מה זה, מריו? זה טרור, לואיג'י
חמש בנות תלו קוביות-הפתעה נוסח "האחים מריו" על עצים באוהיו, ומיד נחשדו, כמובן, בטרוריזם. אבל יש להן גב: אמן-רחוב שפולט מניפסטים פוליטיים, ומכין פטריות. כלומר, אמנות
החבילה היתה ארגז קרטון עטוף בנייר מוזהב, עליו רוסס סימן שאלה בצבע שחור, וקצת הזכירה את לִבְנֵי-ההפתעה של האחים המשופמים מריו ולואיג'י ממשחקי המחשב סופר מריו. אבל זה לא היה הדבר הראשון שעלתה במוחו של השוטר. באותו רגע הוא חשב על משופם אחר – אוסמה בן-לאדן.
מיד הוזעקו למקום יחידת זיהוי הפצצות של השריף המחוזי ויחידת החומרים המסוכנים של מחוז פורטג', שבדקה אם החבילה מכילה חומרי לוחמה כימית או פולטת קרינה. בינתיים המשיכו לזרום למשטרה דיווחים על חבילות נוספות: ארבע חבילות ליד בית המשפט המחוזי של מחוז פורטג', אחת ליד קונדיטוריית דילקס פייסטריז, חמש ליד ספריית ריד ממוריאל, שלוש ליד תיכון ראבנה, שתיים בפינת דרך צ'רי ומיין סטריט ואחת ליד בית מגורים בפינת סנפורד סטריט ומיין סטריט, ובסך הכל 17 חבילות. ריקות.
עכשיו צפויים מפזרי החבילות לעמוד לדין, כי תושבי העיירה הזעירה ראבנה לא אוהבים סימני שאלה מתריסים על מדרגות כנסיית ההתעברות האלוהית שלהם וליד הקונדיטוריה שלהם והספרייה שלהם והתיכון שלהם ובית המשפט שלהם, וכי הצ'יף של המשטרה המקומית, רנדל מק'קוי, רוצה חתיכה מהתהילה של גיבורי ה-11 בספטמבר, גם אם הטרוריסטיות שלו הן בסך הכל חמש טינאייג'ריות בנות 16-17, שרצו להעלות חיוך על פניהם של 12,000 תושבי העיירה במתיחת אחד באפריל שמצאו באינטרנט, באתר של פוסטר-צ'יילד.
פּוסטר-צ'יילד (PosterChild), אמן רחוב מווינדזור שבמחוז אונטריו, קנדה, עומד מאחורי מיצג לבני-מריו המקורי. "הייתי ממש רעב אחר-הצוהריים אחד, ולא היה לי כסף לקנות הרבה אוכל באותו חודש", הוא חוזר לזרעים שהנביטו את הרעיון. "בדרך החוצה לשיעור ציור, ריירתי על עלון מבריק של פיצה דומינוס שהגיע עם הדואר באותו בוקר. לקחתי אותו איתי, ובאותו שיעור השתמשתי בעלון כדי לצייר את הפיצה הראשונה שלי".
הציור עורר בפוסטר-צ'יילד "תחושות בטן קדמוניות", והוא החליט להמשיך ולצייר דברים שמרגשים אותו בצורה כזאת. המוטיבים שהוא בחר היה הפטריות ממשחקי סופר מריו, שקופצות החוצה מתוך לבני הפתעה המסומנות בסימן שאלה ומעניקות למריו מגוון כוחות-על, בתנאי שהוא תופס
בהמשך הדרך, עבר פוסטר-צ'יילד מציורים לאמנות רחוב, כשהוא מושפע בעיקר משני אמנים, Skewville, שתולה הדפסים דו-ממדיים של נעליים על כבלי מתח גבוה; ו-Above, שתלה שם חצים. "שיטת הצגת אמנות הרחוב הזאת מאוד ריגשה אותי, והתחללתי לבדוק אפשרויות נוספות. אחרי ילדות שלמה של התניה, הלבנים של מריו ישר קפצו לי לראש. מיד התחלתי לעבוד על זה".
החיבור בין כבלי המתח הגבוה, האובייקטים השטוחים, הלבנים והפטריות הוליד את המיצג – ארגזים עטופים ומסומנים בסימני שאלה, ובתוכם פטריות שטוחות מקרטון. במאי 2005 הוא תלה את הלבנים בעיר מגוריו. אחר כך הוא פתח אתר שמסביר מה עומד מאחורי המיצג (מלחמה בהשתלטות המודעות על השטחים הציבוריים על ידי הצגת האמנות שלו באותם מקומות) ומספק הוראות מפורטות למי שרוצה לנסות גם. האתר אוזכר בבלוג הפופולרי Boing Boing ובמקומות נוספים ברשת, וחקיינים-ברשות התחילו להציף את ערי העולם בלבני-מריו, כשחלקם תיעדו את מעשיהם ושלחו לפוסטר-צ'יילד, שפרסם את הצילומים באתר.
פחות משנה מאוחר יותר, האתר הזה יסבך חמש נערות מעיירה קטנה באוהיו.
בזמן ששוטרי משטרת ראבנה חרשו את זירות הפשע בניסיון לאתר רמזים שיובילו לחשיפת טרוריסטי-ההפתעה, הגיעה אחת הבנות, מלווה באִמהּ, לתחנת המשטרה וסיפרה שהיא עומדת מאחורי המתיחה.
