אוטם בשריר הלב
בגיל 73 היתה דבורה הורביץ לקוחה פעילה ב"ספורטן" של חדרה. אבל אז החלו הצרות: בעלה נפטר, בהמשך שיתקה אותה מחלה קשה ולבסוף נהרגה נכדתה בפיגוע. דבורה הסתגרה בביתה ונטשה את האימונים. כאשר ביקשה ממנהל ה"ספורטן" פיצוי על התקופה שבה נעדרה, הוא סירב וטען: "חבל על האנרגיות השליליות של הגברת"
לפתע חלה בעלה והיא פקדה את מיטתו בבית החולים ללא הפוגה. לאחר שנפטר, חרב על דבורה עולמה והיא לא פקדה את מועדון הספורט במשך כחצי שנה. כאשר התאוששה מעט ושבה ל"ספורטן" היא לא ביקשה החזר של אף אגורה, על אף העובדה שמחמת האסון נפקדה מהמועדון תקופה ארוכה. חלפו חודשים אחדים ותמה השנה ודבורה שילמה מראש 2,000 שקלים תמורת עונה חדשה ללא שמץ מחאה.
חודש לאחר ההרשמה נפלה דבורה למשכב וסבלה ממחלה קשה, שמנעה ממנה להזיז איבר אחד בגופה. מאז היא רותקה למיטה ורק לעתים רחוקות יצאה לשעה קלה את ביתה. מהלומה נוספת ניחתה עליה לאחרונה, כאשר נרצחה נכדתה האהובה בפיגוע שהלם בקניון אשר בנתניה.
לאחר שהתייסרה ממכאוביה ללא הפוגה, פנתה דבורה בשפה רפה למועדון וביקשה החזר של כספה, בטענה כי לא פקדה אותו במשך שנה תמימה מחמת מחלתה ויגונה. הפקידה שעמה דיברה הציעה לה לפנות למנהל מוטי מרגי, שהוא גם הבעלים של מועדון הספורט שבו היא חברה. דבורה טלפנה ללא הפוגה, אולם לא הצליחה להגיע איתו לכלל שיחה. הוא לא שעה לתחינתה ולא היה מוכן לשוחח איתה בטלפון אפילו שעה קלה.
ברוב ייאושה שיגרה אליו מכתב רב תחינה, וביקשה החזר של כספה לנוכח העובדה כי כלל לא התאמנה כל אותה שנה והתמכרה לסבלה ויגונה, ומחלתה מנעה ממנה אפילו יציאה מביתה. כדי להבטיח שהמכתב יגיע לשולחנו של מרגי וירכך את לבו, שיגרה אותו בדואר רשום והמתינה לתגובתו. לכאורה זה הרגע שבו מנהל רגיש ורב תושייה היה מעיין בפנייה ומגלה כי מדובר באישה מבוגרת שחרב עליה עולמה: גם איבדה את בעלה ואת נכדתה וכתוספת מרה לקתה במחלה קשה.
מכתבה רב התחינה לא רק שלא נענה, אלא אף הוחזר לביתה כבלתי נדרש על ידי המנהל העמוס עד לעייפה. ברוב ייאושה, לאחר שנדחתה בגסות יתרה, פנתה דבורה למדורנו בכתב וממנה למדנו כי אכן מוטי, המנהל רב הסמכות והשררה, הורה לפקידתו לסרב לבקשה והוא עצמו לא היה מוכן לשוחח עם הלקוחה הנואשת ולו גם לדקה קלה.
זכינו לקבל תגובה שעיקרה: המועדון שהוא עומד בראשו אינו מחזיר כספים ואינו משלם החזרים. עד כאן תגובה תקיפה של מנהל רב שררה, שלבו לא נכמר לפנייתה של אישה אומללה. הניסוח הבא עורר בנו סלידה רבה.
מוטי מרגי, מנכ"ל ה"ספורטן" אשר בחדרה, קובע בתגובתו ואנחנו מצטטים מילה במילה: "חבל על האנרגיות השליליות של הגברת הורביץ והייתי מציע לה שפיה יפיק נופת צופים ולא נופת רפש. אם תלונתה תתפרסם אז אשקול בכובד ראש להגיש תביעה משפטית". המכתב הזה, המנוסח לטעמנו בגסות רבה, נחתם בהוראה שמטילה על מדורנו משימה כבדה: "אודה מאוד אם כבודו יואיל בטובו להעביר את המסר הנ"ל ושתתמקד בעיקר ולא בטפל".
