היהלום השחור
בזמן שהעשירים הלבנים מאירופה, מאמריקה ומישראל ממשיכים לעשות הון ממכרות היהלומים באנגולה בשיתוף פעולה עם בכירי הממשל, מצבם של האזרחים המקומיים הרבה פחות נוצץ. על פי דוח חדש שהוגש לאחרונה לאו"ם רבים מהם נרצחים, נעצרים ונאנסים אם הם רק מעיזים לדרוש את זכויותיהם. השאר פשוט סובלים מרעב ומצמא. העיקר שימשיכו לחפור
טענתו של מרקז אז - שנותרה טענתו נגד לבייב, דה-סנטוס ואחרים גם היום - היתה ונותרה זו: שמדינתו הפכה בשנים האחרונות, ובעיקר מאז סוף מלחמת האזרחים ב-2002, לאתר חפירה רחב ממדים שבו האזרחים האנגולים ממלאים את תפקיד העצמות שמהן יש להיפטר בדרך אל היהלומים המסתתרים בתחתית הקבר.
כל עוד נמשכה מלחמת האזרחים שפרצה ב-1992 והיהלומים התגלגלו לכיסיהם של מורדי ה"UNITA" שחימשו באמצעותם ילדים בני 11 בקלצ'ניקובים בני 30, טרחה הקהילה הבינלאומית להתערב בתעשיית היהלומים האנגולית ולשלב ידיים כדי לחנוק את המרד ואת שוד היהלומים הגדול שמימן אותה.
אבל מאז שהמרד דוכא, מאז שמועצת הביטחון האו"מית הטילה סנקציות ומאז שמנהיג המורדים ג'ונאס סאבימה נהרג ב-2002, הקהילה הבינלאומית נסוגה לספסלים האחוריים של מליאת העצרת הכללית שברחוב 48 והשדרה הראשונה (בניין האו"ם), שחררה כפתור או שניים בצווארון וטפחה לעצמה על חליפות הז'קט. אחרי הכל: המורדים נכנעו, הממשלה האנגולית השתלטה על המכרות, והיהלומים האנגולים חזרו להישאב בקצב מוגבר דרך תעלות הביוב המחברות את העולם השלישי לעולם הראשון.
מה שלא שינה דבר כמובן למיליון תושבי מחוז לונדאס שבאנגולה. הם חופרים עדיין בידיהם באדמה הקשה השייכת דה-פקטו למי שמתגוררים באחוזות מוקפות שומרים במשקפי זגוגיות, עשרות אלפי מיילים משם. הם עדיין נרצחים, הם עדיין נאנסים, הם עדיין נשדדים, הם עדיין רעבים, הם עדיין צמאים, הם עדיין נדחקים משוק העבודה - אפילו משוק היהלומים - לטובת זרים לבני עור, במקרה של בעלי הבית, או זרים כהי עור, במקרה של הפועלים. שכן פועל זר אפשר לזרוק מהמדינה מבלי לספק הסברים, ובעיקר מבלי שקרוביו מתלוננים. את התושבים המקומיים אי אפשר לזרוק לשומקום. אפשר רק לעצור או להרוג. בחלק מהמקרים זה היינו הך (פירוט בהמשך).
מתוך הדוח של העיתונאי ופעיל זכויות האדם רפאל מרקז, שפורסם באפריל האחרון, שכותרתו "אבני המוות" ושחולל מהומה ציבורית באנגולה העשויה להתנקם בלבייב ובשותפיו בקרב הממשל המקומי (לדבריו, מחזיק לבייב ב-12 אחוז מחברת היהלומים הממשלתית האנגולית): "המחוזות של לונדאס באנגולה היום הם מחוזות שבהם מתים מרעב האנשים ששומרים על החוק. הכלכלה מבוססת על שוד המקומיים, על טיפוח העוני שלהם ועל דיכוי שיטתי של חוקי זכויות האדם הבינלאומיים. . . התוצאה היא עוני, אומללות, רעב ובורות. . . החוק היחידי שייך לצבאות הפרטיים של חברות היהלומים הזרות, החמושות כצבאות ממש, היוצרות למעשה מצב לפיו עשרות אלפי קילומטרים רבועים במרכזה של אפריקה נחשבים כאזורי 'אין כניסה' לאנשים שהם אינם רוצים שיהיו שם. . . למעשה , המערך הכלכלי והמשפטי הנוכחי הפך את לונדאס למחנה ריכוז ענק".
