ראשי > כלכלה > פופיולר סיינס





אולד אייג'
לארי סמית' בילה 10 ימים עם טכנולוגיות משנות החמישים בלבד: בלי אינטרנט, בלי טלפון סלולרי, בלי מחשב נייד. רוצים להשתתף בניסוי?
  לארי סמית', פופיולר סיינס
8/2/2005  9:09
שעות הבוקר הן הגרועות מכל
הקפה חלש מדי. השעון המעורר עם הקפיץ רועש מדי. הטלפון מצלצל, אולי זו אמא ואולי לא. אין דואלים חדשים. אין סיכוי לאיזה יוגורט קטיפתי. כמה שאני מתגעגע לכדורי השינה שלי.
 
למה תרמתי את עצמי לחיים ללא פאלם? למה הסכמתי לתוכנית שכופה עלי לבלות את ראש השנה בצפייה ב"סיפורים מהמסילה" בשחור-לבן, בעוד שאר העולם התרבותי חונך את השנה החדשה בצפייה בסדרות הלוהטות של 2004 בצבעי טכניקולור מרהיבים, ועדיף באמצעות ה-TiVo, עם שליטה מלאה על חזרה ושידור חוזר איטי מעולה? למה, הו למה, אני מבזבז את עשרת הימים הראשונים של שנת 2004 בניסיון לעבוד, לשחק, ולחגוג כאילו השנה היא 1954?
 
נולדתי ב-1968. באחת התמונות החביבות ביותר על אמי היא נראית מחזיקה אותי, וברקע תמונות הטלוויזיה של באז אולדרין פוסע לראשונה על אדמת הירח. אני די זקן לזכור שהיו חיים לפני עידן המחשבים האישיים ומכשירי כספומט, אבל די צעיר לאמץ את טכנולוגיות הקשר האלחוטי למחשב הנישא שלי בעת שאני יושב בסטארבאקס. הדיסק הקשיח שלי מכיל 10,000 שירים, אבל אני מעדיף לחרוש את אוסף התקליטים אריכי הנגן של חמי לעתיד, המכיל יותר מ-5,000 תקליטים. כולם ידעו שאחרי שאני מגיש לידידיי קוקטייל ג'ין מושלם בגביעים של סבי וסבתי, אני נוהג לחמוק לחדר השני, לבדוק דואל ולרפרש על אתרי החדשות. אנשי שיווק נוהגים לכנות אנשים כמוני "מקדימים לאמץ" (early adopters), ועם זאת יש רגעים שבהם אני רק רוצה לשבת על המרפסת ולהקשיב לשידור משחק ברדיו, בדיוק כמו שנהג אבי לעשות בימים שקדמו לטלוויזיות עם המסך הגדול.
 
אולי המשימה שקיבלתי תעזור לי להתמודד טוב יותר עם השניוּת שבי. האם פשוט יותר הוא אכן טוב יותר? מעניין כמה הרחקנו לכת מאז תשובת ניקיטה חרושצ'וב, מי שהיה מנהיג ברית המועצות, לדברי סגן נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, אשר הרצה ברהיטות על עליונותה הטכנולוגית של ארה"ב – "רבים מבין הדברים שהראית לנו מעניינים, אבל אינם נחוצים לחיים".
פרידת הגיק
בשבועות שקדמו לתחילת הניסוי בטכנולוגיה נחותה, הייתי חיית הייטק וניסיתי לאגור טכנולוגיה מהעולם המודרני במידה שתספיק לי לעבור את השממה הטכנולוגית שהתכוונתי לחצות. קניתי שש מצלמות דיגיטליות, נכנסתי לבלוגים החביבים עליי שש פעמים ביום, וקראתי קטלוגים של ברוקסטון בכמות שהייתה מספיקה לארבעה חודשים. שתיתי המון כוסות לאטה, השלמתי פיגורים בני שבועות אחדים בדואל וראיתי את החלק השלישי של שר הטבעות במולטיפלקס מדהים עם סראונד ומושבי איצטדיון.
 
הכללים לא חייבו אותי להעמיד פנים שהשנה היא, למעשה, 1954. לא נדרשתי לכנות אנשים "אחא" וגם לא ללבוש חליפת פלנל אפורה. פשוט נאסר עליי להשתמש בטכנולוגיה שלא הייתה מצויה בהישג יד לפני כמחצית המאה. מובן שהטלפון הסלולרי שלי, מברשת השיניים החשמלית, נגן ה-DVD ושני המחשבים נותרו מחוץ למשחק. יצאתי לדרך לחפש מעיל חורף חדש, מכיוון שהמעיל שלי עשוי סיבי מיקרופייבר סינתטיים שלא היו בשוק בשנת 1954 – אריגי התינסולייט המבודד והדק יצא לשוק רק בשנת 1978; הם עשויים מיקרו-סיבים, סיבים סינתטיים דקיקים במיוחד המותכים למסך (בניגוד לצמר או לכותנה, שאותם אורגים), ויתרונותיהם הם דחיית מים, דקוּת וגמישות גדולה יותר מזו של המשי המשובח ביותר.
 
מהפתקיות הדביקות הפזורות על שולחני נאלצתי להיפטר – הן הומצאו ב-1974, בשנה בה הומצאה גם שאיבת השומן. מעבד המזון מתוצרת קוויזינארט החי לו בבדידות מתחת לכיור, נשאר על מכונו. בעוד שיכולתי להשתמש בכרטיס חיוב (כרטיס דיינרס קלאב נכנס לשימוש בשנת 1950 וסלל את הדרך לעידן חדש באשראי. עד שנת 1952 אימצו אותו אלפי סוחרים), אבל כרטיס הכספומט שלי ייצא לחופשה.
 
