מי רוצה חצי מיליארד שקל?
האם פדיתם את כל מלוות הביטחון שלכם? האם חלק מ500- מיליון השקלים שבבנק ישראל שייך לכם?
הניסיון לדמיין את הסיטואציה מעלה אולי חיוך של הזדהות על שפתותיהם של אחים לצרה, אבל זה נמחק כשמתברר כי מדובר ביורם גבאי, כיום יו"ר פעילים ובעת אותו חיפוש מתסכל - הממונה על הכנסות המדינה באוצר. הסוף, במקרה הזה, הוא טוב. "בסופו של דבר שילמו לי על-סמך תעודת הזהות," מסביר גבאי.
הסיפור הזה, אישי ככל שיהיה, מדגים את הבעייתיות הבסיסית של מלוות הביטחון לדורותיהם - אותם כספים שהמדינה גבתה מהציבור בשנות ה60- ועד שנות ה80- לשם מימון המלחמות.
מרבית הציבור תופס את מלווה הביטחון כמשהו היסטורי, שאיש לא ממש יודע מהו, כמה הוא שווה או מה עושים איתו. ואולי זו הסיבה לכך שבקופת בנק ישראל נמצא עדיין סכום של 554 מיליון שקל. כן, יותר מחצי מיליארד שקל מצפים ליותר מ500- אלף פודים אלמונים.
בתוך חודשים ספורים אמור בנק ישראל להשיק אתר אינטרנט, שבו באמצעות הקשת מספר הזהות ניתן יהיה לברר אם לאזרח מסוים מגיעים כספים מהמדינה. אך האם האתר הזה הוא שיצליח 'לשדך' בין הכסף לבין בעליו החוקיים?
מלחמות ישראל לאורך השנים הצריכו מימון, שהוליד משנות ה60- ואילך סוג של איגרות-חוב שהמדינה מכרה. אלו נחלקו למלוות חובה - שנוכו באמצעות מס ההכנסה ממשכורות השכירים ומתצהירי העצמאים - ולמלוות מרצון. אלא שבאווירה ששלטה אז בארץ הפכו גם המלוות מרצון למשהו שקשה מאוד לסרב לו, מאחר שגם הם נוכו מהמשכורות, ומי שלא גילה נכונות 'לתרום' היה צריך להצהיר על כך בהודעה מיוחדת. מאידך גיסא, תקופות קשות, כמו מלחמת יום הכיפורים, עוררו רוח של התנדבות אמיתית בעם, שמיהר לרכוש מלוות - כולל אלה שמרצון.
במשך שנים שידר הממסד את המסר, שהמלוות הם הדבר הנכון לעשותו כדי לתרום למאמץ הלאומי, ובשנת '68 אפילו עודכן עם ישראל בעלויות הביטחון כחלק מהתעמולה. יו"ר המועצה הציבורית למלווה הביטחון באותם ימים, עו"ד יעקב סלומון, גילה מעל דפי העיתון, שטנק עולה מיליון לירות וצוללת עולה 15 מיליון לירות. הליקופטר גדול כבר עלה 1.7 מיליון דולר.
עיתוני שנת '73 מדווחים: "עובדי המדינה התבקשו להפריש ממשכורותיהם סכום המגיע ל20- מיליון לירות ישראליות בקירוב למלווה מרצון - באור-יהודה החליטו הגרוזינים (כך במקור - י.ג) לתרום 5,000 לירות ישראליות למלווה המלחמה מרצון." העיתון מספר עוד, כי לסניף בנק לאומי ברמת-אביב הגיע ישיש מבית-האבות הסמוך, פדה את כל חסכונותיו -4,000 לירות - ורכש תעודות מלווה. "הללו ייצאו לפדיון בעוד 15 שנה," מספרת הכתבה, "ועובדי הבנק איחלו לו 'עד ."'120
גם מודעות קראו לציבור לתרום. "שליטי מצרים וסוריה כפו עלינו מלחמה בשתי חזיתות," לשון המודעה. "כולנו, כל בית ישראל, נדרשים לתת בידיו של צבאנו את כלי המלחמה. הממשלה החליטה על מלווה חובה
'מלווה שלום הגליל' בשנת '82 חתם את מפעל המלוות. באמצעות המלווה נגבו 5%-2% מהשכר בצורה מדורגת. 2% נגבו ממי שהשתכר 7,500 שקל, 4% ממי שהשתכר 30,000-7,500 שקל, ו5%- על הכנסה מ30- אלף שקל ומעלה. הניכויים הסתכמו ב1,500-120- שקל בחודש, מיולי '82 עד אפריל .'83 המלווה הכניס יותר מ10- מיליארד שקל לאוצר המדינה.
