כמו באירופה
תערוכת "אוטומוטור 2006" הציגה השנה רמה בינלאומית, והיא בהחלט ראויה לקבל את תואר "האירוע החשוב ביותר בענף הרכב בישראל". מי השקיעה בלי שום פרופורציה לחלקה בשוק הישראלי, למי היתה התצוגה המעניינת ביותר, ואילו יבואניות לא למדו את מה שהאחרות כבר שכחו מזמן. חג למכוניות
ח"י שנים נדרשו ליבואני הרכב בישראל, לפחות לחלקם, כדי להפנים את הצורך בהתייחסות רצינית, אוהדת ומושקעת לקהל הישראלי, וכל שנותר לקוות הוא שלקהל הישראלי, לפחות לחלקו, תידרש תקופה קצרה יותר כדי להשיב כבוד למי שמכבד אותו.
תערוכת אוטומוטור 2006 ראויה בהחלט לקבל כבר באפריל את תואר "האירוע החשוב ביותר בענף הרכב בישראל" (מבלי להביא בחשבון שינויי רגולציה שאינם נובעים מן הענף עצמו), מפני שהרמה שהופגנה בה, וכן ההתייחסות הרצינית של יבואני הרכב אליה, הביאו אותה סוף-סוף לרמה בינלאומית אמיתית.
ה"תואר" מוענק בזאת לתערוכה מפני שבכל העולם, וכעת גם בישראל, תערוכת רכב מהווה שילוב חשוב של אירוע בידור המוני עם מאמץ שיווקי של יצרני ויבואני הרכב לבניית תדמית ויצירת קשר עם הציבור.
תערוכת רכב היא כמובן אירוע מסחרי שההשפעה שלו, אגב, איננה מדידה. אבל ההיענות העצומה של הקהל (בישראל כמו בכל העולם) מעידה על צימאון של ממש להתחככות במוצגים, ומהווה הזדמנות מצוינת להותיר חותם על המבקרים.
בהקשר זה, לטובת מי שלא חי בארץ בשנים האחרונות או לא ממש התעניין בתערוכות רכב, נאמר רק ברמז שתערוכות אוטומוטור הקודמות (הן במתכונת החד-שנתית והן במתכונת הדו-שנתית) התפתחו והשתפרו עם השנים מאירועים המוניים, אך לא מאוד מקצועיים (מצד המציגים), ועד לאירוע הנוכחי.
זכות ראשונים שמורה ליבואנים שהשכילו לראות את הנולד ולקחת ברצינות את ההופעה שלהם בפני קהל - אנשי דוד לובינסקי (פז'ו ו סיטרואן), אנשי מותג סקודה (עוד בימים שזכיון היבוא היה רק של אנשי העסקים שלמה שמלצר ושלומי פוגל), ואחריהם אנשי ב.מ.וו ופולקסוואגן.
לכאורה, אחד האבסורדים המשעשעים בנוגע לאוטומוטור 2006 הוא שהיא הגיעה לשיאה דווקא כאשר היא הכי פחות נחוצה: אם מישהו עדיין מתייחס לתערוכות רכב כאל השקעה שנועדה לקדם מכירות בטווח הקצר, אזי מדובר בבזבוז זמן וכסף. ממילא חלק הארי של מכוניות חדשות שנמכרות בימים אלה בישראל נרכש על-ידי חברות הליסינג, והמנהלים שלהן ממש לא זקוקים לתערוכה, אלא להנחה טובה.
למעשה, בנוסף לסיבות טובות אחרות, דווקא העובדה שהליסינג שולט כיום בשוק הישראלי מהווה את הזרז החשוב ביותר להגברת ההשקעה בתערוכה כזאת. ראשית, כל היבואנים נאבקים כיום יותר מתמיד על הלקוחות הפרטיים שנותרו, ומשקיעים מאמצים גדולים להגיע אליהם. זכות הקיום של כל מי שלא יכול או לא רוצה למכור לליסינג היא רק עבודה אינטנסיבית על בלוטות החשק, כלומר השקעה בהצגת כל דבר שהוא יותר מאשר גלגלים עם מנוע וקצת פח מסביב.