כריס דיובל, אספן פריטי לבוש מיוחדים בפיירהייבן מסצ'וסטס, מכר לי מעיל מקטורן קצר, ואמר שהוא עשוי צמר מלטון צפוף, במקום האריגים הנחותים הנפוצים בימינו. מלטון הוא סוג צמר עבה מזה שנהוג לייצר כיום. הוא עשוי באריגת טוויל או סאטן נעימה וחלקה. עוביו המיוחד מושג, בדרך כלל, כאשר משרים אותו במהלך הייצור במי-סבון חמים, בתמיסה המכילה כמות סבון כפולה ולמשך עד פי עשרה יותר זמן לעומת סוגי צמר אחרים. האריג המוגמר עובר תהליך גזירה למניעת כידור, וכך מקבל אריג המלטון את ברק הסאטן שלו. מעולם לא קיבלתי מחמאות כה רבות על מעיל, והוא עלה רק 35 דולר.
מודעה לסכין ציד, אוגוסט 54'
מה זה מכונת כתיבה?
בחנות לתיקון מחשבים בגארדן סיטי, לונג איילנד, הציע לי האספן טוני קאסילו מכונת כתיבה ידנית "רויאל" עם סרט מקורי, מעידן שנות החמישים ("לבייבי הזו אין הרבה קילומטראז'") וגולל בחיבה סיפור עצוב: בתו בת ה-12 הייתה התלמידה היחידה בכיתתה שידעה מה זו מכונת כתיבה, כאשר המורה שאלה.
 
שכרתי טלוויזיה זניט שחור-לבן משנת 1952, עם אזני ארנב (אנטנה פנימית). בשנת 1950 נמצאו מכשירי טלוויזיה בכ-10 אחוזים ממשקי הבית; בשנת 2000 עמד המספר על 98 אחוז. כשלושה מיליון בתים מחוברים היום ל-TiVo, ריפליי TV או שיטות הקלטה אחרות.
 
ידעתי שהמסע בזמן יחייב אותי להיות חביב במיוחד לארוסתי, פייפר, מכיוון שסגנון החיים החדש הזה ישפיע במידה מסוימת גם עליה (והיא טרחה להבהיר לי שאינה מתכוונת לקבל את פניי עם משקה בידיה, ולהיראות כמו ג'וליאן מור ב"הרחק מגן עדן"). ממפקד האוכלוסין האחרון בארה"ב, שנערך בשנת 2000, עולה ש-11 מיליון אנשים אינם נשואים ומתגוררים עם בני זוג (כולל זוגות חד-מיניים ודו-מיניים). מפקד שנות החמישים אינו עוקב אחרי נתוני מגורים משותפים; אנו יודעים שבשנת 1950, 32 אחוזים מכלל הגברים ו-34 אחוזים מכלל הנשים לא היו נשואים, בהשוואה ל-42 ו-45 אחוז, כיום.
 
משלוחי אוכל תאילנדי לדירה הניו-יורקית שלנו לא באו בחשבון. למזלנו, שמרנו על היכולת להכין עוגת אינסטנט (המותג בטי קרוקר של חברת ג'נרל מילס הציג לשוק את התערובת המוכנות לעוגה כבר בשנת 1947), ולאחסן את השאריות בכלי טאפרוור (פטנט משנת 1947 ע"ש ארל סילס טאפר). והוחלט שמכיוון ששותפתי, ולא אני, היא זו שמשתמשת בגלולה נגד הריון, קיבל הפריט היתר (ומלבד זאת, העורך לא רצה לשאת באחריות לעוד בייבי בום). נכון, אמנם, שהגלולה הומצאה בשנת 1951, אבל שיווקה התעכב עד 1960; בשנות החמישים הקונדומים משלו בכיפה. הייצור ההמוני של הקונדומים החל בשנת 1844, כאשר צ'ארלס גודייר רשם פטנט על גיפור גומי.
חיים בטכנולוגיה נחותה
פייפר ניצלה את הדקות הניגרות לעבר תחילת הניסוי כדי להחביא את הטלפון הסלולרי שלי, נפרדה בנשיקה ממכשיר ה-CD רדיו למקלחת של שארפר אימג', משתדלת להתעלם מהעובדה שבקרוב יהיה עלי להקריב את מכשיר הטלוויזיה שלי על 242 הערוצים שלו, הגניבה מבט אחרון לעבר סרטון הווידאו "פריס הילטון" וחיברה מענה אוטומטי לשירות הדואל שלי:

פייפר ניצלה את הדקות הניגרות לעבר תחילת הניסוי כדי להחביא את הטלפון הסלולרי שלי, נפרדה בנשיקה ממכשיר ה-CD רדיו למקלחת של שארפר אימג', משתדלת להתעלם מהעובדה שבקרוב יהיה עלי להקריב את מכשיר הטלוויזיה שלי על 242 הערוצים שלו, הגניבה מבט אחרון לעבר סרטון הווידאו "פריס הילטון" וחיברה מענה אוטומטי לשירות הדואל שלי:
 
"מתאריך 1/1 ועד ל-10/1 אהיה מנותק, לצערי, לא לרגל שהייה בים או שיזוף באי מרוחק, אלא מפני שאני עושה כתבה על חיים בטכנולוגיה נחותה עבור עיתון הייטקי.
 