"צריך לזכור שהדבר היה נכון לזמנו," אומר מי שהיה בעבר שר אוצר, יגאל כהן-אורגד. "היכולת של הממשלה לגייס הון באמצעות הבורסה היתה מוגבלת, ורמת המיסוי היתה גבוהה מאוד. היה ברור שאם יעלו את שיעורי המס עוד יותר, הדבר יגרום להעלמות מס - אך מצד שני, הצרכים היו גדולים מאוד."
המלוות היו, בעצם, סוג של מיסוי אלגנטי. דרך מעודנת יותר לקבל כסף מאשר לדרוש אותו כמס. המלוות שהונפקו בשנות ה60- וה70- היו צמודים למדד המחירים לצרכן, ומרביתם נשאו ריבית לא צמודה בשיעורים של .6%-3% בשנת ,'82 במלווה שלום הגליל, היתה ברירת הצמדה בין המדד לדולר. ההצמדה למדד היתה בשיעור חלקי בתוספת 1% ריבית, ואילו ההצמדה לדולר היתה מלאה, אך ללא ריבית.
כך או כך, היתה שחיקה בערך הריאלי של המלווה לאורך השנים. "כשאתה עושה מלווה, אתה מחפש טריקים איך להחזיר מעט," אומר גבאי. "פה הטריקים היו שיעורי הצמדה נמוכים, החזרים חלקיים. בתיאוריית המיסוי אומרים: 'אתה רוצה כסף, תטיל מס."
המלוות הסבו כאב ראש לא קטן גם לבנק ישראל ולממשלה, והולידו קשיים רבים בנקודות החיכוך שבין גוף ממשלתי לאדם פרטי. ראשית, היה צורך לשלוח תעודות למשלמים, אולם לא כל הנמענים אותרו וחלק מהתעודות לא הגיעו ליעדיהן.
הבעיות האדמיניסטרטיביות בפדיון תעודות של 400 אלף איש - מספר בעלי התעודות בשנת ,1970 למשל - היו רבות, שכן לאור הצורך לזהות כל פודה, היה חשש ל'סתימה' של הבנקים במועד הפדיון. כיוון שבבנק ישראל ניתן היה לפדות את המלווה ללא עמלה, מרבית הפודים פנו אליו. בנק ישראל מצא לכך פתרון יצירתי: נערכה הגרלה, ולחלק מהקבוצות ניתנה האפשרות להפקיד את התעודות מספר חודשים לפני מועד הפדיון הנקוב.
שנת '77 היתה מועד הפדיון של חלק ממלוות החובה. על-מנת למנוע מצב שבו יהיה בבת-אחת כסף רב בידי הציבור הפודה - דבר שיגביר את האינפלציה, שגאתה בלאו הכי באותן שנים - הוצעו הטבות למי שימתין ולא יפדה את המלווה. מנגד, קבוצות שונות לחצו לקבל זכות לפדיון מוקדם. בקיצור, המלוות הצריכו תחזוקה רבה, גם בכל הקשור לאיתור הבעלים שלא הגיעו לפדותם.
