תראו אותי! אני מתחבא!
סהר הראל צפתה בתחקיר "עובדה" על בלוגים, והבינה שהיא לא לבד: יש עוד נוסעים על ציר הבלוגוספירה המוזר שנמתח בין הרצון להחשף ובין הנסיון הנואש להסתתר
לבלוגר, אין דבר שמחריד אותי יותר מחשיפה. אנו הבלוגרים הרי כל הזמן מסתתרים מאחורי כינויים, מסכי מחשב, תמונות מעורפלות, ובעיקר – מאחורי מילים. והנה מסתבר לנו שוב שכולם בעצם נורא רוצים שיכירו אותם, שיקראו בשמם, שיזהו אותם ברחוב.
הבלוגרית פוסיקאט השתוממה איך זה באמת שאף אחד ברחוב לא מזהה שזאת היא, ההיא מהבלוג, גם אצלה ההבנה הזאת היתה מהולה באכזבה אמיתית. נראה שאצל כולם הצורך בבלוג מתחיל ברצון להסתתר ונגמר בדבר ההפוך – בשאיפה לחשיפה.
בסופו של דבר, בלוגרים רוצים שידעו שהם אלה שכותבים את הבלוג המוצלח הזה או ההוא. אנחנו הבלוגרים משתוקקים שיעריצו אותנו – לא רק הזרים ההם שמגיבים, או שעושים מנוי על הבלוג, אלא גם האנשים הקרובים לנו באמת. רק שאז מסתבר פתאום שלאף אחד לא איכפת. אנחנו אוזרים אומץ ומגלים את המחבוא שלנו למישהו רק כדי לגלות שזאת דווקא לא משאת נפשו לשבת ולקרוא מאות עמודים של השתפכות הנפש.
אתמול למדתי שאני לא לבד. שכל הבלוגרים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, נעים להם על הציר הזה שבין חשיפה מוחלטת לבושה והסתתרות. למדתי שגם יונתן קסלר (שוקולד פרה), בלוגר בן 11, וגם ליאת בראון (דודה מלכה) בת 33 ואחת הבלוגריות האהובות עלי, רוצים בסופו של יום שכולם ידעו מי הם. כי זה כיף לקבל תגובות, אם אתה בן 11 או בן 33, ואשליית האהבה הזאת היא ממכרת, אלא שכל הבלוגרים יודעים בסופו של יום, שהאהבה הזאת היא לא אמיתית.
גם וולווט אנדרגראונד הברנז'אית. גם היא משתעשעת תכופות באופציה של חשיפה, שכל כך קורצת. התחושה היא שכל הבלוגרים עסוקים בלהחניק צעקה גדולה שיושבת להם בבטן, צעקה שקוראת "אני דודה מלכה! אני וולווט!" וכן הלאה. כי מה שווה כל הדבר הזה אם אין מי שיתלהב ממי שאתה באמת, מליאת, מיונתן, מסהר – האמיתיים, ולא אלו שמתחבאים להם תחת כינוי שנון כזה או אחר.
כל הבלוגרים שהופיעו
אחרי התכנית מיהרתי לראות מה כתבה הבלוגרית האהובה עלי על החוויה הזו. דודה מלכה לא איכזבה. היא מעידה שלפני השידור של התכנית היא עשתה נקיון ו"העיפה" כלשונה שליש מהבלוג – "מה שלא בא לי עליו, מת". אני לא מכירה את ליאת באופן אישי, אבל הרשו לי להניח שגם אחרי החשיפה הגדולה הזאת (והיא באמת גדולה) היא תשוב לכתוב את האמת שלה, את כולה, בשפה בוטה, כאילו היא כותבת לאף-אחד. היא תעשה את זה כי רק ככה בלוגרים מצליחים להתקיים באמת – בריקוד מוזר ולא תמיד חינני על הקו שבין המציאות לדמיון. שבין המסתור לחשיפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
