לא שוכח, אבל סולח
חגית ברונסקי לא מבינה למה הצרכן הישראלי נותן שידפקו אותו במקום להפעיל חרם צרכנים ראוי
כך או כך, הצרכן הישראלי הוא לא לוחם גדול שעומד על זכויותיו בכל הנוגע לעוולות צרכניות שנגרמות לו, או כשמדובר בנושאים אידיאולוגיים שמטרידים אותו. ההיסטוריה הצרכנית הקצרה יחסית של ישראל רצופה במשברים צרכניים, אך רוב החברות שהיו מעורבות בהם זכו למחילה גורפת מהציבור.
כך למשל תנובה, במשבר הסיליקון בחלב העמיד. בספטמבר 1995 חשף רונאל פישר, אז תחקירן במעריב, כי תנובה נהגה להוסיף סיליקון לחלב העמיד 1% מתוצרתה, כדי למנוע את הקצפתו.
בהתחלה הכחישה החברה את כל הסיפור, אך בעקבות הסערה הציבורית מינתה החברה ועדת חקירה פנימית, שקבעה לבסוף כי אכן הוסף סיליקון ל-13 מיליון ליטר חלב עמיד 1% שומן.
בשעתו הארץ רעשה וגעשה, והנזק התדמיתי שנגרם לתנובה היה גדול מנשוא. ואולם, הדי הסיפור גוועו על רקע הפרסומות לגג הרעפים האדום של הקוטג', ותנובה עודנה חברת המזון הגדולה בארץ.
מישהו יודע בכלל שתביעה ייצוגית שהוגשה נגדה עדיין מתנהלת בבית המשפט, ושלמעשה, העדכון האחרון בפרשה הוא מסוף חודש מאי 2005? כנראה שלא. על פי נתוני צריכת ה"יופלה" בישראל, הצרכן הישראלי סלח לתנובה. מזמן.
יכול להיות שהוא לא שכח, אבל מה זה משנה? צירוף המילים "פרשת הסיליקון של תנובה" הוא מוכר וידוע. אבל אין לא שום משמעות מעשית, חוץ מאולי כפריט טריוויה.
דוגמא אחרת, סמוכה יותר, היא פרשת חברת האופנה קסטרו והפרוות. בקולקציית החורף של החברה נעשה שימוש נרחב בפרוות. המחאה הציבורית, לפחות כפי שנראתה באינטרנט, באדיבות הטוקבקיסטים, היתה רועמת.
ואולם, הפעילות הסוחפת ביותר שנרשמה בנושא היתה הפגנה קטנה מול חנות החברה בדיזנגוף סנטר. כמה שלטים, כמה סיסמאות, והביתה. התוצאה היתה שהפרוות הוסרו מהמדפים, קסטרו התנצלה באמצעות מודעות בעיתונים, והעניין נסלח.
איך אנחנו יודעים? פשוט מאוד. הצצה אל הדו"חות הבורסאיים של החברה מראים כי היא מכה את התחזיות, גדלה במהירות, גם מבחינת הכנסות וגם מבחינת הרווחים.
לא צריך ללכת רחוק, עד למאבק, כדי להבין שציבור הישראלי הוא סלחן. החשש הוא, שהציבור הוא לא רק סלחן, אלא תבוסתן. אמנם תחומים עסקיים רבים בארץ אינם פועלים כשוק משוכלל, מה שעשוי להיות בעייתי ומתסכל מבחינת ארגון חרם צרכנים - אם למשל
ולמרות כל זאת, הצרכן הישראלי נותן שידפקו אותו. אנשים מתלוננים כל הזמן על המחיר, השירות והיחס שמעניקות חברות הסלולר; רשתות שיווק המזון; בתי המלון; סוכני נסיעות, חנויות אופנה; מסעדות; בתי קולנוע, ומה לא. ועדיין, לא נרשם כאן חרם צרכני אחד ראוי, שהצליח לשנות משהו באופן דרמטי.
יכול להיות שזה פשוט מפני שהצרכנים התרגלו, והעמלות בבנק או התור בקופת חולים, כבר לא נראה להם משונים או מכעיסים. ויכול להיות שנמאס להם להיאבק, כי גם ככה קשה.
השורה התחתונה היא, שהצרכן הישראלי לא שוכח, אבל סולח. וחבל. קצת נקמנות ומרמור ארוך טווח היו משנים לבטח את מצבנו כצרכנים, ואת הגישה האדישה והמתנשאת של היצרנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
