אני לא סטיבן הוקינג
דאגלס אדאמס רצה שתדעו: מדע וטכנולוגיה הם הרוקנרול של המאה ה-21. פרק מהספר "סלמון הספק", שפורסם אחרי מותו
שני דברים:
קודם כול, אני תוהה אם אין לנו יותר מדי בידור בימים אלו. כשהייתי ילד נהגתי להתחבא מתחת לשמיכה עם רדיו ישן שקניתי במכירת חיסול ולהקשיב מרותק לתוכניות בידור כמו Beyond Our Ken, Hancock, The Navy Lark, ואפילו Clitheroe Kid – לכל תוכנית שהצחיקה אותי. התוכניות האלה היו בשבילי כמו גשם וקשת בענן במדבר. אחר כך שודרה גם התוכנית I'm Sorry I'll Read That Again ושנים אחדות לאחר מכן הפציעה חבורת מונטי פייתון במלוא תפארתה. הדבר שהִכה בי כברק אצל מונטי פייתון (ולא אכפת לי אם ילעגו לי עכשיו) הוא ההבנה שקומדיה היא מדיום שאנשים חכמים להפליא יכולים לבטא בו דברים שפשוט אי אפשר לבטא בשום דרך אחרת. ממקומי בפנימייה במעבה אֶסֶקס זה היה כמו מגדלור מאיר למרחקים. מעניין שהפייתונים התפרסמו בדיוק כשחבורה אחרת ששלהבה את הנוער, הביטלס, החלה לדעוך. הייתה תחושה שהלפיד עובר הלאה. נדמה לי שג'ורג' הריסון אמר פעם משהו דומה.
אבל בימינו כולם קומיקאים, אפילו חזאיות מזג האוויר וקרייני הרצף. אנחנו צוחקים על הכול. כבר לא באינטליגנטיות, לא מתוך פליאה, תדהמה או גילוי פתאומיים, אלא סתם ככה בלי מעצורים ובלי כל משמעות. זה כבר לא גשם במדבר אלא סתם בוץ וטפטוף בכל מקום, מוארים לעתים בהבזק מצלמתו של צלם פפראצי.
ההתלהבות היצירתית עברה לתחום אחר – למדע ולטכנולוגיה: דרכי הסתכלות חדשות על הדברים, הבנות חדשות על היקום, שטף של גילויים חדשים על החיים, על איך אנחנו חושבים, איך אנחנו תופשים דברים, איך אנחנו מְתַקשרים. וזאת הנקודה השנייה שלי.
לפני שלושים שנה הקמנו להקות רוק, ואילו כיום אנחנו מקימים חברות סטרט-אפ ומתנסים באופני תקשורת חדשים ומשתעשעים במידע שאנחנו מחליפים בינינו. וכאשר רעיון אחד נכשל צץ רעיון חדש, טוב יותר, ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד, במהירות שמזכירה את קצב הופעתם של אלבומי הרוק בשנות השישים.
תמיד בא הרגע שבו האהבה – לאדם, לרעיון, למטרה – מתחילה להצטנן, אפילו אם רק בדיעבד אנחנו מזהים את הרגע: משהו קטנטן, מילה לא נכונה או צליל מזויף, מרמז שהדברים לא יחזרו לעולם להיות כשהיו. לי זה קרה כששמעתי סטנדאפיסט שסיפק את ההבחנה הזאת: "המדענים האלו, הם כאלו טיפשים! אתם מכירים את הקופסאות השחורות במטוסים שמקליטות את הטיסה? ואתם יודעים שהן אמורות להיות עמידות לגמרי? הן תמיד הדבר שלא מתרסק? אז למה הם לא בונים את המטוסים מאותו החומר?"
הקהל התגלגל מצחוק על טיפשותם של המדענים חסרי המעוף, אבל אני ישבתי וחשתי לא בנוח. האם זו סתם דקדקנות מצדי לחשוב שהבדיחה לא ממש מצחיקה, כי הקופסה השחורה עשויה טיטניום ואם מטוסים היו עשויים טיטניום ולא אלומיניום הם היו כבדים כל כך
התחלתי לנתח את הבדיחה. ואם אריק מורקמב [קומיקאי בריטי משנות הארבעים] היה מספר אותה היא כן הייתה מצחיקה? ובכן, לא ממש, כי אז היה צריך לסמוך על הקהל שיבין שאריק משתטה – במילים אחרות, הקהל היה צריך לדעת, כחלק מהידע הכללי שלו, מה ההבדל במשקל בין טיטניום לאלומיניום. לא הייתה שום אפשרות לנתח את הבדיחה (ואם נדמה לכם שזו התנהגות אובססיבית, נסו פעם לחיות אִתה) בלי לסמוך על המספר ועל הקהל שהם קשרו קשר ללעוג בשאננות למישהו שיודע יותר מהם. צמרמורת עברה בגווי, ואני עדיין מצטמרר מהמחשבה על כך. הרגשתי שהקומדיה בגדה בי כמו שמוזיקת גַנגסטָה ראפ גורמת לי תחושה שהרוק בגד בי. התחלתי גם לתהות כמה מהבדיחות שאני מספר מקורן בסתם בורות.