סעיף שבע בדוח של מרקז, שמומן בחלקו על ידי "מכון החברה הפתוחה" של ג'ורג' סורוס, כולל את המלצותיו של כותב הדוח. בין השאר, תובעים מרקז ותחקירניו, שסיכנו את חייהם במשך כשנה במשעולי לונדאס המקושטים במחסומים צבאיים הממומנים על ידי חברות היהלומים הבינלאומית, לעצור מיד את הנוהל לפיו חברות היהלומים הזרות, שותפותיהן של הממשלה, הן מי שמדפיסות את רישיונות כריית היהלומים בחבל לונדאס, פריבילגיה שלמעשה הופכת אותם לבעלי הבית ואת אזרחי המדינה לאזרחים סוג ד'. במקביל , דורשים מרקז ושותפיו להקים לאלתר ועדת חקירה פרלמנטרית - וחסרת תקדים - שתחקור את הקשר בין חברות היהלומים הבינלאומיות ובכירי הממשל האנגולי המרוויחים באופן אישי ממצב הדברים הנוכחי העגום, לבין הפגיעה האנושה והיומיומית בזכויות האדם של תושבי חבל לונדאס.
אחרי זה באות תביעות ישירות מחברת "אסקורפ": "להסביר לאזרחי אנגולה מדוע הם מעדיפים למכור את יהלומיהם לזרים, ומדוע אין ברשותם קבלות על עסקאות לכריית יהלומים (שהיו מאפשרות פיקוח, ב"ג). . . להבטיח שהיהלומים שהם רוכשים לא הושגו תוך הפרת זכויות האדם. . . לפרסם בגלוי כמה מסים הם משלמים ומה אחוז הרווח המופנה לטובת מדינת אנגולה במסגרת השותפות שלה עם חברת 'אסקורפ'. . .", ועוד ועוד.
הדוח פורסם באפריל. משרד זכויות האדם של האו"ם באנגולה, והעומד בראשו ווגארד ביי, נכנס לתמונה מיד לאחריו. "תעשיית היהלומים באנגולה היתה ונותרה בעיה חמורה של הפרת זכויות האדם", כתב לנו ביי באי-מייל אחרי מספר שיחות בינינו. ביי אמר כי הדוח התניע מחדש את עניין הקהילה הבינלאומית בהפרות זכויות האדם במדינה. הפעם האשמים אינם המורדים - אלא חברות היהלומים הבינלאומיות, שבמובילה מביניהן שותף לבייב. ביי גם הפנה אותנו לראול אראוז'ו, ראש לשכת עורכי הדין האנגולית, "המתכונן לפרסם דוח משלו בעקבות הדוח של מרקז". בשיחה עם אראוז' ואמר עורך הדין שהדוח טרם פורסם אבל יפורסם בקרוב.
עמדתו של לבייב קצת שונה: מבחינתו, הוא איננו אחראי למה שעושה אנגולה לתושביה. הוא איש עסקים שאחראי רק למעשיו הנפלאים ולא למעשים הפליליים והמבחילים של שותפיו. חוץ מזה, אם זה לא היה הוא - זה היה מישהו אחר, גרוע יותר. הוא איש עסקים (ישראלי, לבן) לא פעיל זכויות אדם (אפריקני, שחור, ב"ג), ומעבר לזה הוא השקיע מיליונים במדינה ואפילו עומד לפתוח בחודש הבא מפעל ליטוש מקומי שיעסיק 600 עובדים.
אז מה רוצים ממנו? ובכן, מעבר להסברים ולצידוקים, שהם נכונים עובדתית, הדילמה העסקית והמוסרית נותרה זו: עד כמה יכול איש עסקים יהודי, לבן, מיליארדר וישראלי, ועוד מי שחושב על עצמו במונחים של מי שנותן דין וחשבון יומיומי ליו"ר בית הדין השמימי, להסתתר מאחורי גבם של שותפיו מקרב ממשלת אנגולה, אשר לפי טענות הדוח לועסים ויורקים את נתיניהם על בסיס יומיומי. כל זאת כדי שיהלומי המדינה לא יתגלגלו, חלילה, מבעד לאגרופם הקמוץ, שאצבעותיו מוכתמות בדם, ואלה הידיים שלפי הטענות הן הידיים שלוחצות את ידי לבייב.
