צרוב בזיכרון
מתנחלי גוש קטיף ותומכיהם עשו שימוש חסר תקדים באינטרנט כדי להיאבק בהתנתקות. הם כתבו בלוגים עמוסי רגש, התארגנו בפורומים לחסימות הכבישים ותיעדו את חודשיהם האחרונים ברצועה. כשהפינוי יסתיים, הם ישאירו מאחור מצבה וירטואלית
את המלים הללו פרסמוהדס גולדשטיין ושפרה מנשרי מנווה דקלים, כ"מכתב אישי משתי נערות הגרות בגוש קטיף" באתר האינטרנט כיפה. גולדשטיין ומנשרי ממש לא לבד. בחודשים האחרונים, כמו כל אמצעי התקשורת האחרים, גם הרשת הישראלית הפכה לזירת מאבק חריף על ההתנתקות.
בשבוע שעבר החל הפינוי, ורוב המשפחות כבר עזבו את גוש קטיף. המאבק הנחוש של המתיישבים נכשל: בתוך מספר ימים לא יישאר דבר בגוש קטיף פרט לבתים שוממים, וגם הם ייהרסו בקרוב. אבל המאבק שניהלו המתנחלים ברשת ייזכר עוד שנים רבות, והוא כנראה חסר תקדים בכל הנוגע לקרב המדיני, הפוליטי והאישי שמתקיים באינטרנט הישראלי.
המתנחלים הסתערו על כל במה אפשרית כדי לנסות לשכנע, אבל הרשת היתה עבורם לא רק מקום שבו הם יכולים להתבטא בשיא החופשיות, אלא גם אמצעי לארגון צעדי המחאה וחסימות הכבישים, ולא פחות חשוב מכך - הדרך הטובה ביותר לתעד את חודשיהם האחרונים בבית שעמדו לעזוב, ואת הבתים עצמם, שפרט לתמונות ולזכרונות לא יישאר מהם דבר. והם עשו זאת בכאב רב ובמילים קשות, בבלוגים ובפורומים מרגשים, בדרך אישית וללא מתווכים, עורכים או צנזורה.
אתרי החדשות הגדולים לא היוו פלטפורמה מספקת עבור מתנגדי ההתנתקות, שלטענתם אינם אובייקטיביים מספיק. "הם לא מעבירים את התחושות שלנו", טענו המתנחלים. את מקום הדיווח האובייקטיבי, לדבריהם, מילאו הטוקבקים. "הפעלנו כותבי טוקבקים שהגיבו באתרי חדשות", אומר נדב רט, מנהל מרכז התקשורת של המטה המשותף למאבק בהתנתקות. "הבנו שמדובר במאבק על דעת הקהל, ואנשים קוראים תגובות לכתבות. לא נתקלתי בפסילה גורפת של טוקבקים, למרות שלא מעט מהם נפסלים".
אבל בפורומים ובבלוגים
"איך זה לדמיין שבעוד זמן קצר יש מי שמסוגל לשלוח חיילים כדי לגרור את אבא שלך מהחדר ואת אמא מהמטבח? לדעת שרוצים לגרש את כולכם - את המשפחה, את הדודים ממול ואת הסבתא של השכנים שגרה מעליהם? לתת למחבלים לשרוף את בית-הכנסת שבו אחיך עשה בר-מצווה, שבו התפללתם כל החיים? לתת להם יישוב אחר יישוב, בית אחר בית? לקחת הורים שכולים ולהוציא את בנם שנרצח מקברו? לגרש מהבית את ילדי משפחת כהן, שאיבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס? והכל סתם, בלי שום סיבה אמיתית?", כתבו גולדשטיין ומנשרי במכתבן בערוץ הנוער של האתר כיפה.