שנית, גם מתוך המבחר המצומצם של מכוניות שמוצעות ללקוח הסופי של חברות הליסינג עדיין מתבקשת בחירה, וגם מי שמוכר לליסינג רוצה שיבחרו בו ולא במתחרים שלו. הדוגמה הבולטת ביותר לצורך הזה הופגנה השנה על-ידי מובילת השוק בעשור האחרון, דלק מוטורס. יבואנית מאזדה ופורד הפגינה בשנים האחרונות יחס דו-ערכי לתערוכה והופיעה שם "רק כשהתחשק לה".
בתגובה
באוטומוטור 2006 למאזדה ולפורד אין שום דבר חשוב להראות, ובכל זאת הקימה דלק מוטורס את אחת התצוגות המושקעות, תצוגה שמכבדת מאוד את הזהויות המותגיות שהיא מייצגת בארץ. בנוסף, מקורות בחברה מדברים על "החלטה אסטרטגית" שלא להיעדר יותר מתערוכות, ואף להגדיל משמעותית את ההשקעה בהן, לאו דווקא במונחים כספיים.
ואם כבר מדברים על השקעה, ההשקעה של קמור, יבואנית ב.מ.וו (וכעת גם רולס-רויס), כבר הפכה לסמן ימני של התערוכה כולה ונותרה כזו גם השנה. בלי שום פרופורציה לחלקה בשוק הרכב הישראלי, אפילו במונחי פדיון, קמור הפכה את האולם שלה למקום שמנתק את המבקר מן המתרחש בארץ ולוקח אותו לכמה רגעים למקומות אחרים.
אמנם נכון שמי שמשכה את תשומת לב הקהל באולם, ובמידה רבה בתערוכה כולה, היתה רולס-רויס "פאנטום". אבל גם לולא הוצג שם כל דבר חדש (ובינינו, פאנטום כבר מזמן אינה "חדשות" בעולם), מידת ההשקעה באולם ובתצוגה מפגינה מצד אחד עוצמה אדירה של המותג ב.מ.וו, ומצד שני מפרגנת לקהל, מכבדת אותו ומתייחסת אליו ברצינות.
כמו ב.מ.וו, גם וולבו ופולקסוואגן הביאו השנה תצוגות ומתקני תצוגה מחו"ל, ולא צריך המון כישרון או ידע כדי להבחין שמדובר ברמה הגבוהה מזו של תצוגות שנוצרו בישראל. ההבדל, שמבחינת הקהל מתבטא בעיקר בתחושה יותר מאשר באיזה שהוא מובן מעשי, נובע בסופו של דבר מן החומרים שבהם נעשה שימוש ובטיב הגימור, אבל הוא בולט מאוד לעין.
ובכל זאת, כמה מן התצוגות הישראליות בלטו השנה לטובה ועל כולן עלתה זו של סובארו. כמו כל היבואנים שלא הציגו באולם 1, האולם הגדול והמודרני היחיד במרכז הירידים, גם סובארו נאלצה להתמודד עם אולם מיושן שאינו מתאים לתצוגת מכוניות.
שני דברים ייחדו את ההופעה של סובארו, והראשון בהם (כמו אצל ב.מ.וו, אגב) הוא רמה גבוהה של השקעה ביחס לחלקו של המותג בשוק הרכב שלנו. הדבר האחר, והחשוב יותר, הוא הקונספט שבנתה סובארו, אשר לוקח את המבקר ומוליך אותו בין המכוניות השונות עד לרגע השיא שבו מוצגת המכונית החשובה של התצוגה, במקרה זה B9 החדשה.
