היד הגדולה מן החלומות
הבלוגרים הספרותיים של תפוז כינסו את סיפוריהם בתוך הספר "המקלדת". אלכסנדרה ינאי קראה, אבל לא מצאה יד מכוונת, אלא כמה בעיות עקרוניות בתחום שאפשר לכנותו "שיווק"
אז מהו בעצם פרוייקט המקלדת? האם זו תכנית ריאליטי? לכאורה, כן. לפי מה שאנו רגילים לראות, הפלטפורמה הזו מאפשרת למצוא בין הבלוגרים האנונימיים את אלו שראויים לתואר "סופר" ולהציג אותם בפני הקהל, מצוחצחים ולבושים נייר ודפוס.
אבל האם באמת זהו
אבל זה לא מה שקורה בספר הזה. המועמדים לא קיבלו שום משימה מלבד האופציה להציג את עצמם באמצעות הסיפור שלהם. אף אחד לא הכריח אותם להתדפק על דלתותיהן של הוצאות הספרים, אף אחד לא הכריח אותם לעשות תרגילי כתיבה ויותר מהכל, איש לא הכיר בפניהם את ידו הארוכה והרשעה של העורך.
והיד הזו כל כך נחוצה בספר הזה. ג'יימס בולדווין אמר פעם כי "כל כותב, אני מניח, חש שהעולם שלתוכו נולד הוא רק קונספירציה שנועדה למנוע את טיפוח הכישרון שלו". אבל כמו שיודע כל קורא, העולם הוא בדרך כלל קונספירציה שנועדה למנוע מכותבים את העורכים להם הם זקוקים. כי גם הכותבים הטובים ביותר זקוקים ליד-מכוונת, רשעה ואכזרית או רכה ומלטפת. והיד הזו חסרה בספר הזה כמו אוויר לנשימה. עכשיו, כשהדוגמניות נגמרה, אפשר אולי לפנות לבטי רוקאווי כדי שתעיר כמה הערות שימנעו מבוכה.
מתוך 53 הכותבים שסיפורם פורסם ב"המקלדת" 27 בחרו להתפרסם בשם שאינו הכינוי שלהם בבלוג, ו-26 בחרו לדבוק בשם שבו הם מוכרים בבלוגיה. השוויון הזה אינו נשמר בחלוקה המגדרית: 30 מן הסיפורים נכתבו בידי נשים או דמויות שמזדהות כנשים ורק 23 נכתבו בידי גברים.
אנתולוגיה היא אוסף של יצירות שכונסו תחת גג אחד בשל היגיון מסויים. אנתולוגיה יכולה להיות, למשל, אוסף של סיפורים קצרים או כינוס של יצירות שנכתבו בידי יוצר מסויים בתקופות שונות. מטרתה של אנתולוגיה היא ליצור שלם העולה על סך חלקיו. כדי להשיג מטרה זו מתהדרות בדרך כלל האנתולוגיות בעורכים בעלי שם ודעה בעולם הספרות או ביוצרים שכבר סללו את דרכם אל ליבות הקוראים.
לא זהו המצב בספר שלפנינו. אף עורך אינו חתום על הספר הזה. יש צוות שופטים שבחר את בחירתו מבין הסיפורים שנתחבבו על הקהל. אבל בניגוד לעורך, צוות השופטים לא התיימר לבחור את הסיפורים הטובים ביותר או המעניינים ביותר או המקוריים ביותר הקיימים בעולם הספרות העכשווי, אלא לבחור את הטוב ביותר מההיצע הקיים לפניו.
חוסר זה של מוח אחד שעומד מאחורי הסיפורים ניכר היטב בספר, שמציע, בכפיפה אחת, סיפורים שזקוקים לעריכה ולעריכה לשונית בצורה דחופה ביחד עם סיפורים שעם מעט עזרה היו יכולים להיכלל גם באנתולוגיות אחרות. לא האמנתי שאי פעם אכתוב את המשפט הזה, אבל "מנחם פרי, אייכה?”
16 מן הסיפורים המודפסים בקובץ הם סיפורים שאינם מתיישבים עם חוקי העולם ועם ההיסטוריה הידועה שלו, כלומר סיפורים השייכים לז'אנר הפנטזיה או לז'אנר המדע הבדיוני.
הספר "המקלדת" יצא בהוצאת "תפוז אנשים". זהו ספרה היחיד של ההוצאה הזו וזהו פרט חשוב בעולם הספרות, שבו אמנם כל יוצר יכול להפציע, יש מאין, בשמיים, אבל הוצאה לאור זקוקה להסטוריה ולמוניטין כדי להיחשב להוצאה ראויה. האם ייתכן כי הספר הזה הוא גימיק שיווקי של עובדי "תפוז אנשים" שביקשו למשוך אנשים לפלטפורמה שהם מציעים לגולשים?
אם אכן זהו המצב, הרי שיש לשפוט אותו בנתונים מספריים, כראוי לתחום השיווק. אין בידי את הנתונים הדרושים, אולם אין לי ספק כי ההבטחה לדפים מודפסים, שיצטרפו בגאווה לארון הספרים היהודי ודאי משך את ליבותיהם של אי אלו גולשים.
אבל, למרבה הצער, זהו אינו הקריטריון שמנחה אנשים בבואם לבחור ספר טוב. ספר כזה דורש כבוד ליוצרים ובעיקר ליצירות. נדמה שלא זהו המצב בפרוייקט המיוחד הזה.
שני סיפורים מ"המקלדת" שבעיניי התעלו מעל האחרים: "התוכי של שאול" של יוני לינדפלד, ו"אין חיוכים ברכבת התחתית" של ציון
נא להמתין לטעינת התגובות