"שמעתי על חמישיית ראבנה, כמו כולם, דרך חרושת השמועות האינטרנטית", אומר פוסטר-צ'יילד. "נראה שהבנות הללו חשבו על לבני המריו כמתיחה, ובחרו באחד באפריל כדי להציג את הלבנים שלהן לעיירה שלהן. בכנות, אני לא יודע מה להגיד על זה. אני לא הן, ואני לא אמריקאי".
פוסטר-צ'יילד נזכר בהודעת אימייל שקיבל מג'ק תומפסון, עורך דין אמריקאי ופעיל קולני נגד אלימות במשחקי מחשב (פוסטר-צ'יילד מכנה אותו "הדון קישוט הידוע לשמצה של משחקי הווידאו"). "זה התחיל בכך שהוא קרא לי 'jerk', ואז אמר: 'זו השלכת פסולת, זה מטרד ציבורי, והתעלמות מוחלטת וחסרת מחשבה מחששות הציבור שהתגברו מאז ה-11 בספטמבר 2001. תפסיק עם זה'. אני מבין את הטיעון שלו, אבל אני לא לגמרי בטוח מה הם חששות הציבור עליהם הוא מדבר. אני מניח שאפשר להגדיר אותם בכלליות 'חשש מכל דבר לא מוכר או ממקור זר, ומכל דבר שיוצא מגדר הרגיל'".
"קראתי כמה מהדיונים שהיו בבלוגים על האירוע באוהיו, ואנשים העלו את הנקודה שבאמריקה של ימינו, כל תיק ללא בעלים או חבילה בלי כתובת החזרה נחשבים לחפץ חשוד. ועדיין, אני מניח שאנשים יגידו, 'תיקים בלי השגחה וחבילות שלא מסומנות כראוי הם חלק מהחיים. הבלוקים [של מריו] לגמרי לא נחוצים'. והם צודקים. בסופו של דבר, לבני המריו הללו לגמרי לא נחוצות. בדיוק כמו כל אמנות. אבל זה לא אומר שאין להן ערך. אני מניח שאנשים שבעקרון תומכים באמנות יגידו נגד לבני המריו ש'יש זמן ומקום' לכל דבר, אבל לעבוד בערוצים המקובלים אומר להתמודד עם הרבה בירוקרטיה ולתת לאנשים שלא מבינים את הרעיונות שלך להשתיק, לעוות או לבטל אותם לגמרי. וזה יהיה אפילו יותר קשה עכשיו ש'חששות הציבור' גבוהים כל כך – 'אתה רוצה לעשות מה? לתלות את "לבני המריו" האלה ברחבי העיר?'"
לפוסטר-צ'יילד, שבילה כאמור את ילדותו במשחקי מחשב, יש תיאוריה לחלוק עם ההורים והג'ק תומפסונים שלא מבינים למה הילדים שלהם לא יוצאים החוצה לשחק, ושוקעים בעולם המקוון: "אני חושב שחלק מזה הוא היעדר שטחים ציבוריים באמת. גם אני גדלתי בעיירה קטנה, ואני יודע כמה מעט יש לעשות שם, ועל היעדר השטחים הזמינים לעשות בהם את המעט הזה – הרכיבה על סקייטבורד אסורה, אסור לשוטט כאן, תעופו מפה, ילדים, תפסיקו עם זה. אני אף פעם לא התחברתי לעיירה שלי, עזבתי אותה מאחור ומעולם לא חשתי בחסרונה. ביליתי את ימיי בחדרי או בעולם המקוון".
במניפסט שחיבר עבור מיצג הלבנים כתב פוסטר צ'יילד: "בעיניי החוק, אין דבר כזה 'שטחים ציבוריים'".
"הבנות מצאו אתר אינטרנט שנקרא Mario Question Blocks שמסביר צעד אחרי צעד איך משחקים את המשחק", אמר צ'יף מק'קוי לעיתון המקומי Record-Courier. "ברור בעליל שהמשחק הזה משוחק בכל רחבי המדינה. כשמתעסקים עם חפצים חשודים, תמיד קיימת האפשרות שהם יהיו קטלניים. בעידן בו אנו חיים, אתה פשוט לא יכול לעשות דברים כאלה".
מק'קוי אמר שבכוונתו להעביר את הטיפול באירוע הלבנים לתובע המחוזי של פורטג', שיבחן הגשת כתבי אישום נגד החמישייה. פוסטר-צ'יילד לא מופתע: "אמנות רחוב היא לא כמו אמנות מורשית. היא לא קול קטן ומהוסה שמסתתר בגלריה או סטודיו נידחים. אמנות רחוב לוקחת סיכונים. היא חיה, ישירה, מערבת, חזרה, וכן, אפילו מסוכנת. זה טוב. אני מרגיש רע על כך שהבנות הללו הסתבכו, אבל מריע לתשוקה שלהן להפוך את שאר התושבים למעורבים ומחוברים לעיר שלהם. אולי לבני מריו הן לא הדרך לעשות זאת, אבל אני מקווה שהתקרית הזאת לא תשאיר צלקת שתמנע מהן לחזור וללכת בעקבות התשוקה הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