בשונה מתצוגות אחרות, גם יותר יקרות, בדרך הזאת המבקר לא יכול ללכת לאיבוד והוא נחשף טוב יותר למסרים שהמציג מעוניין להעביר אליו. תצוגה "ישראלית" מוצלחת אחרת, באותן שתי אמות מידה, היתה זו של מיצובישי באולם 1. מיצובישי טרחה והביאה דגמי תצוגה מעניינים ובנתה תצוגה מרשימה מאוד שהיתה הבולטת ביותר תרתי משמע באולם המרכזי של התערוכה.
בתערוכות קודמות, מאז חנוכת האולם, הבעיה של תצוגה משותפת באולם גדול אחד היתה תחושת "אני ואפסי עוד" של כמה מן היבואנים. בהיעדר יד מכוונת, או בניגוד להוראות, יבואנים שונים הרימו תצוגות גבוהות וצפופות שגרמו לתחושת מחנק באולם, והסתירו זו את זו.
אחד התורמים החשובים לתחושה ה"אירופית" באוטומוטור 2006 הוא שכל התצוגות "הורידו פרופיל" בכל הנוגע לגודל ולגובה, ותחת זאת השקיעו ביצירתיות של התצוגה עצמה. מבחינה זאת כל התצוגות באולם 1, ללא יוצא מן הכלל, היו מושקעות מאוד וחכמות, והעבירו את רוח המותגים (ולרוב גם את הצבעים האופייניים לכל מותג), בדיוק כפי שהיצרנים נוהגים בתערוכות בינלאומיות חשובות. בהקשר הזה חשוב מאוד לשבח גם את דורון גילר, אמרגן התערוכה, וגם את כל יבואני הרכב שהופיעו באולם 1.
מבחינת איכות החומרים והבנייה צריך לשבח, כאמור, את מאזדה ואת פורד שגם הקפידו על הזהות המותגית. מבחינת בחירה של צבעים ואייקונים נכונים ומבחינת הניצול האופטימלי של השטח, צריך לשבח את פיאט ואת אלפא-רומיאו. קאיה בנתה תצוגה צבעונית וססגונית שהכניסה חיים לאולם כולו, ויונדאי לעומתה בנתה תצוגה פשוטה, לא מתחכמת, אבל מאוד אפקטיבית.
ראויים לציון גם אנשי טויוטה שמקסמו את השטח שלהם בכך שלא גדשו אותו בכל מבחר הדגמים שלהם, אלא התרכזו בדברים החשובים והעניקו לקהל תצוגה מעניינת של טכנולוגיה. עם זאת, עדיין נותר מקום רב לשיפור אצל כל המציגים וכדאי היה להציג יותר מוצגים מעוררי עניין מעבר למכוניות עצמן, כמו תצוגות בטיחות וטכנולוגיה.
לטעמי, התצוגה החשובה והמעניינת ביותר באולם 1 היתה דווקא אחת הצנועות למראה, זו של לקסוס. תצוגה זו, שנראתה כאילו הובאה "קומפלט" מחו"ל, נבנתה דווקא בארץ בהתאם לקווים האופייניים ללקסוס ובלטה דווקא ב"אנדר-סטייטמנט" שלה. עבור לקסוס זו חשיפה ראשונה בפני קהל, ולמרות זאת המיקום האחורי-פינתי מתאים מאוד למותג היוקרה הסולידי הזה. יבואני לקסוס עבדו חכם מאוד ובנו חדר אירוח אינטגרלי כחלק מן התצוגה (לכל יבואני היוקרה היו "חדרי VIP", וזה של מרצדס היה המושקע מכולם).
אל חדר האירוח הוזמן אחר כבוד כל מי שהביע עניין במותג החדש בארץ, ובמהלך התערוכה נאספו מאות רבות של "לידים" לאנשים שעשויים להפוך ללקוחות פוטנציאליים. כך, תוך כדי השגת המטרה העיקרית, שהיא העברת המסר הייחודי לתדמית של לקסוס (שנמצאת עדיין בשלבי התהוות בישראל), הושגה גם מטרה משנית לא פחות חשובה: בניית מאגר מידע של לקוחות.