אי לכך:
אין דואלים
אין טלפונים סלולריים
אין מסעדות גריל חדישות, וכו'.
אם ברצונכם ליצור אתי קשר, אנא נסו במספר *******212 (אין הודעות מוקלטות). אפשר גם לכתוב מכתב (אבל אל תוסיפו מיקוד) ולהרגיש חופשיים לקפוץ סתם כך".
 
אגב מיקוד, עובד רשות הדואר בארה"ב, רוברט אורן מון, הגה את רעיון המיקוד בשנת 1963. מון, שזכה לכינוי מר זיפ (Mr. Zip, על שם Zipcode, המילה האמריקאית למיקוד), היה מנהל שירותי הדיוור הלאומיים בוושינגטון הבירה בין השנים 1970-1977. הוא נפטר בשנת 2001 בגיל 83.
מודעה ללימוד טכנאות טלוויזיה, דצמבר 54'
יום 1: שנה חדשה עם ציוד מיושן
שנה טובה! גם בוקר שנה חדשה זו, כמו בערך ב-18 השנים האחרונות, נפתח אצלי בכאב ראש נבזי. בבקרים רבים כאלה איחלתי לעצמי את היכולת לחזור בזמן: שתיים-עשרה שעות ו-10 משקאות אחורה נשמע אידיאלי. 50 שנה – לא כל כך.
אני מומחה בטיפול בהנגאובר. התרופה שלי כוללת 800 מ"ג אדוויל (שהמרכיב הפעיל בו, איבופרופן, הומצא בשנת 1969 וקיבל את אישור מינהל המזון והתרופות למכירה ללא מרשם בשנת 1984), חפיסת אמרג'ן-סי בטעם מנדרינות הכוללת ויטמין סי 1000 מ"ג וטונות אשלגן, משקה תפוזים גטורייד (קיוויתי שגטורייד יהיה אחד מאותם משקאות שהיו כאן מאז ומעולם, אבל הוא נוצר בשנת 1965 בידי חוקרים מאוניברסיטת פלורידה אשר שקדו על הכנת משקה על בסיס מים, עבור קבוצת הפוטבול פלורידה גייטורס), המון מים, קפה חזק וכריך ביצה מטוגנת עם בייקון. היום, האפשרויות המותרות היחידות הן כריך ומים. "תנעל את הנעליים", אומרת פייפר, "ואני אזמין אותך לבלאדי מרי עם וודקה זולה".
 
היא צודקת: מקבילי מ-54' לא היה מוריד וודקה כגון סקיי או אבסולוט – לאלה יש תדמית של משקאות סופר מזוקקים. בימים ההם, ג'ין עדיין נחשב למשקה המוביל ו-וודקה הייתה חידוש רוסי עלום; סמירנוף היה המותג הראשון שזכה בפופולריות. בינתיים, כנראה שאת החלב המפוסטר שלי ואת הביצים סיפק חלבן ללא קישוט חותמת תאריך התפוגה. ובעוד שהבייקון הגיע מחווה קטנה (פחות מ-200 בעלי חיים), קרוב לוודאי שהחזיר בן ימינו הגדל בתהליכי ייצור המוני, נדחס ונדחק עם עוד 150,000 חזירים והואבס כל הזמן באנטיביוטיקה.
 
וזו אינה אלא ארוחת הבוקר. בשנות החמישים לא שאף האמריקני הטיפוסי לטלוויזיה עם מסך פלסמה או לפאלם טראו 600 שהוא גם טלפון סלולרי, כי אם למכונת כביסה הובר ולמקרר ג'נרל אלקטריק. התקופה שאחרי מלחמת העולם התאפיינה בצריכה שטרם הייתה דוגמתה בעבר. בארבע השנים הראשונות אחרי המלחמה קנו האמריקנים 20 מיליון מקררים חשמליים, 5.5 מיליון תנורי אפיה חשמליים, ו-11.6 מיליון מכשירי טלוויזיה. גם מזגני אוויר היו לפריט לוהט.
***
האדם הממוצע בן ימינו רוכש טלפון סלולרי מדי 18 חודשים, ושנים מבין כתבי העת החמים ביותר הם Lucky (בענייני צבירת חפצים) ו-Real Simple (בשאלה איך לגרום לכך שהחפצים יחדלו להדהים אתכם). עם זאת, וכמו שנאמר, ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים יותר קבועים. בספרה "משפחות אמריקניות בעידן המלחמה הקרה", מתארת אליין טיילר מיי מחקר של מכון קלי עם גילויים של נשים המתלוננות כי "בעלי מחפש כל הזמן לרכוש משהו חדש. בכל דבר הוא מאבד את העניין כעבור זמן קצר".
 
אחרי ככלות הכול, האם זו באמת קפיצה כל כך גדולה מאז הכתבה בגיליון פופיולר סיינס מנובמבר 1953 "איך תשיגו שידור בצבע בטלוויזיה" ועד לכתבה בת ימינו "איך לפצח את ה-TiVo ולהשיג עוד 150 שעות אחסון"? חמישים שנה אחרי, ואנחנו עדיין עוסקים בשאלת ה"למה לשכן יש ולי אין?".
***
אני בטוח שבן דמותי היה מסיים את ראש השנה בצפייה בטלוויזיה, ולכן אני מפעיל את המכשיר מתוצרת זניט משנת 1952. דקה שלמה אני לחוץ, מתופף בעצבנות באצבעותיי, ממתין לטלוויזיה שתתחמם. האשם מוטל על טכנולוגיית השפופרות של שנות החמישים. השפופרת הקתודית מכילה מתכת החייבת להתחמם בטרם תוכל לפעול; הטרנזיסטורים במכשירי הטלוויזיה המודרניים, לעומת זאת, אינם זקוקים להשהיית הפעלה.
 