45 קילומטר דרום-מזרחית מהעיר המרכזית קואנגו שוכנת העיירה האנגולית קאפונפו המתוארת בדוח "אבני המוות" כ"בירת כריית היהלומים הבלתי רשמית של מזרח לונדאס". למעלה ממחצית מתושבי העיר הם זרים שבאו לפה - או יובאו לפה - כדי לעבוד בשירותיהן של חברות הכרייה לבנות העור (בחלק מהמקרים, שותפותיהן העסקיות של בכירי הממשלה האנגולית). לפי הדוח, ב-2001 " נהגו לנחות כאן כ-45 מטוסים ביום".
"למרות כל זאת", נכתב , "אין בקאפונפו כל ממשל מקומי, ומדובר למעשה באוסף של צריפי בוץ ללא מערכות ביוב. ישנו פער עצום בין הצריפים ומצבם של התושבים המקומיים לבין מודעות הפרסומת הצבעוניות והענקיות לאורך הכבישים, המפרסמות טלפונים לווייניים כמו גם בתי עסק למכירת יהלומים. . .".
החשמל היחידי בעיירה סופק, עד פברואר 2004, על ידי ארבעה גנרטורים שהותקנו בתחילת שנות ה-90 לרווחת חברות הכרייה. אלא שבבוקר ה-22 בפברואר הופיעו לפתע בעיירה שליחי חברות הכרייה- "SML" ו-"SDM". לטענתן , התבקשו על ידי המושל המקומי לתקן את הגנרטורים ולהחזיר אותם למקומם. מה שקרה אחר כך ממחיש במשהו את נפיצותו של המרקם החברתי באנגולה שעלול - למרות הרומן המלבב בין עשירי אנגולה לבין עשירי אמריקה, אירופה וישראל - עוד להתפוצץ לכולם בפנים. בדיוק כמו ב-1992.
התושבים המקומיים - הרעבים, חסרי האמון בחברות הכרייה, שיהלומי מדינתם נשאבים מתחת לרגליהם כבר למעלה מעשר שנים - החליטו להילחם חזרה. מסביב לגנרטורים התארגנה לפתע הפגנה ספונטנית של אזרחים שנשבר להם. בתגובה זימנו נציגי חברות הכרייה את המוציאים לפועל שלהם לעניין עשיית סדר. כלומר, את המשטרה המקומית.
בינתיים מנואל לוקא סמיאנזה בן ה-27 רץ החוצה בדאגה גדולה לחפש את בנו בן השמונה. זו לא היתה הפעם הראשונה שסמיאנזה רואה מה קורה כשאזרחים מנסים למרוד כנגד עריצותם של שודדי היהלומים - ברישיון, כמובן. בנו היה באותו הזמן עסוק בקריאת הברית החדשה בסניף של עדי ג' הווה, ליד בית הספר. סמיאנזה רץ לשם כדי להחזיר אותו הביתה ובדרך לשם חטף כדור בחזה שהרג אותו. לשוטר שירה בו קראו "רוסו". " רוסו" הודה בפני רפאל מרקז שהרג את סמיאנזה והסביר כי "הופתע כמו כל שאר השוטרים מההתקוממות המקומית של האנשים, שחלק מהם הגיעו למקום מצוידים בכלי חפירה".
באותו הזמן צעדה מדלנה פרננדו בת ה-13 אל ביתה. כדור תועה - או שכן, או שלא - של המשטרה פגע במפשעתה והרג אותה.
פאולו בפטיסטה בן ה-23 שמע את הרעשים, שאל מאיפה מגיעות הצעקות, וכששמע מה קורה החליט להילחם חזרה. הוא יצא מביתו והלך להתקרב למיקום ההפגנה נגד חברות הכרייה. הוא מעולם לא הגיע לשם: חוליית משטרה עצרה אותו בדרך והכתה אותו באכזריות. הוא פונה לביתו ושם מת מדימום מתמשך באותו הערב. לא רחוק משם גסס גם דיוויד אלכסנדרה קאלוס בן ה-12, שיצא לרחוב כדי לראות מה קורה. שוטר מקומי הרים אותו באוויר ובעט בו שוב, ושוב, ושוב, באזור הצלעות. הוא נמצא מכורבל על האדמה על ידי אביו, ומת בזרועותיו באותו הערב.
