מתנה מודרנית
"רק קילו ושמונה מאות גרם, הגעתי עטוף בסרט אדום, ככה הגחתי לחייהם ושיניתי את הכל". הסיפור הזוכה בתחרות הסיפורים של יום חופש התוכנה 2005
מחר יש להם פגישה אצל עורך דין שנהב. הם מנסים לנסח הסכם גירושין, משא ומתן על הרכוש המשותף, מלבד לו היו להם הרבה רגעים מאושרים יחד, זיכרונות משותפים, אותם הם לא מחלקים, אותם קוברים.
איך אני יודע את זה? כי אני שם. כל הזמן שם. אפשר לומר שאני צלה של נחמה מלבד צל גופה, היא לא יוצאת את פתח הדלת בלעדי. אני האוויר שלה כשהיא קמה בבוקר, היא מספרת עלי לכולם, איך היא לא זוכרת מה עשתה בטרם הגחתי לחייה, ומה עושים אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם כמותי... אני תמיד מסמיק. מרעיש קצת וחוזר לסורי. אני המקום אליו היא בורחת עם רדת הליל, אני איש סודותיה האפלים.
משאה כבד עלי וקשה לי, לפעמים אני רוצה לישון עוד קצת בבוקר, להתפנק. שש היא לא שעה אופטימלית עבורי, אותה זה לא מעניין. היא מכריחה אותי להיכנס עמוק לתוך חדשות הבוקר, מכריחה אותי לתאר לפרטים את דיוקנו של המחבל המתאבד. ואני עייף, היא לא קשובה אלי, וודאי לא תהיה קשובה לעודד, ההוא שבחרה בו פעם להיות בעלה ושותפה לחיים.
אפשר לומר שהכל התחיל לפני שנה, ביום הנישואין השלישי שלהם. מאז ומתמיד היה עודד מי שזכר את כל התאריכים, החגיגות הפרטיות, וזאת מבלי שיחזיק באמתחתו יומן, או לוח שנה. הכל בראש, הוא פשוט ידע.
בטרם חלפו מנהגים אלו מן העולם היה קונה לה מידי שישי, זר שושנים צחור וריחני, אך ביום השנה שלהם היה תמיד מתעלה על עצמו.
פעם הייתה זו חופשה רומנטית וחלומית בפריז, אח"כ היה שיט תענוגות, ביניהם הייתה חופשה בהפתעה בזנזיבר שהייתה קסומה. לצערי, בין לבין התחילו השינויים בעולם. הטכנולוגיה פרצה, הסלולארים נסקו, לכולם כבר יש שניים, כשהמהפכה החלה עודד ונחמה היו עוד זוג צעיר תמים ומאוהב.
אני זוכר, בעצם זכיתי רק לשמוע שפעם בכלל לא הייתה להם טלוויזיה. הם היו יושבים בסלון ביתם ומדברים, כותבים שירים יחד, אח"כ היו משחקים משחקי מבוגרים, לפעמים היו מארחים חברים, ומכינים להם ארוחות גורמה בליווי יין משובח.
כשהעולם התחיל להשתנות נכנסה לביתם הטלוויזיה, אח"כ הווידאו, והדרך משם הייתה אל השתיקה המרובה הייתה קצרה וברורה. כמו שאמרתי הכל התחיל לפני שנה, עודד קנה לנחמה מתנה, שאילו היה יודע איזה תהום היא עתידה לחצוץ ביניהם הוא עצמו היה מביא למותי בטרם עת.
אני המתנה! על כל הדרי ומשקלי הנמוך. רק קילו ושמונה מאות גרם, הייתה נחמה בין הראשונים שזכו להחזיק בי, הגעתי עטוף בסרט אדום, ככה הגחתי לחייהם ושיניתי את הכל.
אני האמצעי בגללו הם לא מדברים, הם מעבירים משפטים קצרים אודות דברים סתמיים ושוליים כמו הורדת זבל, קניות. אבל בלילה נחמה החמה ההרפתקנית מדברת עם גבר אחר, דרכי הם עושים אהבה וירטואלית, דרכי היא בוגדת בעודד, אני איש סודה ודרכי היא מספרת לחברה הטובה שלה מלונדון, על מעלליה. קשה לי לראות איך מתוך כוונה טובה וטהורה של עודד ושלי הצלחתי לפרק את הזוגיות המוצלחת.
