החוג למדעים לא מדויקים
האם אפשר לחקור טכנולוגיה, מחשבים ומדע ולקבל תואר דוקטור בלי להיות מהנדס או מתכנת? באוניברסיטת בר-אילן משוכנעים שכן. תוכנית חדשה מאפשרת לסטודנטים להיסטוריה, לסוציולוגיה ולפילוסופיה להתפרע ולבחון את הטכנולוגיה מכיוונים מפתיעים
התוכנית (שאת אתרה הרשמי אפשר למצוא פה), שזכתה לפני שלושה שבועות לאישור המועצה להשכלה גבוהה, היא אחת התוכניות האקדמיות היומרניות בישראל. נקודת המוצא שלה ברורה: טכנולוגיה אינה עניין טכני – לא רק תכנות, לא רק הנדסה או פיזיקה, אלא גם ובעיקר עניין חברתי, היסטורי ותרבותי, ולכן יש לחקור את הפן הפילוסופי-תרבותי שלה. כאן לא לומדים טכנולוגיה כמו שלומדים בטכניון אלא כמו שלומדים פילוסופיה, ובוחנים רבדים שבדרך-כלל לא נחקרים.
כך משלבת התוכנית שני תחומים, שלכאורה הם רחוקים זה מזה: מצד אחד עולם המדע והטכנולוגיה, מצד שני מדעי הרוח והחברה. חבירתן של הדיסציפלינות השונות לכדי תוכנית לימודים אחת, והשלכתם של כלי מחקר בתחום אחד על תחום שונה לחלוטין, מעניקות לסטודנטים קרקע פוריה להתפרע כמעט בלי הגבלה ומזמינות אותם לדון באופן לא שגרתי בנושאים שונים. רק בתוכנית כזו יכול דוקטורנט לחקור השפעות חברתיות של טכנולוגיות חדשות, למשל "ההשפעות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והפילוסופיות של התופעה הסלולרית", או "האם אפשר יהיה להאשים מכוניות עתידיות, שיתערבו בנהיגה, בתאונות דרכים?", ואפילו "האם תפישת העולם של הקוד הפתוח יכולה להתפשט החוצה מעולם המחשבים ולהוות חלופה לשיטה הכלכלית הנוכחית?".
ההזדמנות שמעניקה אוניברסיטת בר-אילן לדוקטורנטים לבצע מחקרים תיאורטיים מפתיעים, שאין להם מקום בתוכניות אחרות באקדמיה (למשל, השפעת תוכנות דגימה בתחום המוזיקה הממוחשבת על המוזיקה בכלל), עשתה את שלה. כ-35 סטודנטים לתואר שלישי וכעשרים נוספים לתואר שני כבר משתתפים בתוכנית הזאת, וקשת תחומי העניין שלהם רחבה ומגוונת כל-כך, עד שאי-אפשר למצוא כמוה באף חוג אקדמי – פיזיקה, כימיה, היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה, מחשבים, מתמטיקה, ביולוגיה, הנדסה, תקשורת, משפטים ועוד.
באקדמיה קיימת הפרדה קפדנית בין התחומים, ואף שבעולם קיימת מגמה להקים תוכניות רב-תחומיות, התוכנית החדשה היא אחת הראשונות בישראל שמבצעת זאת הלכה למעשה. גם הבחירה לפתוח את התוכנית באוניברסיטה דוגמת בר-אילן לא היתה מובנת מאליה.
"בניגוד לתוכניות דומות אחרות, אותנו מעסיק הקשר שבין הטבע לבין התרבות,החברה,הפוליטיקה והכלכלה", מסביר יו"ר התוכנית,ד"ר נח עפרון, "כל מי שמסתכל על העולם שסביבו מבין שאין היום השפעה גדולה יותר על חיינו מאשר השפעתם של המדע והטכנולוגיה, ושאנחנו לא יכולים להבין את העולם הסובב אותנו בלי לבחון אותו בביקורתיות.על בסיס התובנה הזו קמה התוכנית".