מחצית המאה החולפת הניבה התקדמות דרמטית בשידורי הטלוויזיה ובאיכות התמונה – ראשית הצבע, אחר כך הצליל הסטריאופוני, שידור בכבלים, קליטה בלוויינים, אותות משודרים באופן דיגיטלי, והאחרון שבהם, הופעת טכנולוגיית החדות הגבוהה (HDTV), הצפויה להתקבל כסטנדרט תעשייתי עד שנת 2006. פייפר ואני מצפים לקצת גלים ואדוות, אבל התמונה בזניט 52' חדה כמו תמונה בטלוויזיה סוני בת שש שנים.
 
באין שלט, אני כורע בחזית הטלוויזיה כמו איזה איש מערות; ועדיין, אינסטינקטיבית אני מתחיל להחליף. 'צ'רלי רוז', הבית הלבן, הסימפסונים. כולם אוהבים את ריי. המבחר המצומצם מאפשר להעיף את מדריך התוכניות – TV Guide הופיע לראשונה ב-3 באפריל 1953; מחירו אז היה 15 סנט ועל גבי עטיפתו הראשונה נראה תינוקם של לוסי ודזי, דזי ארנז ג'וניור – ועדיין לא כל כך נורא. אני שולף שתי טבליות אספירין ומתמקם לי לצפות בראיון המענג של דייב עם הבמאי בארי זוננפלד. כעבור עשרים דקות הטלוויזיה עושה משהו שמאז אבחנתי כ"קולות משונים". פוף! התמונה מתעמעמת עד לשחור.
כך לפחות נחסכה הסוגיה מי יקום לכבות את המכשיר.
מודעה לקצף גילוח במיכל מתכת, אוקטובר 54'
יום 2: טירוף הזלילה
חברים ששמעו על הפשיטה על החיים הפשוטים נחלקו לשני מחנות שווים, בסוגיה מה ישבור אותי קודם, החסר בדואל או בטלפון הסלולרי. אלה ואלה טעו: מה שהורג אותי הוא הקפה הגרוע. "רוב צרכני הקפה הביתי ב-1954 נהגו להכין אותו בפרקולטור חשמלי", מסביר גרגורי דיקאם, אשר חיבר עם נינה לוטינגר את הספר "ספר הקפה: אנטומיה של תעשיה משלב הקטיף ועד לטיפה האחרונה". התקשרתי אליו על מנת לשמוע את דעתו. "ואל תשכח לחלוט אותו חלש", הוא מדריך אותי. "בספל קפה בסגנון שנות החמישים עליך לראות את הכפית למלוא אורכה עד לתחתית".
 
הקפה המועדף על העיר ניו-יורק בשנות החמישים הוא צ'וק פול או'נאטס, ועכשיו מריצים מסע פרסום חדש אשר מטרתו להחזירו לאופנה, במהלכו מחלקים ברחבי העיר אריזות בחינם. אני לא מת על זה, אז ביומיים הראשונים הפרקולטור שלנו, עם תכולה של 12 כוסות שקניתי, נותר נקי, ואנחנו יוצאים לשתות קפה בעולם המודרני (רק בדיינר, לא סטארבקס).
 
תודה לאל, מכיוון שאני מתגורר בניו-יורק סיטי, המצב בחזית האוכל לא היה גרוע במיוחד בשנות ה-50'. אני מבטיח להוציא את פייפר לכמה מסעדות ברמה בטרם נשיב על מכונם את גריל פורמן המשוכלל ואת המיקרוגל, שהגיע לשוק לראשונה ב-47', וכמו כל המכשירים הנפוצים כיום, היה בעלי ממדי ענק, ויקר (כ-5000 דולר). בשנות ה-60' המאוחרות המחירים צנחו, ובשנת 1976 הפכו מכשירי המיקרוגל לפופולריים יותר ממדיחי כלים.
***
החדשות הטובות: אין מזון מהיר. ריי קרוק פתח את חנות הזיכיון הראשונה של מקדונלד'ס בדס פליינס, אילינוי, בשנת 1955. חלון ההגשה למכונית הראשון נפתח בשנת 1975 בסיירה ויסטה, אריזונה. בבית הסטייק של פיטר לוגר, שם עולה אומצת פורטרהאוז 37 דולר, קני הברמן מספר לנו שקוקטייל מנהטן רציני יש להכין עם ויסקי שיפון, לא עם בורבון. "ויסקי שיפון, המתובל והטעים יותר שקדם לבורבון, נפגע אנושות בתקופת היובש ולא התאושש מאז", אומר אנתוני גיגליו, בעל הטור לענייני יין ואלכוהול ב"בוסטון מגזין" ומחבר "קוקטיילס" העומד לצאת לאור. כאשר אלכוהול שב ונעשה חוקי בשנת 1933, רצו חברות האלכוהול לשווק את סחורותיהן במהירות. הן נטו להתעלם מוויסקי שיפון, מכיוון שנדרשות לו שש שנים כדי להתיישן, בעוד שיריבו הבורבון מסתפק בארבע. לבד מזאת, טעמו החזק הפתיע בצורה לא נעימה את השותים אשר נאלצו להתרגל לטעם מי האמבט של הג'ין.
 
