 |
/images/archive/gallery/269/577.jpg סניף בנק הפועלים ברחוב הירקון שבו בוצעה על פי החשד הלבנת ההון במאות אלפי שקלים
צח שפיצן  |
|
|
|
|
| במשטרה משוכנעים שכבר יש להם ביד ראיות על "אי דיווח". בבנקים בטוחים שהמדינה נפלה על הראש. לאן הולכת החקירה |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
משה פרל
11/3/2005 8:53 |
|
|
|
|
|
|
|
בבנק הפועלים, למרבה האירוניה, למדו על הפרשה הפלילית שמסעירה את המערכת הכלכלית בשבוע האחרון בנסיבות די דומות. זה היה מכתב שבמקרה הטוב נראה כהצעה לעסקה מפוקפקת ובמקרה הרע כניסיון סחיטה, שהגיע לביתה של שרי אריסון, מבעלי הבנק.
מדובר בינואר 2004, אז התגוררה אריסון במיאמי, ארצות-ברית. לביתה הגיעה מעטפה שבתוכה מכתב לא חתום. "אני חולה וזקוק לכסף", הציג את עצמו השולח מבלי להזדהות, "אם תהיי מוכנה לשלם לי כסף אתן לך מידע על חקירה שמתנהלת אצלך בבנק בנושא הלבנת הון. יש לי מספרים, יש לי שמות, יש לי עובדות. את תשלמי, אני אתן אינפורמציה".
מכתבים מסוג זה אינם עניין נדיר בבנקים. מעת לעת מקבלים בעלי השליטה והמנהלים הבכירים מכתבים שמדווחים על לקוחות מפוקפקים, על פרשות שוחד בסניפים, על עובדים שמועלים. לפעמים אלה לקוחות שבטוחים שהפקיד גונב מהם, לפעמים סתם מטרידנים ויש גם מקרים עם "בשר", אבל בדרך כלל פרשות פיננסיות
מסעירות לא עולות ממכתבים אנונימיים. זו הסיבה שגם הפעם אריסון לא עשתה עניין מהמכתב.
אלא שלגמרי במקרה ביקר באותו שבוע במיאמי יושב ראש הבנק, שלמה נחמה. תציץ בזה, הראתה לו אריסון את המכתב שקיבלה. מה אתה אומר? נחמה לקח, רפרף, קיפל והכניס לכיס. כשהגיע ארצה העביר אותו למנכ"ל שלו, צביקה זיו, שדיווח למשטרה. רוטינה.
כשהגיעה תגובת המשטרה, פשטה התדהמה. כן, אנחנו חוקרים. לא, אתם לא יכולים לקבל פרטים. הכל חסוי, הכל סמוי, הכל בתוקף צווי איסור, אתם מחוץ למשחק. זה היה המסר של צוות החקירה. מאז, במשך למעלה משנה, התנהלה החקירה, כשבבנק הפועלים נמצאים בערפל די סמיך. מצד אחד מתים לדעת מה מתחולל להם מתחת לאף בסניף רחוב הירקון, מצד שני חוששים להתערב. "לא היתה לנו הרבה ברירה", אמר לי השבוע אחד מבכירי הבנק, "הרי יותר מסוכן להסתבך ולהפוך לנאשם בשיבוש מהלכי חקירה מאשר בעבירות דיווח במסגרת חוק איסור הלבנת הון".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שרי אריסון
|
|
|
 |
|
 |
|
חלקה של המדינה
|
|
|
 |
|
|
|
כך קרה שרק ביום שישי לפני שבוע קיבלו ראשי הבנק טלפון מהמשטרה. "בואו עכשיו לתחנה בפתח-תקווה, יש לנו מה להראות לכם". ואז, בג'ינס של יום שישי בבוקר, עשו את דרכם לתחנת המשטרה בפתח-תקווה, שלושה בנקאים: צבי זיו, מנכ"ל הבנק, שלמה נחמה, היושב ראש, ואילן מזור, היועץ המשפטי.
אנשי צוות החקירה שקיבלו אותם הובילו אותם למבנה המשטרתי, הדבר הכי שונה ממשרדי הנהלת בנק הפועלים שבקומה השביעית באחד ממגדלי הסיטי של תל אביב. שם הסבירו להם בכלליות על "המכבסה" שפועלת ברחוב הירקון, גילו טפח, הסתירו טפחיים והכל כדי להכין אותם נפשית לשואו הגדול של יום ראשון.
החוקרים ידעו בדיוק למה הם עושים את זה. עד כמה שזה ייראה מוזר, מבחינתם מסיבת העיתונאים של יום ראשון היא שיא החקירה. זה לא שהם לא רוצים להפיק כתבי אישום, זה לא שהם לא כמהים להרשעות, אבל מבחינת השלטונות קודם כל היה צריך ליצור זעזוע, הלם, אפקט חד ומיידי שכללי המשחק השתנו. העיקר בחקירה הזו הוא קודם כל להעביר מסרים ורק אחר כך לכלוא עבריינים.