לדברי עפרון, הטכנולוגיה והמדע עוטפים אותנו מרגע הלידה, אף שאנחנו לא שמים לב לכך. "האם אפשר לחשוב על רגע בחיים שבו אנחנו מנותקים מהטכנולוגיה?", שואל עפרון, "החל בבדיקת האולטרה-סאונד הראשונה, הלידה, תחליף החלב, התזונה
דוגמה לדרך שבה תרבות מקומית וטכנולוגיה חדשנית מתנגשות זו בזו ניתן למצוא במחקרה של אושרית יקנה (40), החוקרת את תולדותיה של הגלולה למניעת הריון בישראל. לדבריה, מקובל לחשוב שהגלולה התקבלה במחיאות-כפיים סוערות, אך לא כך הדבר – לפחות לא בישראל. "התפישה הישראלית המסורתית היתה שהרחם היהודי מיועד להגברת הדמוגרפיה לאחר השואה", מסבירה יקנה, "הממסד, במקום לתת לגיטימציה לגלולה, דחק אותה למחתרת. המדענים היו שרויים באי-ודאות לגבי השימוש בה, והרופאים הסתירו אותה. במקום לאמץ את הטכנולוגיה, בחרו להתעלם ממנה".
יקנה מייצגת שורה של מחקרים שנעשים בתוכנית, שמטרתם לפצח את האידיאולוגיה שניצבת מאחורי פיתוחים טכנולוגיים ומדעיים. "הבחירה בטכנולוגיה אינה נטולת הקשרים פוליטיים, חברתיים ופילוסופיים", אומר עפרון, "הבת שלי חזרה יום אחד מבית-הספר, וסיפרה לי שלימדו אותם לפתוח מסמכים בוורד. הבחירה בתוכנה מבית מיקרוסופט ולא בתוכנת קוד פתוח אינה מקרית. זו החלטה פוליטית מובהקת, שיש לה השלכות שחורגות מהשאלה באיזו תוכנה נפתח מסמכים".
עדי פז (27), דוקטורנטית בתוכנית שחוקרת את הפוליטיקה והכלכלה של תנועת הקוד הפתוח, מסכימה. "הבחירה בקוד הפתוח אינה מקרית, יש מאחוריה אידיאולוגיה ברורה", היא טוענת, "כמעט כל הממשלות של מדינות האיחוד האירופי מחויבות לחפש תוכנות קוד פתוח לפני שהן חותמות על חוזה של 7 שנים עם מיקרוסופט. זה לא המצב בארץ".
אולי זה מקרי? אולי בישראל מעדיפים את מיקרוסופט?
"אלה לא תופעות שבאות משום-מקום. הן נטועות בתוך תפישת עולם כלכלית-חברתית-פוליטית. חוץ מזה, הקוד הפתוח הוא כלי בתחום התכנות, אבל כיום הוא תופעה חברתית".
כדי להוכיח שהקונספט של קוד פתוח זלג מעולם המחשבים לעולמות אחרים, בודקת פז פרויקטים נוספים: "יש בעולם עיריות שמפזרות זוגות אופניים ברחבי העיר ומאפשרות לאנשים לקחת אותם ממקום למקום בחינם. גמרת להשתמש בהם? אתה מניח אותם ומישהו אחר נוסע איתם למקום אחר. יש אוניברסיטאות דוגמת MIT, שפותחות את תוכני הקורסים שלהן לציבור הרחב דרך האינטרנט. ישנם פרויקטים כמו free your books, שבהם מטביעים חותמת על ספר ומניחים אותו במקום ציבורי, כדי שגם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.המשותף לכל הפרויקטים הללו הוא שכל אחד יכול להצטרף ולפעול למען תוצר משותף".
נשמע קצת סוציאליסטי, אפילו קומוניסטי.
"דומה,אבל לא בדיוק, מאחר שיש דגש על האינדיבידואליות. מצד שני, יש כאן פעילות למען תוצר משותף שלא שייך לאף אחד".
האידיאולוגיה שמסתתרת מאחורי הטכנולוגיות השונות מעסיקה מאוד את עפרון. "בעבר לא יכולת לבחור את הזכרונות שלך, את הגוף שלך, את הדרך שבה המזון שלך נראה", הוא אומר. "היום אנחנו יכולים לבחור כמעט כל דבר. אנחנו מהנדסים צמחים וחיות, בוחרים אם להיות מדוכאים או לא, בוחרים אם לשנות את האישיות שלנו באמצעות תרופות. למרות שלכאורה חופש הבחירה גדל – וזה טוב – זוהי בחירה בעלת השלכות מטרידות.אני מקווה שבאמצעות מודעות לבחירות שאנחנו עושים, באמצעות חשיפת האידיאולוגיה שניצבת מאחוריהן, נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר ונבין כיצד הן משפיעות עלינו כיחידים וכחברה. בעיניי, זו תרומה משמעותית לשיח הציבורי שמתפתח בעולם ובישראל".