אצל אייזנברג'ז יש דלפק קטן מאז 1929, עם פודינג שוקולד, שהיום, כמו מאז ומעולם, לא מכיל ביצים, ומתכון סלט הטונה לא השתנה, למרות שעכשיו כמובן, אפשר לקבל את הטונה עם טוגנים מטוגנים בשמן תירס או קנולה שעברו שינויים גנטיים. המזון הראשון אשר גודל באופן מסחרי ועבר התאמה גנטית היה עגבנייה בשם פלוורסוור (FlavrSavr). העגבנייה שנוצרה בשנת 1992 בחברה קליפורנית בשם קלגן, חוללה סערה, אבל הנדסה גנטית הפכה מאז לחזון נפרץ בארה"ב. מחלקת החקלאות של ממשל ארה"ב מעריכה ש-38% מכלל 300 מיליון הדונם של תירס שנשתלו בשנת 2003, וכן 80% מ-260 מיליון הדונם של פולי סויה, מכילים זנים שעברו שינויים גנטיים.
 
"הדבר היחיד שהשתנה כאן הוא שסילקנו את ברז המשקאות המוגזים," מסביר סטיב אוה, בחור סיני שקנה את אייזנברג'ז לפני 17 שנה מיהודי, שקנה בזמנו את המקום ממר אייזנברג. "הצעירים מעדיפים פחיות".
 
ג'ון וויין במודעה לסיגריות קאמל, אוגוסט 54'
יום 3: ויהי בימי מלוך הרדיו
אני מטייל לי להנאתי לרכבת התחתית. אני נוסע לווייבס, גן עדן לענתיקות במראות ובצלילים, בקרבת רובע הביגוד. והרי הדברים שאינני נושא אתי: טלפון סלולרי עם חיבור לאינטרנט ומצלמה מובנית, iPod, מחשב פאלם ולפטופ אי-בוק ישן וכבד. אינני דומה בכלל לבן דמותי מ-54', ההוא עם חליפת הפלנל האפורה וכובע פדורה. הוא בוודאי היה לוקח רק תיק מסמכים, אבל קרוב לוודאי שבגיל 35, בניגוד לי, כבר היה נשוי עם ילדים, ועל כן היה נושא על גבו גם את משא העולם.
 
ומכיוון שנותרתי נטול ריבוי משימות, אני מודע יותר לאנשים הסובבים אותי, לארכיטקטורה, למחשבותיי. אני נזכר בימים משכבר כשאהבתי לשוטט בעיר ולהקשיב לשיחות האנשים. עכשיו אני נזכר עד כמה נהניתי מהרגל המציצנות הקטן – שללא ספק מנצח את ההרגל להסתובב עם אוזניות המשלחות לחלל שיר של אלישיה קיז שהורד מקאזאה.
 
אני קונה כרטיס מטרוקארד בכיוון אחד (הדבר הקרוב ביותר לאסימונים החד פעמיים שהיו בשימוש בשנת 54') ועושה את דרכי לווייבס, למקום שבו ברוס ושרלוט מייגר משכירים ומוכרים פונוגרפים, פטיפונים עם צילינדר וטלוויזיות בשחור-לבן. בחלק ממכשירי הטלוויזיה שלהם יש מסך מגדיל ממולא בשמן, גדול במעט ממסך הטלוויזיה עצמו; כאשר מחברים אותו בחזית טלוויזיה קטנה, הוא מגדיל את התמונה במעט. כנראה שכך התאפשר לכל המשפחה להנות ממופעי מילטון ברל בערבי שלישי בשבוע. בימים ההם, נחשבו תוכניות הטלוויזיה לאירוע, וצופיהן התקבצו מרצונם החופשי סביב המכשיר לצפות בתוכנית החביבה עליהם. הופעת מכשירי הווידאו, ומאוחר יותר מכשירי ההקלטה הדיגיטלית דוגמת טיבו, שינו את כל זה, ויצרו עולם שבו הקהל מצפה לבידור על פי דרישה. מכורים למוזיקה חולמים על "תיבת נגינה שמיימית" אשר תאפשר להם להשמיע, בכל רגע נתון, כל שיר שהוקלט אי-פעם. רק בשנת 1975 יצרה חברת סוני את בטא-מקס, מקליט הווידאו הראשון, לשימוש ביתי. שנה לאחר מכן החלה חברת JVC היפנית למכור מכשירי וידאו בפורמט שונה, VHS, שאיפשר יותר הכנסת יותר תוכן בקלטת אחת. סוני עברה לבסוף לייצר בשיטת VHS, וכאשר מכשירי הווידאו המריאו בתחילת שנות ה-80', ה-VHS הפך לתקן.
***
מכשירי הרדיו מרתקים אותי במיוחד. טכנולוגיית הטרנזיסטורים שפותחה אחרי מלחמת קוריאה החליפה את טכנולוגיית השפופרות שקדמה לה, אבל, מסביר ברוס מייגר, השפופרת עדיין חיה. "אנשים רבים חוזרים, למעשה, לימי טכנולוגיית השפופרות מכיוון שהצליל המופק הוא חם יותר. רמקול בתיבת עץ נשמע טוב יותר מרמקול במארז פלסטיק".
 