אבלינו ג'מיקסי פיליפה בן ה-29 היה בר מזל: הוא מת מיד ולא סבל מייסורים. כדור המשטרה שהרג אותו פגע לו בראש, בדיוק כפי שהרג את קבנגלה ווה-קבנגלה שעבר באזור עם מכוניתו. המשטרה החרימה את המכונית שלו וכל מה שהיה בפנים "לצורכי ביטחון". כאשר ניסה למחות, נורה בראשו.
לו מספר העמודים בעיתון היה בעל שלוש ספרות, היה אפשר להמשיך ולצטט כאן את הדוח המלא של מרקז, כלומר לפרט במלואם את כל מקרי הרצח, האונס, הביזה והמכות שהם פועל ישיר ויוצא של המאבק בין חברות הכרייה הבינלאומיות (כאמור, בעלות שותפים מקומיים מצמרת הממשלה האנגולית) והמשטרה המקומית (הזרוע המבצעת) לבין האזרחים האנגולים שמקור מחייתם היחיד הוא כרייה בלתי חוקית של יהלומים מתחת ללועות המשומנים של מקלעי הצבאות הפרטיים והמשטרה.
אחד המקרים המזעזעים ביותר המתוארים בדוח הוא האירוע מדצמבר 2004, שבו נחנקו למוות 12 אזרחים אנגולים שנאסרו על ידי המשטרה, רובם בגין חפירה בלתי חוקית ובאחד המקרים נאמר כי העצור החזיק ברשותו "יהלום גדול במיוחד". העצורים זעקו במשך יממה שלמה לשוטרים שיוציאו אותם מהתא המיניאטורי שאליו נדחסו, צעקות שגררו צחוקים לעגניים מהשוטרים. אחרי זה הצעקות נדמו. כשנפתחו דלתות התא, התגלגלו החוצה 12 גופות.
לצד איכותו המצמררת של הדוח - אחד הסעיפים מתעד את האונס שביצע אחד המאבטחים הפרטיים בצעירה בת 25 - מעניין להתרשם גם מנחישותם של התושבים המוכנים (כמו בקאפונפו) לצאת מהבית, לאחוז את חפירה או מזלג ולהילחם באנשים החמושים ברובים אוטומטיים ובגיבוי משפטי אבסולוטי. זהו הזעם שפעילי זכויות האדם כמו רפאל מרקז מקווים שיתפרץ במוקדם או במאוחר, יגולם בפופולריות של אחת ממפלגות האופוזיציה הפרוגרסיביות כמו ה"PRS", ידחוק את רגלי המיליארדרים לבני העור כמו לבייב מהמדינה ויהפוך את אנגולה למקום שמרקז יכול לחיות בו מבלי לחשוש מכך שלא יתעורר למחרת. הוא, או בנו היחיד שנותר באפריקה.
הצרה, כמובן, היא שכאשר זעם מתפרץ, איש איננו יכול לעצור אותו. גם מרקז מודע לעובדה כי אף אחד איננו מבטיח שכאשר סיר הלחץ האנגולי יתרומם באוויר, השפעתו תהיה קונסטרוקטיבית ודמוקרטית. בהחלט ייתכן כי במקום זה תתגבש מחתרת טרייה וזועמת שבמקום לצאת בבוקר להפגין נגד סילוק גנרטורים באמצעות מקלות - תצא לשחוט את עובדי חברות הכרייה באמצעות מאצ' טות, בחצות.
לטענת הדוח של מרקז ודוחות אחרים שנשלחו אלינו, את זיכיון המיליארדרים לשיווקם של יהלומי אנגולה קיבל לב לבייב הודות לחברותו עם בתו של נשיא אנגולה, כמו גם כ"פיצוי" או כ"תשלום" על חלקו של שותפו הרוסי של לבייב, ארקדי גאיידמק, במשא ומתן לסגירת החוב בין אנגולה לרוסיה. "על חלקו בעסקה", כותב מרקז, "קיבל גאיידמק מעל למיליארד דולר, שחלקם גולם בהטבות לשיווק יהלומים שניכרו באנגולה". עם זאת, ב-2003 הכריזה ממשלת אנגולה כי היא שוללת את הזיכיון מלבייב בגין "הפרות התחייבויות" ומעבירה אותו לאיש העסקים היהודי-אמריקני מוריס טמפלסמן.