המסר הראשון הוא כלפי הבנקאים עצמם. בשנתיים שחלפו מאז נכנס לתוקף החוק לאיסור הלבנת הון, הלכה והתחדדה התחושה ברשות לאיסור הלבנת הון, בבנק ישראל וגם בכמה יחידות מודיעין של המשטרה, שבבנקים לא ממש הפנימו את המציאות החדשה. שהם ממשיכים לקרוץ ללקוחות ולא עומדים בפיתוי לקלוט ולשנע בצנרת הבנקאית כסף גדול שמקורותיו אינם חוקיים והוא עושה את דרכו לארץ לצורכי הלבנה.
השיטות הן פשוטות ומגוונות. מספיק, למשל, להפקיד בחשבון מיליון דולר ולקבל ריבית של חמישה אחוזים, לקחת כנגד זה הלוואה של מיליון דולר ולשלם עליה ריבית של שמונה אחוזים, ולהסתובב בעולם בראש נקי וכסף בכיס. הבנק מרוויח כמה גרושים על העמלות והפרשי הריביות, המלבין יכול להציג לכל דורש נייר שהוא לווה של הבנק המכובד, בנק הפועלים, וכולם מרוצים.
אלא שכאן מגיע חלקה של המדינה. במשך שנים רבות גם היא היתה די מרוצה מהסידור הזה. קודם כל משום שהיא היתה (ועדיין) בעלים של בנקים, ושנית כי לא פעם אילי ההון האלה היו מתפתים להשאיר כאן כמה מיליונים בחשבונות שלהם.
נגיד, רק נגיד, שאיל הון יהודי ממקסיקו רוצה לשחד פקיד, או רשות שלטונית מקומית כדי לקדם לעצמו את הסיכויים לתפוס מציאות בהפרטה של הממשלה. הדבר הכי נכון בשבילו זה לממן את השוחד הזה מחשבון במדינה רחוקה, סמויה, לא חשובה ובעיקר דיסקרטית. מה רע בחשבון בנק ברחוב הירקון בתל-אביב?
אלא שלפני שנים אחדות הכל השתנה. מדינות המערב מאסו במצב שבו ארגוני פשע חוגגים אצלן בחצר האחורית ואחרים מרוויחים. למה שהן יצטרכו לממן משטרות וגופי חקירה בסכומי עתק כדי שירוצו אחרי ארגוני סמים, הימורים, זנות ואחרים, ואילו הכסף יזרום לרווחתן של מדינות שקרצו לבנקים שלהן ואמרו "יהיה בסדר"?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארבע אפשרויות לסיום
|
|
|
|
|
|
|
אחרי אסון התאומים בספטמבר 2001, הבינה ארצות-הברית שנתיבי הכסף קריטיים גם כדי למנוע טרור או לפחות להקשות על ארגוני טרור. כך החל ארגון ה-FATF, כוח משימה בינלאומי שהוקם כדי להילחם בהלבנת כספים, לפרסם רשימות שחורות של מדינות שהעניקו הכנסת אורחים מלבבת לכסף השחור.
כשמצאה את עצמה ממשלת ישראל מככבת בין המדינות האלה, הוקמה הרשות לאיסור הלבנת הון, חוקק החוק וכל אחד מאיתנו תוזז לבנק עם טפסים וחתימות. בבנק ישראל וברשות לאיסור הלבנת הון הגיעו למסקנה שהענף צריך להפנים את השינוי, אמריקה החלה לעשות קולות שנמאס לה ובממשלה נכנסו ללחץ. גם ככה האמריקנים רותחים עלינו ומסתכלים עלינו כעל הבריון השכונתי.
הם משוכנעים שאנחנו מזלזלים בחוקי הפטנטים ופוגעים בהם באמצעות תעשיית התרופות הגנריות שלנו; הם תופסים אותנו על חם מתחמנים זכויות יוצרים ומזייפים תוכנות על ימין ועל שמאל; הם רותחים על הסטנדרטים האיומים שלנו בתחום סחר הנשים והעובדים הזרים; רק חסר עכשיו להוציא להם אצבע משולשת בחום הלבנת ההון. לכן היה כל כך חשוב להפוך את הפרשה הנוכחית למשהו בעל אפקט ציבורי רחב. השאלה איך זה ייגמר היא כבר עניין אחר לגמרי.