בשנות החמישים עמדו לרשות האמריקנים תוכניות רדיו מגוונות יותר מאלה שקיימות כיום (אלא אם אתם מנויים על שירותי לוויין). ריבוי התוכניות התקשר לכך שאנשים הקשיבו לרדיו. "לעתים קרובות החזיקו אנשים מכשירי רדיו אחדים בבית," אומר מייגר. "אחד היה תמיד בחדר האורחים, וסביבו נהגה המשפחה להתקבץ". חנותו גדושה בפריטים יפהפים. מייגר מסביר שבשנות החמישים החלו המחירים לרדת, ולכן החלו חברות כגון פילקו, זניט ומוטורולה להתחרות על המראה החיצוני של המכשירים, בדומה לאופן שבו מתחרות ביניהן כיום יצרניות מכשירי הטלוויזיה והמחשבים.
 
מייגר משאיל לי רדיו AM/FM מתוצרת מוטורולה אשר מאיר כאשר מפעילים אותו, המכשיר החשמלי היפה ביותר מבין אלה שאי פעם קישטו חדר שינה. הוא נותן לי לנסות גם פטיפון מתוצרת קולומביה במארז עץ שאפשר לנגן באמצעותו תקליטי 78 ו-45 (סיבובים לדקה), תקליטים ששאלתי מאביה של פייפר. כאן יש שני כפתורים: אחד לעוצמת הקול והשני לוויסות עוצמת הצלילים הגבוהים. אני שם תקליטון 45 מורחב של ג'וני קאש מתוצרת קולומביה ("היי פידליטי באחריות"), שכולל את "פרנקיז מן, ג'וני", "דה טרובדור", ואת "דונט טייק יור גאנז טו טאון". ג'וני נפטר לא מזמן, אבל רוחו עדיין חגה במעגלים.
 
מודעה להארלי דייווידסון, יולי 54'
יום 4: מתייבשים על הקו
אני מנסה להזמין כרטיסי טיסה בטלפון עם חוגה – טלפון המקשים הומצא במעבדות בל טלפון של חברת AT&T ב-63'. בחברת US Airways מנתקים אותי פעמיים בעוד אני ממתין שמישהו יענה (הימים שבהם נענינו ב"אם ברשותכם טלפון עם חוגה, אנא הישארו על הקו ומישהו יתפנה אליכם" נמוגים במהירות). אין לי אוזניות, צווארי מתקשה במהירות ואני לא יכול להדיח כלים מכיוון שאני תקוע 15 דקות בהמתנה. הבעיה אינה ייחודית לחברות תעופה: במסעדות המשובחות יותר נדרש טלפון עם חיוג צלילי על מנת לנווט בין כל הפקודות.
 
בניגוד לטלפון הדיגיטלי האלחוטי החביב שלי עם הצלצול הנעים, ל"ווסון אלקטריק" הזה, עם החוגה, יש צלצול השמור בדרך כללי לתרגולות אש או להתרעות מפני פלישת צבאות זרים. החתול מתחלחל ומזנק כברק אל מתחת למיטה. וכאשר אני עונה, מקדם את אוזניי צרצור מסוג אחר. "אי אפשר להשיג אותך", אומרת אמי. "הניסוי הזה לא נראה לי". מכיוון שאנשים אינם יכולים להשיג אותי בדואל, הטלפון אינו פוסק לצלצל, אבל אינני יודע מי מצדו השני של הקו (פטנט השיחה המזוהה נרשם בשנת 1983 על שם קרולין דוטי ממעבדות בל ב-AT&T, כיום חטיבה של לוסנט טכנולוג'יס). אני חשוף!
 
וזה רק יומי הרביעי.
 
ראשון בלילה, אבל אני לא יכול לצפות בכבלים, אני שם תקליט של סינטרה על הפטיפון, מכין כמה מרטיני ומזמין כמה חברים למשחק שבץ-נא כמו חדש משנת 1952, שרכשתי מראש ב-eBay תמורת 4 דולרים. אנחנו מכרסמים טוגנים עם מטבל בצל, בסגנון הימים ההם ומתוצרת ליפטון, ומתבשמים בעובדה שבשנת 1954 אדון אטקינס היה בן 24 ועדיין לא המציא דיאטה שגורמת לאלפים לזנוח את הטוגנים. בשנות החמישים נהגו להשתמש לעתים באמפיטמינים להורדת משקל, אולם לקראת סוף המאה הנהיג נתן פריטקין אופנה חדשה – בעקבות מלחמתו במחלת הלב שלו עצמו, הוא פנה לחיטה מלאה ולירקות. אך למרות היותה מבוססת על עקרונות תזונה הגיוניים, לאחרונה דחקה אותה הצידה דיאטת אטקינס, אשר מעודדת את חסידיה לצרוך מזונות עתירי שומן ולמעט בפחמימות.
יום 5: הרהורי פרישה
בסדר, אני יודע שאני מתחיל לחוש חולשה, למרות שאני בוש להודות מהם הדברים שאליהם אני מתגעגע.
 
אני מתגעגע למספר 1-800 שמשדר את תוצאות המשחקים, חדשות הבורסה, תחזיות מזג אוויר, מועד ההקרנה של סרטים ועוד נתונים חיוניים לחיים תרבותיים. אני מתגעגע לחלונות שמודיעים לי בטלוויזיה כמה יארד זרק סטיב מקנייר היום, מכיוון שמכשיר השפופרות שלי הוא בן 52 ומקצץ את תחתית המסך.
 