מאמצע שנות ה60- ועד אמצע שנות ה80- הונפקו יותר מ15- מיליון תעודות של מלוות חובה, אך ממאמר שפרסם בעיתון בנק ישראל חיים דרשן, מנהל מינהל מלוות המדינה, עולה כי מאמצע שנות ה70- ועד שנת '84 הצליח הבנק למסור ליעדם שני-שלישים מהתעודות של מלווים שהיו בידו. במהלך השנים השתכלל המחשוב, ובתחילת שנות ה90- פותחה מערכת מחשב לאיתור ולזיהוי בעלי תעודות מלווה משנות ה.70- בשנת '89 נשלחו מכתבים לכ370- אלף בעלי תעודות, וכ60%- מהם פדו את הכספים שהגיעו להם. חלק מהאנשים נפטרו בינתיים, והיה צורך לאתר את יורשיהם.
עם צאתם של אחרוני מלוות החובה לפדיון בשנים ,1997-1993 הוחלט לפנות ישירות לבעלי המלוות שטרם נפדו ולאפשר להם לפדות את המגיע להם גם ללא תעודה, ובלבד שיחתמו על הצהרה. באמצע שנות ה90- היה מבצע איתור נוסף, שבו נשלחו יותר מ350- אלף מכתבים.
ב2001- נמצאה שיטה לפדיון המלווה ללא תעודות באמצעות מערכת ישירה מקוונת לבנק ישראל, אולם רק בנק הדואר הרים את הכפפה והסכים להתחבר למערכת הזו. הוצאות התפעול תומחרו לאגרות שהוטלו על הפודה, וכך נסללה הדרך למבצע האיתור של שנת ,2001 שבו נשלחו כ241- אלף מכתבים לאזרחי ישראל שסכומי המלוות שעמדו לזכותם היו מעל 40 שקל. מתחילת המבצע ועד מרס 2003 קיבלו את המגיע להם כ138,500- זכאים נוספים, ושולמו כ115- מיליון שקל.
על-פי חוק, כל עוד יש בידי בנק ישראל מלוות, לא ניתן לסגור את מינהל מלוות המדינה בבנק. ב2012- צפוי מלווה שלום הגליל, שיצא לפדיון ב,'97-'93- להפסיק לצבור את 15 שנות ההצמדה, ואז יבקש בנק ישראל שינוי לחוק, מאחר שערכן של איגרות המלווה יישחק במהירות.
דרשן מתקשה לאמוד את הסכום שהושקע בנסיונות האיתור במשך השנים, מאחר שלא מדובר בתקציב מיוחד שהוקצה לשם כך, אלא בתקציב השוטף של בנק ישראל. יוצא-דופן הוא עניין המכתבים, שכן לצורך זה הקצה משרד האוצר סכום נפרד.
במרוצת השנים הלך והתחזק 'כאב הראש' של הממשלה, ואפילו ועדת בן-שחר לעניין הרפורמה במס המליצה למדינה לא לקחת יותר מלוות. "התברר שניהול המלוות מייקר אותם עבור המדינה," מסכם שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של בית-ההשקעות אקסלנס-נשואה ובעבר יועץ לשר האוצר המנוח יצחק מודעי. "למדינה עדיף היה מלכתחילה לגבות מס."
נשאלת השאלה אם בנק ישראל עשה די בניסיון לאתר את מאות אלפי בעלי המלוות - והתשובה, כמו במקרים רבים, היא: תלוי את מי שואלים. הנתונים מראים שעדיין יש מאות אלפי אזרחים שלא קיבלו את כספם - סכומים שיכולים להגיע גם לאלפי שקלים לאדם.
כיום יש כ178- אלף בעלי מלוות חיים ומאותרים - כאלה שהפרטים שלהם מדויקים מול מרשם האוכלוסין - ו140- אלף נוספים לא מאותרים. יש 7,000 חברות, 47 אלף מעסיקים, 19 אלף תושבי חוץ, 15 אלף יורדים ו101- אלף בעלי מלוות שנפטרו.