גורם כלכלי בכיר שידע הרבה מאוד חקירות רגישות בעברו, צפה באחד מערבי תחילת השבוע בטלוויזיה כששודרה הכתבה על הפרשה. הוא ראה את מסיבת העיתונאים, שמע את הסכומים, הקשיב ברגישות רבה לשמות החשודים, האזין לדבריו של המפקח על הבנקים, יואב להמן, ושתה בצמא את הספקולציות העיתונאיות על רעידת האדמה הפיננסית-פלילית הצפויה. כשהחלו התמונות של החוקרים היוצאים עם הארגזים עמוסי המסמכים מדלת סניף הבנק אל הניידות, הרים טלפון לחבר טוב.
"זה ייגמר בבכי", אמר לו, "הבכי של החוקרים".
"למה?", שאל החבר. "כי אם אחרי כל הטררם ואחרי שנה ורבע של חקירה הם לא באים לקלסר ספציפי, אלא תופסים מכל הבא ליד כדי להתחיל ולמיין ארגזים של חומר בתחנה, זה אומר שאין להם הרבה ביד", השיב הבכיר.
נכון לעכשיו יש למשטרה ארבע אפשרויות איך לסיום את הפרשה הזו: או שילכדו ארגוני פשע ויעלו על מקורות הכסף הנגוע. או שיעלו על בנקאים שקיבלו שוחד ושיתפו פעולה באופן אקטיבי עם מלביני כספים. או שיצליחו לבסס ראיות נגד פקידי בנק רק על אי דיווח כמתחייב מחוק איסור הלבנת הון. או שיסגרו את התיק בלי כלום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עובדים על האקסטרה
|
|
|
|
|
|
|
הניחושים על התרחישים השונים פורחים היום בזירה הכלכלית-פיננסית-ממשלתית. בחוגי הממשלה, למשל, משוכנעים שהכל בכלל מלחמות יהודים ושהחקירה הזו נולדה בכלל כקרב של אגו בין הפקידים הבכירים. לפי התזה הזו יהודה שפר, ראש הרשות לאיסור הלבנת הון, ראה שמשה טרי (מנהל רשות ניירות ערך) עושה כותרות בחקירה נגד בנק לאומי, איתן רוב (מנהל רשות המסים) עושה כותרות עם "מס וחלילה", איל בן שלוש (הממונה על שוק ההון) הופך למלך שוק ההון, דרור שטרום (המונה על ההגבלים העסקיים) משפיט את נוחי דנקנר, אז גם הוא רצה קצת תהילה. לפי ההערכות האלה יש כאן הרבה מוטיבציה שתניב משהו.
במערכת הבנקאית רועדים מפחד ומשוכנעים שהממשלה חוטאת בתגובת יתר שתגרום יותר נזק מתועלת. הבנקים שלנו עמוסים בסכום עתק של כ-20 מיליארד דולר שזכה לכינוי "פת"חים". מדובר בפיקדונות של תושבי חוץ, כולם יהודים טובים ועשירים, שבמשך עשרות שנים מזרימים לכאן כספים שחורים שלא שולם בגינם מס בארץ המקור והם חונים להם בחשבונות של בנקים ישראליים בתל-אביב ובאילת. אילת נכבשה על ידי הצרפתים, תל-אביב של האמריקנים וכולם מרוצים.
הכסף הזה, משוכנעים בבנקים, מתחיל עכשיו לרעוד. "מי שמעז להושיב את המפקח על הבנקים בתוך תחנת משטרה, נותן לו לדבר על כסף שחור ומכנס מסיבת עיתונאים", אמר השבוע בנקאי בכיר, "לא מבין מה הוא מסכן". לשיטתו של הבנקאי הזה הממשלה שוב נופלת במלכודת סלאח שחאדה. באה לבצע סיכול ממוקד נגד כספים של ארגוני פשע, ומשתמשת בפצצת טונה שבסופו של דבר תפגע שוב ב"חפים מפשע" ותבריח מכאן מיליארדים שאותם אנחנו מאוד רוצים.
במשטרה ממש לא מתרגשים. מצוין, הם אומרים. אין כאן מקום לכסף שחור ואם זה יהיה המסר וזו תהיה התוצאה, זה מצוין. מקורבים לחקירה מבטיחים שראיות על אי דיווח כמתחייב מחוק איסור הלבנת הון כבר יש להם ביד. עכשיו הם עובדים על האקסטרה.
ברשות לאיסור הלבנת הון מסתכלים על הרשימה השחורה המצטמקת של כוח המשימה הבינלאומי למאבק במכבסות הכסף ומחזיקים אצבעות. מצרים יצאה, קפריסין יצאה, טורקיה יצאה. נכון לעכשיו נשארו רק שלוש מדינות נגועות: מיאנמר (בורמה), נאורו וניגריה. החקירה הזו צריכה לספק את הערבות לכך שישראל תישאר רחוקה מהן כמה שיותר. זה העיקר. אם באותה הזדמנות יצליחו להעמיד לדין גם כמה בנקאים שהעלימו עין ולא דיווחו על תנועות חשודות וכמה עברייני מס - מה טוב. ואם לא? אז לא!
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