אי-אפשר לסכם את אוטומוטור 2006 בלי להזכיר 3 אולמות חשובים נוספים: של קבוצות מאיר, של צ'מפיון מוטורס ושל מרצדס. ה"אקשן" של קבוצת מאיר היה הסימולטור של הונדה, למעשה משחק מחשב רב-משתתפים, שכדי להגיע אליו עבר הקהל דרך התצוגות של וולבו ויגואר הלוך וחזור.
ככלל, ניכר היה שהתצוגה נהנתה מן הלקחים של תערוכות קודמות, אבל למרות ההשקעה נראה שלא הושם מספיק דגש על הבלטת החידושים החשובים. לציון מיוחד ראוי אביזר תצוגה חביב של וולבו: מושב ענק שמציגאת התקני הריסון לילדים ומעביר היטב מסר של בטיחות. האולם של צ'מפיון מוטורס היה מעניין בחלקו ומאכזב בהקשרים אחרים, על אף שהתוכן החדשותי שבו היה רב.
התצוגה של פולקסוואגן, למשל, אמנם הובאה מחו"ל, אבל היתה גדושה מדי ולכן איבדה מן האפקטיביות שלה, ואילו התצוגה של אאודי קצת הלכה לאיבוד וחסרה ייחוד. לעומת אלה התצוגה של סיאט היתה מרשימה מאוד, וזו של סקודה - על אף שניכרו בה סימני חיסכון יחסית לשנים קודמות-היתה יעילה.
אבל האכזבה הגדולה ביותר היתה דחיקתה של "למבורגיני גאייארדו", אחת מ-3 האטרקציות של התערוכה, לפינה נידחת מאחורי עמוד. כך, במקום שהקהל יוכל להתענג על הקווים של מכונית אקזוטית עם טווח מבט שמאפשר "הערצה", הוא נאלץ להידחק סביבה בקרן זווית כשהיא מונחת על במה נטולת זיהוי מותגי (מה גם שהיא הופיעה בצבע שחור שלא עשה לה טוב).
התצוגה של מרצדס, לעומת זאת, היתה מאוד מושקעת, גדושה בחידושים, מאוד מפרגנת מבחינת הקהל, אבל ממוקמת לא טוב. האולם העגול של גני התערוכה לא מסוגל להכיל כמות גדולה של קהל עם מספר רב של מוצגים, כך שהמזל הגדול הוא ש-SLR שעמדה במרכז התצוגה הוצבה היטב, וכן שמכונית ה"פורמולה 1" של מק-לארן (שהגיעה נטולת מנוע) והרפליקה של הכרכרה הממונעת של קרל בנץ הוצבו מחוץ לאולם.
מי שזקוקים לשדרוג משמעותי בהתייחסות שלהם לתערוכה הם אנשי בני משה קרסו ומכשירי תנועה. אנשי קרסו, יבואני רנו וניסאן, הם המצטרפים האחרונים מקרב היבואנים, ושם כנראה עדיין לא למדו את מה שאחרים כבר שכחו, לכן התצוגה פספסה את החדשות החשובות שהוצגו בה ואת היכולת להיות אטרקטיבית.
מאידך, נראה שעקומת הלימוד של אנשי בני משה קרסו תלולה מאוד, ולכן יש בסיס לאופטימיות לגבי העתיד. מי שלא לומד, או לכל הפחות לא מפנים, הם אנשי סוזוקי וקרייזלר, שהביאו לתערוכה מכוניות מעניינות מאוד, ואפילו חשובות, והציבו אותן כהרגלם כמו במגרש חניה. לזכותם צריך לומר שהשילוט בגב התצוגה היה נחמד, אבל זה ממש לא מספיק בעידן שבו כל שאר היבואנים כבר נמצאים במקום הרבה יותר מתקדם.
מדור רכב מתעדכן אחת לשבוע בימי שלישי
נא להמתין לטעינת התגובות