לבייב רואה את הדברים אחרת: לטענתו הזיכיון המקורי ניתן לו הודות למוניטין הבינלאומי שלו, כמו גם היות וניאות להציל מכרה יהלומים מקומי ב-1996, באמצעות הלוואה של 70 מיליון דולר.
מרקז חזר מאנגולה לפני כחודש, אז ביקר - בפעם המי יודע כמה - במחוז לונדאס. "חברת'אסקורפ' שבה שותף לבייב ממשיכה לעבוד באנגולה", הוא אומר בטלפון מלונדון, "המשרדים שלהם פתוחים והם ממשיכים להנפיק רישיונות לכריית יהלומים". דוח אחר שהועבר לעיוננו על ידי סניף זכויות האדם של האו"ם, מציין כי אחד ממוכרי היהלומים הגדולים באנגולה הוא ישראלי המתגורר בעיר דונדו, ששם הקוד שלו הוא "ביג בן".
מרקז נולד באנגולה, גדל באנגולה, ולמעשה זו הפעם הראשונה שהוא עוזב אותה. תיקון: נאלץ לעזוב אותה. "אחרי פרסום הדוח הממשלה דאגה שחיי במדינה יהיו גיהנום", הוא אומר. "אנשים החלו לפחד לדבר איתי או אפילו להיכנס אלי הביתה, כאילו אני מצורע. ברור לכולם שבכירי הממשל מרוויחים באופן אישי ממצב הדברים הנוכחי, אבל בתור תושב אנגולה לא יכולתי להמשיך לשתוק. שיהיה לך ברור: הממשלה באנגולה יודעת בדיוק מה קורה בלונדאס, אבל השחיתות כל כך גדולה שאין מי שיעצור את זה. חוץ מזה הקהילה הבינלאומית נעלמה מאז שהמלחמה נגמרה, ובלי לחץ בינלאומי שום דבר לא ישתנה".
הדוח של מרקז פורסם כלשונו בעיתון היומי הגדול באנגולה, ה"סמנייה אנגולה", והופץ בחוברת בכמה אלפי עותקים לתושבי לונדאס. מרקז בעצמו קיים סדרה של פגישות - חלקן מתוקשרות - עם בכירי הממשל, שהבטיחו שיטפלו בדוח ויעבירו אותו גם לטיפולו של ראש הממשלה. "אחד הפקידים לקח אותי לצד", אומר מרקז, "ואמר לי: 'האמת היא שהמציאות הרבה יותר גרועה מהדו"ח שלך'".
הוא איננו יודע כמה זמן יהיה בלונדון לפני שהבריטים יזכירו לו כי הוא אורח ולא אזרח, ועל כן הוא צריך לחזור בבקשה הביתה, יחד עם אחותו שתיאלץ לחזור איתו. עד לאחרונה מימן מרקז את לימודי אחותו בלונדון, אבל הוא איבד את רוב כספו בזמן כתיבת הדוח בעקבות הלחץ שהפעילה ממשלת אנגולה (לדבריו) על תורמים אפשריים שהתבקשו להתרחק ממנו ומהדוח שלו. באיזו תואנה? ובכן, בתואנה המוכרת כי מצב הדברים הנוכחי, שבו ממשלת אנגולה שולטת ביד רמה במכרות היהלומים ובוחרת למי מחברות הענק הלבנות להשכיר אותם, טוב ממצב הדברים הקודם שבו היהלומים היו הדלק של מלחמת אזרחים עקובה מדם.
"אז אני עני עכשיו", אומר מרקז. "אבל אני מאושר. כי פרסמתי את האמת שאף אחד לא רוצה לשמוע, שבעצם שום דבר לא השתנה. במקום שהמורדים יעשקו אותנו, עכשיו הממשלה עושקת אותנו והיחידים שמרוויחים הם אנשים כמו לב לבייב ומוריס טמפלסמן ואחרים, כמו גם השותפים שלהם מקרב העלית הכלכלית והפוליטית באנגולה. רק לאחרונה טמפלסמן הצהיר שהוא יתרום מיליון וחצי דולר לטובת אזרחי אנגולה. מיליון וחצי דולר! זו בדיחה! זה כלום! חוץ מזה החוכמה היא לא לזרוק לנו בוטנים. החוכמה", אומר מרקז ומשתנק לרגע, "היא לתת תשובות".
נא להמתין לטעינת התגובות
