המעבר הפתוח
המו"מ על הפעלת מסופי הסחורות בעזה הביא את הנוגעים בדבר לסף ייאוש. האם ימצא הסכם? או שהפירות והירקות שוב יירקבו
לעזה עדיין אין נמל משלה והתוצרת החקלאית יכולה לצאת רק דרך שטחי מדינת ישראל. מאז ההתנתקות, המתיחות הביטחונית גברה וזרזיף הסחורות שעובר מהרצועה לישראל, בעיקר דרך מעבר קרני, הפך לטפטוף איטי עוד יותר. רק 70 משאיות מצליחות לחצות את המעבר מדי יום, פחות ממחצית הכמות הנדרשת כדי לייצא את מה שגדל בשדות רצועת עזה.
הטרמינל החדיש בארז, שבבנייתו השקיעה ישראל כ-160 מיליון שקל, עוד לא החל לפעול כמסוף להעברת סחורות. גם אם הושגה הסכמה לגבי המעברים ברפיח ובכרם-שלום, שם עדיין לא עוברות סחורות. שורה של פיגועים, הברחות נשק ובדיקות ערנות על ידי אקדחי דמה גרמו לדרך העברת הסחורות במסוף קרני להידמות לאזור האריות בספארי, גם שם הפחד הוא מחיה תלת-ממדית. המשאית הפלשתינית פורקת סחורה לתוך האנגר המכונה "חדר סינון" וסוגרת את השער. רק אז, בתיאום טלפוני, נפתח השער של הצד הישראלי. לעולם לא יהיו שני השערים - הפלשתיני והישראלי - פתוחים בעת ובעונה אחת.
העברת גרעינים, קמח או מלט נערכת על מסוע מיוחד או בדחיסה לתוך צינור שעובר דרך קיר בטון עבה לצד השני. במקומות שבהם ישנה בדיקה במכונת שיקוף, הפלשתינים מכניסים את הסחורה לפתח שנמצא בצד שלהם והיא יוצאת בפתחו השני של מכשיר השיקוף שנמצא בשטח ישראל. מכונת השיקוף עצמה ממוקמת בחלל סטרילי שהכניסה אליו אסורה. רק דגי הלוקוס והפרידה שנידוגו במימי עזה ושמגיעים לתל-אביב מקיימים מגע רציף בין הרצועה לישראל.
"זרימת הסחורות האיטית במעבר קרני יוצרת בעיה אמיתית של מכירת המוצרים שלנו", אומר ג'אבר. "בעזה יש עודף תוצרת חקלאית ולכן אנחנו צריכים להוציא מהרצועה במהירות את התותים, את עגבניות השרי ואת הפלפלים. אנחנו מספקים עבודה באופן ישיר ועקיף ל-6,000 אנשים ומחויבים להזמנות מאיתנו. כך שהחשש הוא לא רק לאבד עונה ולהפסיד חלק משמונה מיליון דולר שהושקעו עד עכשיו, אלא גם לאבד את האמון של הלקוחות שלנו".
לא רק הייצוא הוא עניין קשה ומתסכל. גם לייבא סחורה לעזה לא קל. אהב בסייסו, הבעלים של חברת הום אנג'ינירינג, השותפה בבנייתו בעזה של בית מלון מרשת המלונות השווייצרית מובנפיק, נפגש לאחרונה בתל-אביב עם אנשי עסקים ישראלים, ביוזמת מרכז פרס לשלום ואיגוד לשכות המסחר. הוא חצה את מעברי הגבול בקלות רבה יותר משקי המלט הדרושים לפרויקט בעזה. "אנחנו מחכים לחומרי בנייה למלון", אומר בסייסו, "והם תקועים בגבול".
ג'אבר ובסייסו הם רק שני מקרים מתוך שורה ארוכה של חקלאים, סוחרים ותעשיינים - למעשה 1.4 מיליון תושבי הרצועה - שקיומם הכלכלי תלוי לחלוטין בישראל. ההתנתקות הפליגה כבר מזמן מחוף ימה של עזה, אבל התלות בישראל מחריפה עוד יותר, בעיקר משום שהמצב הביטחוני המתוח והמעבר בין הרצועה לישראל קשה מאשר בימים שבהם צה"ל והמתנחלים ישבו ברצועה. מאז יצא אחרון החיילים מעזה, ירד נפח הייבוא לרצועה בחצי ונפח הייצוא ממנה צנח לשליש.