"מה היה שם בבתים המצריים הישנים, שנמצאים בין המלון לבין שירת הים? היתה שם התססה מיותרת של הצבא, ביום שבו הובאו לקבורה שני ילדים מקסימים מהר חברון. היתה שם התגוששות מיותרת של אנשים מבחוץ בשיתוף עם בחורים מהישיבה וקומץ תושבים. ומעל הכל היה שם בחור אמיץ אחד שהרים ידיים, הוריד את הקסדה ואמר: 'אני לא מסוגל!' הרביצו שם ליהודים. והוא, באופן הכי טבעי, הכי אמיתי, הכי עמוק וכואב - לא היה מסוגל לבצע. לא היה מסוגל לעמוד במשימה. הלוואי וירבו כמותו בישראל!", דיוחה עדה גבל, תושבת ההתנחלות תל קטיפא, שכבר פונתה בשבוע שעבר, על אודות הסרבן המפורסם ביותר, אבי ביבר, בבלוג האישי שלה ששמו "ממשיכה להאמין" באתר כיפה.
"לבלוג יש אופי אישי מאוד בגלל האתר", היא סיפרה לעסקים און-ליין בשבוע שעבר, "זה כאילו לכתוב לחבר'ה. אני כותבת במגרש הביתי, ולכן יכולה להשתמש במושגים ובתכנים שמובנים לקוראים שלי. אם הייתי כותבת בלוג באתר גדול יותר, נניח NRG מעריב, הייתי בוחרת לכתוב על דברים ייצוגיים יותר".
לצד הטקסטים החזקים של מתנגדי ההתנתקות, היו המצלמות הדיגיטליות אחד מכלי הנשק היעילים ביותר. "אנחנו מראים את האמת. מבט של ילד, כאב של אדם, עיניים, שפת גוף. אנחנו מנסים לתת נימה אישית כדי להראות את ההתנתקות מזווית שונה. לא רק לכתוב, אלא להראות את הכאב של האדם הקטן", אומר פז נסים, מנהל ארגון במבילי, המציג באתר גלריה של מאות תמונות שצולמו על-ידי תושבי המקום ועל-ידי סוכנויות ידיעות זרות.
לדברי נסים, הגלריה משתדלת לא להיות מגויסת לצד אחד במערכה: "יש תמונה של חייל מלטף ילד, ויש תמונה של חייל גורר ילד. זו המציאות". התמונה שמעבירה יותר מכל את המסר, לטענתו של נסים, היא זו של ילד המביט בעצב מבעד לחלון המכונית, לעבר ביתו שאליו לא ישוב עוד. "מספיק להסתכל על העצב שיש בו. אני חושב שהמבט של הילד הזה אומר הכל", הוא אומר.
עמיחי גרוס, תושב נווה דקלים, רכש מצלמה דיגיטלית לפני שנה, ומאז הוא מתעד את חיי היומיום במקום. התוצאות, עדות לחיים השוקקים שניהלו המתנחלים בגוש, מוצגות לראווה באתר קטיף.נט. "התחלתי בצילום נופי גוש קטיף כתחביב", הוא משחזר, "עוד לפני שידעתי על ההתנתקות. מאוחר יותר התרחשו אירועים בטחוניים שונים, ותיעדתי גם אותם. אני מצלם גם מקרים של אלימות שוטרים, ומפיץ אותם בעזרת חברים בפורומים וברשימת תפוצה", הוא מסביר. מאז הפך גרוס לאחד המתעדים העקביים ביותר של הגוש, שהשבוע צפוי להתרוקן לחלוטין מיושביו. "מאחר שאני משוכנע שזו תקופה שתיזכר בספרי ההיסטוריה, אני מקפיד לתעד הכל, כזיכרון, כדי שאנשים יוכלו לדעת מה באמת קרה כאן".
כעבור מספר ימים, בעיצומו של הפינוי בכוח, נדחס גם גרוס, הצלם-המתעד, לתוך המערבולת הרגשית. "אני לא יכול לדבר עכשיו, סוחבים את אמא שלי לאוטובוס", מלמל בשעה הקשה בחייו, כשנאלץ לעזוב את ביתו. כעבור כמה שעות הוא כבר היה בירושלים, מתקשה לדבר ולהסביר איך חרב עליו עולמו. "עצוב עכשיו, אין מה לומר. דמעות בעיניים", הוא אמר. "החיילים פשוט לקחו אותנו והעלו אותנו לאוטובוסים. שמרנו על איפוק. לא רצינו להשתמש באלימות, אבל לא יכולנו ללכת משם בכוחות עצמנו. נשארנו בבית, באו 4 חיילים והרימו אותי אל האוטובוסים. היינו בין הראשונים שפונו מנווה דקלים, אבל אנחנו עוד נחזור".