גם אם בודקים את הסכום הממוצע שיקבל כל פודה, מתברר שמדובר בסכומים לא מבוטלים. הממוצע הוא 620 שקל בקרב אנשים פרטיים (החציון: 110 שקל,( אצל יורשי הנפטרים הממוצע הוא 1,310 שקל (החציון: 400 שקל,( ואם מביאים בחשבון את כל המלוות - של אזרחים, חברות ועסקים - הממוצע הוא 1,085 שקל (החציון: 200 שקל.(
מבקרת המדינה מרים בן-פורת כתבה בדוח השנתי מס' 39 לשנת :'88 "לא ננקטו צעדים מינהליים נאותים בעת הטלת המלוות, על-מנת שהדיווחים יהיו מדויקים ושלמים וניתן יהיה בבוא העת להנפיק תעודות לזכאים לכך. הבנק לא נקט צעדים מספיקים כדי לאתר מוטבים ולמסור להם את תעודות המלוות - בתקופה שבין הנפקת התעודות ועד מועד הפדיון. בעת הפדיון לא נוצלה ההזדמנות למסור למוטב גם תעודות של מלוות אחרים שנמצאות על שמו בכספת הבנק."
דוח המבקר הזה הוא שהוליד את פיתוח התוכנה שנועדה לאתר ולהצליב נתונים של זכאים, ובהמשך לו נערכו מבצעי האיתור. אך על-פי נתוני בנק ישראל נפדו, נכון להיום, 95% מהמלוות.
"כשהמדינה חוקקה את החוק, היא חייבה כל אזרח לשלם," אומר ירון לוינסון, ממלא-מקום מנכ"ל רשות ההסתדרות לצרכנות, "ולכן חובת המדינה היא לעשות מאמצים נוספים על-מנת לאתר את הזכאים, כשם שהיא מתאמצת לאתר בעלי חוב. אמנם זו פעולה שדורשת אמצעים ומשאבים, אולם על כך היו צריכים לחשוב בעבר. זכותו של כל צרכן במדינה לקבל את כספו - עד השקל האחרון."
"אולי היה מקום לעשות מבצע נוסף," מהרהר מעוז בקול. "דווקא עכשיו יש האטה בקצב הגידול, ועוד כסף בידי הציבור יגדיל את הפעילות הכלכלית. אמצעי המחשוב משוכללים יותר היום, והם לבטח יקלו את האיתור."
"צריך להגיע לכל מי שהמדינה חייבת לו כסף, גם בסכומים קטנים," אומר גבאי, "כל עוד מדובר באמצעים סבירים, שלא יוצרים עלויות מטורפות."
אתר האינטרנט שייפתח בקרוב לבטח ייתן מענה לחלק מבעלי החוב, אך לא סוד הוא שאתרי אינטרנט הם נגישים פחות דווקא לאוכלוסיות החלשות ולאוכלוסיות המבוגרות. "ככל שאדם חלש יותר בסולם הכלכליחברתי, כך הוא מודע פחות לזכויותיו," אומר כהןאורגד. "סביר להניח שחלק גדול מאלה שלא פדו את המלוות משתייכים לעשירונים הנמוכים יותר. זו חובתה המוסרית של המדינה לנסות ולאתר את הבעלים של כל תעודות המלווה."
ובאשר לנגישות רשת האינטרנט לאוכלוסיות החלשות, מסכם חיים דרשן: "עם הזמן ראינו שמרבית הפניות אלינו בעקבות כתבות בעיתונים הן פניות סרק. אנחנו מניחים שמרבית אלה שרצו לפדות כבר פדו. מכל מקום, אנשים יוכלו לאתר את עצמם בקלות דרך האינטרנט, שיעלה שוב את הנושא למודעות ויהווה פתרון ברוח הזמן."
נא להמתין לטעינת התגובות