לניסיון להחזיר את עורקי החיים לפעילות בהיקף שקדם להתנתקות שותפים שלושה גורמים: ישראל, הרשות הפלשתינית ומתווכים מטעם הבנק העולמי ומטעם הקווארטט - הרביעייה הבינלאומית הכוללת את ארצות-הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. בשם הקווארטט פועל באזור ג'יימס וולפנזון,
שליח הקווארטט הגיע כמעט לסף ייאוש מן המשא ומתן המזדחל בין ישראל לרשות בסוגיית המעברים ונדרש לסיוע פעיל של שרת החוץ האמריקנית, קונדוליזה רייס. בסוף השבוע הכריחה רייס את הצדדים לחתום על הסכם שהתיר תנועה בשיירות נוסעים ומטענים בתנאים מגבילים מהרצועה לגדה, את פתיחת מעבר רפיח, פיקוח בינלאומי במעבר כרם-שלום ופיתוח הנמל הימי ושדה התעופה ברצועה. פרק מיוחד בהסכם הוקדש למעברי הסחורות - סוגיה כלכלית טעונה מאוד שמתחתיה מקופלים הרבה מאוד רבדים פוליטיים. כדי להבין מי ויתר ועל מה, צריך ללכת צעד אחורה.
המשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים על מעברי הסחורות היה מפותל וקשה. לכל הצדדים ברור היה שהקשר המסחרי ההולך ונבנה עם הרצועה הוא רק קדימון לעוד כ-34 מעברים של אנשים וסחורות, שעתידים להתפרש לאורך גדר ההפרדה בגדה המערבית. כחמישה מהמעברים, מסופים מרכזיים להעברת סחורות, ינוהלו על ידי חברות אזרחיות. בשלב הראשון תחת פיקוח של רשות המעברים במשרד הביטחון ואחר כך תחת עינה הפקוחה של רשות מעברים ממשלתית.
כדי שהיוזמות העסקיות הישראליות-פלשתיניות שאפיינו את ימי טרום האינתיפאדה השנייה יתחדשו, או כדי שחברות טקסטיל מקומיות שהעבירו את הייצור למזרח הרחוק יחזרו לעבוד עם המתפרות בעזה, צריך להבטיח ליבואנים בתל-אביב או בפריז שהמשלוחים יגיעו בזמן. זאת אומרת, למשל, שישראל לא תוכל לסגור מעבר ברצועה או בגדה כתגובה על פיגוע בשטחי ישראל ושהפלשתינים מצדם יצליחו למנוע טרור כדי שהמסחר התקין יוכל להתנהל.
"אני מאמין שעזה יכולה להיות הונג-קונג", אומר קובי כהן, בעל מתפרה לשעבר באזור התעשייה ארז ומבעלי חברת האופנה כאוס. "בעזה יש תשתית שיכולה להתחרות בהצלחה במזרח הרחוק. אם תהיה יכולת להזמין ישירות מעזה ולקבל תוצר מוגמר במחירים סבירים-אנשים יחזרו".
רוח החזון האוטופי הזה לא שרתה בשיחות על המעברים, שהתאפיינו בחוסר תקשורת, בחשדות ובחוסר אמון והבנה בין הצדדים. הפלשתינים רצו עצמאות מוחלטת. הישראלים חששו מפיגועים דוגמת זה שגבה את חייהם של ששת עובדי המסוף בינואר האחרון, ומהברחות חומרי נפץ וכלי נשק בין הסחורות ודרשו פיקוח מקסימלי על מה שנכנס או יוצא מהשטחים. הגורמים הבינלאומיים הביאו דוגמאות מעולמות רחוקים כמו הגבול בין ארצות-הברית לקנדה והתעקשו לא להבין מדוע המשל אינו דומה לנמשל.
"כל התשתית של המעברים תורגמה בצד הישראלי להיבט ביטחוני עם שוט מדיני", מנתח אדם עם ניסיון עסקי רב שנים, שמכיר היטב את שני הצדדים. מנגד, בעיני הפלשתינים, הוא מסביר, יש לשליטה במעברים משמעות סמלית, גם במאבק הפוליטי הפנימי בין הרשות לחמאס. "מי ששולט במעברים הוא בעל הכוח בצד הפלשתיני. מבחינתם זה מדגיש מול העולם את העובדה שעזה היא, למרות ההתנתקות, בית כלא".
