היחיד. התופעה נשמרה מ-WE1 ועד ל-WE8, בו קונאמי הבינה סוף סוף כי אין מתפקידה לתרבת את אורחותיו של השחקן הממוצע. כיום רק השחקן שבעט יכול להחליט לדלג על ההילוך החוזר – חבריו אינם יכולים “להעביר לו”.
ה-WE/PES מספקים, כמובן, גם מיתוסים מכוננים של גבורה – ואין דרך אפקטיבית יותר להגדיר גבורה מאשר יצירה של טקסי השפלה. במחוזתי הקרובים, טקס ההשפלה המקובל הוא ה"ניפוח”. ניפוח מוגדר כאשר קבוצה מנצחת את יריבתה בהפרש של שלושה שערים ויותר (באופן שקצת מזכיר “מארס” בשש-בש). כאשר זכית לניפוח בידי אחד מחבריך, התחושה היא קשה ומלווה בדרך כלל בשעות (או ימים) של טראש-טוק מצד המנפח. קונאמי, מסתמן, תומכת בטקסי ההשפלה מסוג זה: כאשר קבוצה מבקיעה גול עצמי, שחקניה מקבלים את השליטה על ההילוך החוזר, כדי שלא יהיו אי הבנות לאן מופנית האצבע המאשימה.
ממיתוסי הגבורה וההשפלה, נעבור מיד אל הגילויים ההומו-אירוטיים. הקישור בין הומו-אירוטיקה לכדורגל נטחן עד דק, ונדמה לי לעתים מופרך, אבל קשה שלא להשתאות מול הייצוגים שלו ב-WE/PES – בו חגיגות השער נראות בדרך כלל כמו אורגיה, כאשר השחקנים קופצים אחד על השני ומתחככים זה בזה בתנועות שלא משתמעות לשני פינים.
נשמע קצת הזוי, אבל לטעמי קונאמי שוב פונה כאן אל האקטיביות: הפעם כדי לחדור לאחד ממעוזי הגבריות ולסמן בו את קבלת האחר. אני חושב שמראה של זוג הומוסקסואלי מתנשק בפינת רחוב צריך להיראות הרבה פחות חריג אחרי שעות של צפייה בבקהאם מפמפם את התחת של רונאלדו.
לסיום, אמליץ לכולכם לבקש מהדוד טורנט שיביא לכם עותק של המשחק בביקור הבא שלו ביפן. בססו לכם קבוצת חברים-שחקנים, אמצו לכם כללים לטקס. חבורת רבות בכל העולם יוצרות עולמות קטנים סביב הטלוויזיה בכל ערב. עולמות בהן נוצרות משמעויות חדשות לכללים, יריבויות, מהלכים ומילים. אחרי הכל, השדרן ב-WE צורח ביפנית, במה שנשמע כמו משפטים נטולי הקשר בעברית, כמו "איריס פעמיים קפה!", "תעשה לי כוס ביצה!" ו"והחולירע לא שילם את המשכנתא!". משפטים מסוג זה ודאי יראו לכם סתומים, אבל במיקרוקוסמוס שלי יש להם משמעות רבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