איך אני יודע שזו אשמתי?
התמונות מספרות, אלו שהזינו לתוכי, גם מסך הטלוויזיה שהקרין במיוחד עבורי סרט מהחופשה האחרונה הוכיח לי כמה נזק גרמתי בשעה שאני עוד סירבתי להאמין.
גמלה בין הגדרותיי ההחלטה, אני יודע שאין ברירה. הכנתי תכנית פעולה איך לשים סוף להרס והחורבן. כל לילה נחמה מניחה אותי על קצה השידה, אבל היום בניגוד לכל הימים אני אקפוץ למטה אל רצפת הפרקט, זאת בשעה ששניהם יישנו שנת ישרים.
לפני מעשה אני רוצה לכתוב להם מכתב בו אני מודיע שאני עוזב, נכון יותר יהיה לומר את האמת והיא – שאני מתאבד, אני משאיר אותם לחבר חזרה את ריסי האהבה שאבדה לכדי חיי פסיפס שלמים.
נחמה בטח תשתולל, היא בטוחה שכל חייה נמצאים בתוכי אבל אני יודע שהיא תתחיל מהתחלה – זה אפשרי. בין המגעים שלי אני יודע שהם אוהבים, אני מריץ את התמונות ורואה את שהיה, אני קורא את מכתבי האהבה שהיה שולח לה, ואני יודע שהיא רק מתרגשת מיכולותיי, ושכחה שאת כל גחמותיה יכול לספק בעלה. הגיע השעה, מחר עלול להיות מאוחר. אם אדון שנהב יארגן את העניין לשביעות רצונם הם יחתמו על ההסכם, אני לא יכול לתת לזה לקרות, לא יכול לקחת את זה על מצפוני. הערב אני צונח אל מותי.
הזמן מתקרב ומרוב התרגשות ופחד אני מגיב באיטיות,חושב לאיטי אולי יש דרך נוספת, היא לוחצת חזק על מקשיי ומקשה
לילה, ירח כבר עלה. שניהם במיטה, כל אחד בצד שלו, מנורת הלילה שלו כבויה, נשימות עמוקות נישאות מבעד לשמיכת הפוך, היא מחכה שתגיע השעה שבה קבעה עם חברה הווירטואלי לדייט ובינתיים היא מנמנמת.
אני מביט על שניהם, ויודע שעוד כמה זמן, בשעה שכזו הם יעשו אהבה, אמיתית, חמה, הם ילגמו יין אדום משובח וידברו על היום שעבר, עודד יצטער על המתנה שהעניק לה שכרתה תהום ביניהם, אבל היא מצדה, עוד תתחרט על שאבד. אני שומע את נשימותיה הופכות כבדות, היא נרדמת. אני מתקרב אל פינת השולחן בשקט, המסך שלי עומד זקוף, כמו שר שיר לזכרי, זכרנו. רק שזה לא יכאב וחשוב יותר שלא ייקחו אותנו לתיקון, אנחנו נושאים תפילה שמעשינו יהיה קצר ומהיר -
הנה אנחנו מזנקים.
המסך מתנפץ לרסיסים, המתפזרים באופן בלתי שווה בכל קצוות החדר, המקשים מתפזרים לכל כיוון אפשרי, הכונן עף לעבר המיטה, אור קטן יוצא ממני כמו מבשר על הסוף... ואני כבה.
בכוחות אחרונים, אני משדר אות אל המדפסת. אני רוצה שיבינו מה אמיתי בחיים ומה הוא רק זיוף, גם אם לעולם לא יודו לי – חשוב שיידעו.
אני כותב להם -
The less you have, the richer you are.
מיטל פרשטמן (24) היא סטודנטית לעבודה סוציאלית. היא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה, בעיקר למגירה. זו פעם ראשונה שפרשטמן, שכתיבה עבורה היא סוג של אוויר לנשמה, לוקחת חלק בתחרות מעין זו והיא נבוכה מעצם המחשבה.
סיפורה של פרשטמן, "מתנה מודרנית", הגיע למקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים שנערכה על ידי לינמגזין לקראת יום חופש התוכנה2005. לכל הסיפורים בתחרות אפשר להגיע מכאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