התפנית שלי לכיוון המדע קרתה יום אחד ב-1985 כאשר צעדתי ביער במדגסקר. בן זוגי למסע היה הזואולוג מארק קַרווארדיין (שאתו כתבתי אחר כך את הספר "הזדמנות אחרונה לראות"), ושאלתי אותו, "אז תגיד לי, מה כל כך מיוחד ביערות הגשם שאנחנו צריכים לדאוג להם עד כדי כך?"
והוא אמר לי. נדרשו לכך כשתי דקות. הוא הסביר את ההבדל בין יער ממוזג ליער גשם, ומה הביא את יערות הגשם ליצור מגוון מדהים כל כך של צורות חיים אבל בה בעת להיות פגיעים כל כך. השתתקתי לכמה דקות בעודי תופש שפיסה אחת פשוטה של הבנה חדשה שינתה באחת את מבטי על העולם. כרגע קיבלתי קצה חוט שיכול להוביל אותי אל מבוכיו של עולם מורכב להדהים. בשנים הבאות גמעתי בצמא כל דבר שנפל לידי בנוגע לתורה האבולוציונית והבנתי שדבר ממה שלמדתי עליה בבית הספר לא הכין אותי לעושר של מה שאני רואה כעת. אם האבולוציה לא מביאה אתכם למהפך מחשבתי, סימן שלא הבנתם אותה.
אחר כך גיליתי להפתעתי שהדברים מתמזגים עם העניין הגובר והולך שגיליתי במחשבים. לא היה שום דבר מעמיק במיוחד בהתלהבות שלי – אני פשוט אוהב בלי בושה לשחק בגאדג'טים למיניהם. הקשר בין הדברים הוא בתובנה (המנוגדת לאינטואיציה שלנו) שתוצאות מורכבות נוצרות מגורמים פשוטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. במחשב קל מאוד לראות כיצד זה קורה. כל מורכבוּת שהיא שהמחשב מפיק – מודלים כלכליים, מודלים של מערבולות רוח או של שבירת קרני האור בעיניו של דינוזאור דמיוני – כולן מתפתחות מדברים שהיו בהתחלה שורות פשוטות של קוד שמתחיל בחיבור אחד ועוד אחד, בודק את התוצאות, וחוזר חלילה. האפשרות להתבונן במורכבוּת הצומחת מתוך הפשטות הפרימיטיבית הזאת היא מהפלאים הגדולים של תקופתנו, ועולה אפילו על ההתבוננות באדם ההולך על הירח.
קשה הרבה יותר לראות כיצד זה קורה כשמדובר באבולוציה של החיים. קנה המידה של הזמן הוא עצום, והפרספקטיבה שלנו הרבה יותר מסובכת משום שאנחנו מביטים בנו-עצמנו; אבל המצאת המחשב מאפשרת לנו לראשונה לחוש ממש איך זה פועל – בדיוק כמו שהמצאת המשאבה ההידראולית אפשרה לנו להבין את פעולת הלב ומחזור הדם.
לכן גם אי אפשר להפריד בין מדע טהור לבין טכנולוגיה: הם מזינים וממריצים זה את זה. למשל הצעצוע החדש שמעביר קובצי קול של mp3 ממחשב למחשב על פני יבשות וימים הוא בעצם – כשמציצים לתוך קרביו ולתוך התשתית שאִפשרה את המצאתו ואת פיתוחו ושהוא עצמו, בתורו, נעשה לחלק ממנה – מעניין בדרכו לא פחות מהאופן שבו תא משתכפל, רעיון נולד במוח האנושי, או חיפושית בלבו של יער הגשם באמזונס מעכלת את טרפה. הכול חלק מאותו תהליך בסיסי שגם אנחנו חלק ממנו, לשם האנרגיות היצירתיות שלנו מכוונות, ואני מעדיף זאת אלפי מונים על פני קומיקאים, טלוויזיה ופוטבול.
(אוקטובר 2000)
הסופר דאגלס אדאמס חיבר את הטרילוגיה בת חמשת החלקים "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ואת סדרת "דירק ג'נטלי", בין השאר.
אדאמס נפטר מהתקף לב ב-2001, בגיל 49. הוא השאיר אחריו מחשבי מקינטוש ו-2579 קבצים. המיטב שבהם נערך לספר "סלמון הספק", שפורסם שנה מאוחר יותר וראה אור בעברית בשנת 2005 בהוצאת כתר ובתרגום מרב זקס-פורטל.
נא להמתין לטעינת התגובות