אני מתגעגע לאי-בוק ולאיי-מק שלי. אני יכול לטאטא את הרצפה בלי מטליות ה-Swiffer, אבל ללא האפשרות לעבד מילים אני אבוד. מה אפשר כבר לעשות עם מכונת כתיבה ידנית? לא הרבה. אני מקליד ברכת תודה על ההזמנה למסיבת ראש השנה, ומתנצל על כך שהגופן משווה להודעה צורה של דרישת כופר. איך הצליחו אנשים אי פעם להדפיס ספרים שלמים על הדברים האלה? החסיד המושבע של מכונת הכתיבה, טוני קסילו, חושב שמכונת הכתיבה הגבירה את היצירתיות באנשים, והכריחה אנשים כמו ג'ק קרואק וריי ברדברי לעצור ולחשוב לפני שהם מפגיזים מילים על העמוד. ברדברי הדפיס את יצירתו "פרנהייט 451 " במרתף של ספריית אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, כשהוא מבזבז מלוא החופן מטבעות על הפעלת מכונות הכתיבה בתשלום של הספרייה. קרואק הוא כנראה דוגמה גרועה ל"לעצור ולחשוב לפני שמפגיזים מילים". את "בדרכים" הוא כתב ב-21 יום על מגילה רציפה של דפי נייר מודפסים במכונת כתיבה, שאותם הדביק זה לזה בנייר דבק. הוא ואנשי חבורתו התפתחו בשלהי תקופת הצריכה של שנות החמישים, בתנועת מחתרת של אמנים.
 
"מכונת הכתיבה", אומר קסילו, "היא דוגמה נהדרת לשילוב מצוין של שימושיות וצורה. לדעתי, כאלה היו גם מחשבי iMac הראשונים של אפל, אבל אולי אני סתם מצוברח מכל השגיאות הרבות שעשיתי (בלי עזרת טיפקס שאותו המציאה בט נזמית' גרהאם בשנת 1956) על מכונת השטן".
 
אלא שפתאום קלטתי שיש דברים שאינני מתגעגע אליהם. כמו למשל, בדיקה כפייתית של הודעות טלפון ודואל; שאגות בלי נמען ספציפי על כך שמודם הכבלים ה#*@! איטי מדי; קבלת תוצאות משחקים זהות בשלושה אופנים שונים – מ-ESPN.com, ממסך הטלוויזיה במעלית בניין משרדים ומהניו יורק פוסט; בנוסף יש כמובן את הצפצופים של הטלפונים הסלולריים, צפצופי המיקרוגל וצפצופי הסמן בוורד, כשהוא מגיע לסוף מסמך.
מודעה למכונית פורד, יולי 54'
יום 6: אחלה מכונית, אבאל'ה
לני שילר ואנוכי מסיירים בברוקלין במכונית נאש סטייטסמן, מה ששילר מכנה "מכונית קלאסית למזמוזים" מכיוון שהמושב הקדמי נפתח לאחור ויוצר מעין מיטה. בעיצוב ללא דופי של פינינפארינה, גופה של המכונית בז', חלקה העליון ארגמן ועיצובה הפנימי בסגנון ארט דקו. המושב האחורי גדול מהדירה שלי. ריפוד המכונית איכותי מאוד, והיא מדיפה ריח טוב. המכונית זכתה בכבוד הראוי לה בשנות החמישים, והפכה להיות יותר מסתם אמצעי תחבורה או סמל עושר – היא הפכה להצהרה אפנתית, ביטוי לאינדיווידואליות. "זה לא להיכנס לחנות מוצרי הרכב Pep Boys ולקנות כיסוי הגה צהוב מפלסטיק זוהר", אומר לי בטלפון ג'פרי לאב, מכונאי מלוס אנג'לס המתמחה בשחזור מכוניות קלאסיות. "החבר'ה הלכו למגרשי גרוטאות וקנו חלקים מאוד מסוימים של מכוניות" – כמו למשל מסגרות הפנסים של דסוטו 53', גריל של מרקיורי 50', פס צד של דודג' 53', מסגרת של אורות הדרך של מרקיורי 52' או צלחות של אולדסמוביל פייסטה 53'.
 

לנאש יש איתות פניה, אשר הומצא בשנות השלושים, אבל אין לה הילוכים אוטומטיים או, אבוי לי, הגה כוח. זה הוצג לראשונה על ידי קרייזלר ב-51', ועד אמצע שנות ה-50' צבר פופולריות. אולדסמוביל 39' הייתה המכונית הראשונה בעלת גיר אוטומטי; באמצע שנות ה-50' האפשרות נעשתה יותר נפוצה, כאשר יצרני הרכב ניסו לפתות את הנשים הנהגות.
 
אבל לא רק אלה היו חסרים. "אנחנו שוברים כל חוק מודרני", אומר שילר, המשמש כנשיא האגודה למכוניות עתיקות בברוקלין. "בלי חגורות בטיחות, עם פליטות גזים בלתי נסבלות". אם היינו נוסעים באוטוסטרדה היינו צורכים בערך 6 ק"מ לליטר ובקלות יכולנו להגיע ל-130 קמ"ש; בתוך העיר אנחנו צורכים בסביבות 4 ק"מ לליטר וקולטים המון מבטי קנאה.
 