אף-על-פי שלעפרון ולסטודנטים שלו יש מה לומר על סוגיות רבות, כלל לא ברור היה שמישהו יתן להם את הבמה להביע את דעתם. אחת השאלות שהטיחו בו ובתוכנית היתה: למה אתם מתערבים? "אמרו לנו שלא נכון שאדם שאינו מדען יחווה את דעתו על מדע", הוא מספר על הקשיים, "אני דוחה את הטענה הזאת על הסף. כדי להיות פרשן כדורסל אתה לא צריך להיות שחקן כדורסל".
"נהפוך הוא, לפעמים זה אפילו מזיק. כך, גם כדי לעסוק במדעי המדינה אתה לא צריך להיות פוליטיקאי, וכדי לעסוק במתמטיקה אתה לא צריך להיות משולש". לדבריו, אם נבחן תחום מדעי כמו הנדסה גנטית – החל בבחירת צבע עיניים לתינוק ועד שיבוט – נראה כי הוא מעלה שאלות ציבוריות, פוליטיות ודתיות יוצאות דופן. "שיבוט הוא תחום שמעסיק לא רק אנשי מדע, ובצדק", הוא אומר, "הרי זה תחום שישפיע על כל אחד מאיתנו. העולם שלנו דינמי, והטכנולוגיה הופכת אותו לדינמי עוד יותר. משום כך, התפישה המסורתית שיש להשאיר את המדע בידי המדענים אינה מספקת עוד".
לדברי עפרון, התוכנית מספקת במה למחקרים, שלכאורה בודקים את המובן מאליו אך בפועל חושפים מידע ומגמות שאיש לא הבחין בהן. עדי זמיר-ניצן (28), דוקטורנטית בתוכנית, עוסקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני כפי שהוא מצטייר באינטרנט. לכולנו יש תחושה שאתרי האינטרנט שעוסקים בסכסוך הם אתרי שנאה וטרור שמלבים את היצרים, אבל זמיר-ניצן טוענת שהרשת דווקא מקרבת בין הצדדים.
"אני בודקת את מה שמכונה 'שיח החירשים' במגוון מקרי שיח – בלוגים, טוקבקים ופורומים, ובודקת מה קורה בהם", היא מסבירה. המחקר שלה מעניין במיוחד עבור ישראלים, משום שזמיר-ניצן חוקרת גם את דבריהם של הגולשים הערבים.
ומה יעשו הסטודנטים, מיד אחרי שיעיפו לשמים את הכובעים השחורים? אף אחד מהם לא יהפוך למיליונר, ככל הנראה. "חלק מהסטודנטים ימשיכו באקדמיה, חלקם יפנו לפעילות ציבורית, ויש שיחזרו למשרותיהם בתחומי החינוך והתקשורת", מסכם עפרון, "לא מדובר בתוכנית שנועדה להצמיח סטארטאפיסטים, אלא חוקרים בעלי ראייה כוללת וביקורתית. מי שמעוניין ללמוד על ענייני טכנולוגיה בטכניון כדי לפתוח חברה ולהתעשר, מוזמן לעשות את זה".
אוניברסיטת בר-אילן, על אף התוכנית המתקדמת שלה, אינה המקום היחיד באקדמיה שבו אפשר ללמוד על מחשבים ומדע בלי להיות מהנדס או מתמטיקאי, ולהתמקד בהיבטים חברתיים, פוליטיים ופילוסופיים של הטכנולוגיה.
מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב, נוסד ב-1983 על ידי פרופ' יהודה אלקנה ופרופ' עמוס פנקנשטיין. המכון מציע תוכנית לימודים לקראת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, ומסלול לימודים לקראת התואר דוקטור בפילוסופיה. בין הקורסים במכון ניתן למצוא את "הוכחות לקיום העולם החיצון", "הפוליטיקה של הטראומה בישראל", ו"מהי מחלה? היבטים קונספטואליים והיסטוריים".
חוג דומה קיים גם בירושלים: התוכנית להיסטוריה, לפילוסופיה ולסוציולוגיה של המדעים באוניברסיטה העברית מציעה שלל חוגים, וביניהם "ידע וכוח", "מחשבה ומחשבים", "מדע ופמיניזם" ו"פילוסופיה של המתמטיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