"טרטרו הודעות SMS לאנשים, חסר פה כוח בירושלים"; " צומת בארי סגור לחלוטין"; " הדרך לאופקים פנויה כרגע, כדאי לנוע עכשיו לכיוון" – אלה רק חלק מההודעות שמופיעות באתר של המטה המשותף למאבק בתוכנית ההתנתקות, שהפך למקום שבו מתנגדי ההתנתקות התעדכנו לגבי כל חסימת כבישים, כל הפגנה ולגבי הדרכים להסתנן לגוש קטיף. נדמה כי ברשת הישראלית האינטרנט מעולם לא שימש ככלי יעיל כל-כך להתארגנות.
במטה סיפרו כי דיווחים על כל פעילות חשובה הועברו לפעילים בהודעות טקסט, שכל אחת מהן עולה 50 אגורות. ועל אף המחיר היקר טוען צחי פנטון, מראשי המטה והאחראי ל"אימייל הכתום", שהשיטה היתה מוצלחת. לדבריו, רשימת התפוצה להודעות דואר אלקטרוני כוללת אלפי אנשים, אך אף שהיא יעילה בעדכון שוטף, התעורר צורך בכלי דו-כיווני מהיר ונוח. "ככל שהמאבק התקדם ואנשים יצאו לשטח, נוצר צורך בעדכון באמצעות ה-SMS, שמשמש אותנו כצינור להעברת מידע. את הממשק בנו מתנדבים שרצו לתרום למאבק".
פנטון סיפר כי הפעילים השתמשו ב-SMS בדרכים שונות: "אנשים שולחים הודעה מהשטח, מדווחים על אירועים או מעבירים מידע לגבי המצב. כמובן שלא כל SMS שמגיע אלינו מתפרסם מיד. אנחנו בודקים את המידע, ורק אם הוא נמצא אמין הוא עובר לשאר הפעילים".
והקונספט עובד. ביום רביעי, היום הראשון לפינוי בכוח, צפצפו הסלולריים ברחבי הגוש בשעה 11:08. על המסך הופיע SMS מנווה דקלים: "תוציאו אנשים לרחובות להפגין בצמתים". בשעה 11:42 התפרסמה הודעה נוספת: "עקב סיכום בין הכוחות המפנים לבין התושבים, הפינוי בנווה דקלים ייפסק ויתחדש ב-13:00".
האם המחאה עיכבה את הפינוי? תלוי את מי שואלים. פנטון משוכנע שהמסרים מארגנים את הפעילים בשטח. "קריאה ל'מחאה נוסעת', שמתבצעת ברגע זה ברחבי הארץ, הופצה בין היתר באתר שלנו", הוא מספר. בקריאה, שהתפרסמה באתר המטה המשותף, התבקש כל מי שאינו מגיע לגוש קטיף, לצפון השומרון או לקריית הממשלה בירושלים, להצטרף ליוזמה החוקית "פוקקים את המדינה". " כל אחד נוסע במכוניתו במהירות 40 קמ"ש בלבד בצירים הראשיים, עם עדיפות לכבישי הנ גב המערבי אך גם לנתיבי איילון, לכביש מספר 4 ולכביש החוף".
הפינוי , שהחל באמצע השבוע שעבר, יימשך גם השבוע, ולאור ההתקדמות המהירה של כוחות צה"ל והמשטרה, הוא צפוי להסתיים מוקדם מהמתוכנן. גוש קטיף יירד מהמפה הישראלית, אך הזיכרון של 38 שנות התיישבות ומאבק בלתי-מתפשר על היאחזות בבית ובאדמה לא יימחק - לא מזכרונם של המתיישבים שמתחילים חיים חדשים, וגם לא מהרשת, שתמשיך להיות הבמה שבה הם יוכלו לספר על הטראומה שהותיר בהם הפינוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