אולי זאת הסיבה שההסכם הנוכחי התגבש תוך איום בנטישת שולחן המשא ומתן מצד וולפנזון, טונים גבוהים מצדה של רייס ויצירת פשרות מהותיות בין הצדדים לגבי דרך העברת הסחורות. השיטה שאמורה היתה להיכנס לפעילות היא שיטת "דלת אל דלת" - שיטה שלא מחייבת פריקה של הסחורה - זאת בניגוד לשיטת "גב אל גב" שהיתה נהוגה בעבר ובה משאית פלשתינית פורקת את המטען שנבדק ומועמס מחדש על משאית ישראלית.
אלא שהתרגום המעשי של "דלת אל דלת" נשמע אחרת לגמרי בפי כל אחד מהצדדים. הפלשתינים ראו בעיני רוחם משאיות פלשתיניות שייכנסו כמות שהן (בלי לפרוק ולטעון מחדש את הסחורה למשאית אחרת) בשיירה מאובטחת לישראל. הצעה זו נפסלה הן על ידי הישראלים והן על ידי הבנק העולמי.
הקווארטט והבנק העולמי הציעו פתרון אחר: נהג משאית פלשתיני יביא את הסחורות על גבי טריילר (משטח שטוח עם גלגלים שמתחבר למשאית בוו). הנהג והמשאית יישארו ברצועה, הסחורה שעל הטריילר תעבור שיקוף והטריילר ייכנס כמות שהוא למדינת ישראל. הישראלים התנגדו מטעמי ביטחון. "אני יכול לחשוב על לפחות 20 נקודות שונות בטריילר שאפשר להכניס שם חומרי נפץ", הסביר גורם בכיר ברשות שדות התעופה.
העמדה הישראלית גרסה כי המוצרים צריכים להיארז בתוך קונטיינרים אשר יעברו מהמשאית הפלשתינית ברצועה למכונת השיקוף ומשם למשאית ישראלית. ההליך, שממנו הגורמים הבינלאומיים לא התלהבו בלאו הכי, מצריך מכשירי שיקוף מיוחדים שהוזמנו, אך טרם הגיעו לארץ.
"כפי שהוצג לנו, הסירוב הישראלי הוא מסיבות ביטחוניות", אומר נייג'ל רוברטס, נציג הבנק העולמי בגדה המערבית. "אני לא מומחה בתחום, אבל כמה מומחים בינלאומים בטוחים שהמשקף יכול לעשות את העבודה עד לרמה גבוהה של ביטחון. כך שבשילוב עם בדיקה ידנית זה בטוח מספיק".
הצד הישראלי, לעומת זאת, הזכיר שמדובר במומחים מגבול קנדה וארצות-הברית. מקום שם לא יודעים לאיית את המילה "פיגוע". "בקנדה חיים במציאות אחרת", אמר אחד הנציגים הישראלים למשא ומתן, "הם מחפשים רק מטענים גדולים. אנחנו חייבים לחפש אפילו כדורים של נשק". בצלאל טרייבר, ראש מינהלת המעברים במשרד הביטחון, ציין כי "לא ראינו מאמץ מצד הרשות ליצור מעברים מסודרים עם בדיקות ביטחוניות. אולי אז היינו יכולים להתגמש עוד קודם לכן".
ההסכם הנוכחי נותן פתרונות ביניים ופתרונות לטווח ארוך. כרגע, נוהלי הביטחון יישארו כשהיו והסחורות יעברו בשיטת "גב אל גב". אולם שעות העבודה בקרני יתארכו במידת הצורך גם לתוך השעות הקטנות של הלילה, תינתן עדיפות יתרה להוצאת תוצרת חקלאית וישנם מגעים בין סוכנות הסיוע האמריקנית יו-אס-אייד למשרד הביטחון על השאלת מכשירי שיקוף, עד שאלה שהוזמנו יגיעו לארץ.
עלות מכשירי השיקוף ותוספת כוח האדם עבור ישראל תעמוד על הרבה יותר מההערכה המוקדמת של כ-40 מיליון שקל. מי ישלם? עדיין לא ברור. הרשות התבקשה להגן על המעברים מהצד הפלשתיני ולהקים רשות מעברים אחידה, שני דברים שלא בוצעו עד כה.
ד"ר גאסן אל-חטיב, שר התכנון הפלשתיני שהאשים את הצד הישראלי בעיכובים מכוונים, ממתין לראות כעת איך מתורגמים הדברים בשטח. "זה מה שקובע בסופו של דבר", הוא אומר.
נא להמתין לטעינת התגובות