עדיין לא הרמנו דגל הכניעה. לא הסתפקנו בתגובה הכתובה והתקשרנו למנכ"ל שאיננו מוכן לשוחח עם לקוחה זוטרה, ורק לאחר המתנה ארוכה בישר לנו בשפה קשה כי החלטתו בעינה עומדת והוא לא יסור ממנה. אנחנו עדיין המומים ומייעצים לכל המתעמלים והנהנים ב"ספורטן" של חדרה לקרוא את הכתבה בתשומת לב רבה ולהסיק את המסקנה הצרכנית הראויה.
למוטי מההנהלה אנחנו משגרים את העצה הצרכנית הבאה: להבא, כאשר לקוחה מסורה מאבדת את משפחתה באסון, לוקה במחלה קשה ונעדרת מהמועדון תקופה ארוכה - ראוי שתתקשר לביתה אתה ולא מזכירתך, דרוש בשלומה ושגר אליה צרור פרחים ואל תטיל בה דומן ורפש כפי שעשית במכתב תגובתך.
קרקע רווית ביורוקרטיה
לפני 25 שנה רכשה משפחתו של נסים ישראל דירה בעיר יבנה שנבנתה לתפארה. במרוצת השנים התגוררו בדירה בני המשפחה ושאבו ממנה הנאה רבה. כל השנים הללו תבע מינהל מקרקעי ישראל דמי חכירה, כנהוג באדמות השייכות למדינה. כאשר הוכרז על מבצע ההיוון הנודע (המרת דמי החכירה החודשיים בסכום חד פעמי) מיהרה המשפחה ושילמה כנדרש את הסכום שביקשו שלטונות המקרקעין במדינה. פקידי המינהל גם שיגרו למשפחה מסמך המעיד על כשרות הנכס שהוון לתפארה. עד כאן סיפור שגרתי הנוסך שעמום ויש בו גודש של שגרה.
אולם התמונה הפכה להיות עכורה כאשר המינהל, על אף ההיוון, החל לשגר ללא הפוגה מכתבים התובעים ממר ישראל לשלם לאלתר דמי חכירה. נסים שילם ללא מחאה את התשלומים המיותרים, שלא היו בעבר גבוהים, והמתין להזדמנות הראשונה שבה יוכל להעמיד את שלטונות המינהל על השגיאה. לפני ארבע שנים הוא צעד באון למשרדי המינהל בתל-אביב המעטירה והסביר לפקידים באריכות רבה כי דירתו, שאותה העניקה לו אמו מהוונת וכשרה.
הפקידים דרשו ממנו אות והוכחה, והוא שיגר אליהם את המסמכים המעידים על תשלום ההיוון על פי דרישות התקנה. מכאן ואילך היה סמוך ובטוח כי פקידי המקרקעין במדינה יניחו לו ולדירתו, ולא ישגרו אליו כמנהגם מכתבי אזהרה. תוחלתו
נכזבה.
שלטונות המינהל הגיבו בגילוי לב מנוסח בצורה מעוררת אהדה: אכן קיימים במשרדנו אי סדרים ומספר תיקים עדיין אינם מוגדרים ובהירים, ולכן אתה נדרש להמשיך ולשלם דמי חכירה גם אם דירתך, לטענתך, הוונה כהלכה. נוסף על התסבוכת הזו, גילה נסים כי הדירה רשומה עדיין על שם אמו, אף שביצע כהלכה את הרישום בטאבו שבלעדיו לא יכון שום נכס במדינה. חלפו שלוש שנים של דממה, חשבונות דמי החכירה חדלו לנחות בתיבות הדואר של נסים, והוא פלט אנחת רווחה.
לאחרונה שוב התעוררה לפתע לחיים התסבוכת העגומה: הדירה על פי רישומי המינהל עדיין שייכת לאמו ושוב נדרשו ממנו דמי חכירה, על אף שהציג ראיה והוכחה לכך שההיוון בוצע על פי כל כללי ההלכה. כל ניסיונותיו להתקשר לפקידים בשעות העבודה נתקלו בחומת שתיקה מביכה. רק לאחר שהרים את ידיו לאות כניעה, פנה למדורנו ושיווע לעזרה.
הפשלנו שרוולים וזכינו בשפע של הישגים: דוברת המינהל הגיבה ואמרה כי אכן מדובר בטעות מצערת ובהסתבכות שכבר נפתרה. לדבריה, לפנים משורת הדין יבוטלו החיובים. הנפנו דגלנו ברמה לאות של שמחה, ואנחנו מייחלים לימים שבהם שוב לא יהיו האזרחים קשורים בעבותות עבים או דקים לפקידי מינהל המקרקעין המטילים עלינו אגרות וחיובים.
המען לפניות: המגזין, "רייכר מתרגז", רח' קרליבך 2 תל-אביב, מיקוד: 67132
עדכון אחרון : 12/12/2005 11:50
נא להמתין לטעינת התגובות