אחרי נסיעת הכיף, אני מוצא את עצמי אובד עצות. לא יכול ללכת ליוגה (שאמנם יש לה ותק של 2000 שנה בערך, אבל שיגעון הזמנים המודרניים שהוביל למזרונים מעוצבים, למוסיקת היפ-הופ, ולדוגמנית כריסטי טורלינגטון בתנוחת לוטוס על שער חוברת 'טיים' הוא חדש למדי), וגם לא לחדר כושר, כי ב-1954 רק מועדון YMCA היה קיים (ועם זאת מתברר שכפיפות בטן ושכיבות סמיכה הן התעמלות טובה, וזולה יותר מחברות במועדון כושר). באותו הערב, מכיוון שהייתי מנוע מלהזמין כרטיסים לסרט דרך האינטרנט, הקדמתי בשעה לזיגפלד, בית קולנוע מהודר עם מסך אחד אשר משרת את ניו יורק מאז שנת 1927, על מנת להבטיח כרטיסים לסרט "קולד מאונטן".
יום 7: תסכולים דיאטתיים
זה אירוני: בדיוק כאשר שיעור מחלות הלב החל לצנוח, הודות לנטייה לעבור למזונות בריאים, פצחה ארוחת הטלוויזיה, אויבתן המושבעת של העורקים, במופע הבכורה שלה. בשנת 1950, כ-585 אנשים מתוך 100,000 בארה"ב לקו במחלת לב. עד שנת 1999 ירד המספר ל-268. בחיפושיהן אחרי דרכים לפרוע פחות כספים, פתחו החברות לביטוח חיים של שנות החמישים במערכה ללמד את הנשים האמריקניות על אודות סיכוני השומן ומחלות הלב, ולעודד אותן לבשל ארוחות בריאות יותר. ב-1953 נענתה חברת המזון סוונסון לשתי אפנות בתר-מלחמתיות: הפיתוי למכשירים ביתיים מודרניים חוסכי חשמל והמשיכה לטלוויזיה. בשנה הראשונה להפצתן בקנה מידה כלל ארצי נמכרו למעלה מ-10 מיליון ארוחות טלוויזיה. 98 סנט היקנו ללקוחות אפשרות לבחור בין סטייק סלסבורי לבין קציץ או עוף מטוגן. בשנת 1987 הונצחה התופעה עם הצגת מגש ארוחת הטלוויזיה במוזיאון הסמית'סוניאן.
 
בעוד אני מחטט לי בשורת המזונות הקפואים במרכול המקומי, מחפש משהו הולם את התקופה, אני מבחין בכך שסוונסון יצאה עם מוצר חדש, ארוחת בוקר לכל היום לאדם הרעב. הארוחה כוללת ביצים, חביתיות, נקניק, וטוגנים ביתיים. הערך בתזונתי של הדבר הזה היא 1,031 קלוריות, 64 גרם שומן (21 מתוכם שומן רווי), 2,090 מיליגרם נתרן ו-690 מיליגרם כולסטרול. הרבה מעבר להמלצות משרד החקלאות האמריקני לצריכה יומית של גבר בן 35.
 
אני חוזר הביתה עם ארוחת טלוויזיה יותר הגיונית שכוללת בשר בקר, גזר, תפוחי אדמה וחטיף תפוחי עץ, ומגלה שפייפר כבר בישלה בעצמה ארוחה נפלאה למראה, מכופתאות מטוגנות במחבת ומטופו. בעודי מניח את המזון שאינו מזין במיוחד בתנור, אני יכול כמעט לחוש את תוחלת החיים שלי יורדת. מנתוני המרכז לפיקוח על מחלות ולמניעתן, תוחלת חיי בשנת 2001 הייתה 75 שנים; תוחלת חיי ארוסתי הייתה 80. בשנת 1954 היא עמדה על 67 אצלי, ואילו ארוסתי יכולה היתה, בממוצע, לחיות עד גיל 73.
 
פייפר מסתכלת על ארוחת הטלוויזיה ואומרת, "זה נראה גרוע מאוכל מטוסים". גם הטעם נע איפושהוא בין נסורת לבין נעל עור מיובשת.
 
מודעה לציוד צלילה, אוגוסט 54'
יום 8: חלומות סלולריים
במשך היום אני בסדר. פייפר אומרת שהיא לא זוכרת מתי הייתי כל כך רגוע. בלילה, מן הסתם, אני לא. חלומותי על מצוקת הטכנולוגיה מחמירים. באחד אני עובד בקומת הקרקע של בניין ענק. איש מכירות זריז עובר ממשרד למשרד ומפרסם טלפון חדש מדהים עם תכונות כבירות. אבל אני מהסס, וכשאני כבר מוכן, הוא נעלם. בחלום אחר, חבר שופך מים על הטלפון הסלולרי שלי ומכחיש את זה. בחלום הקבוע ביותר שלי אני מחייג למספר של חבר, שוב ושוב, אבל כל הזמן מחייג מספר שגוי.
 
אין ספק שצריך לבדוק את ראשי. אני נוסע לאזור המערבי העליון של מנהטן אל ד"ר לואיס לין, פסיכיאטר ופסיכואנליטקן בן 90 אשר עובד במקצוע כבר יותר מ-50 שנה. זיגמונד פרויד, מייסד שיטת הפסיכואנליזה, הרצה לראשונה בארה"ב ב-1909. ב-1943 הזמינו קציני מודיעין פסיכואנליזה של אדולף היטלר. בהגיע שנות החמישים כבר שימשה הפסיכואנליזה לטיפול בהפרעות נפשיות רבות. ראש הסב וכורסת העור האדומה של לין נראים כמו בסרט. אני מספר לרופא על כך שחסך בטכנולוגיה הותיר אותי מדוכא ומבולבל, ושואל אותו באיזו דרך הוא היה מטפל בבחור כמוני בשנת 1954, והיה אם אמשיך להתדרדר. תשובתו מהממת במלוא מובן המילה: טיפול בהלם חשמלי.
***
בשנות ה-40' החלו בטיפול בגזע המוח באמצעות זרם חשמלי בעוצמה של עד 600 וואט, עם אלקטרודות אשר חוברו לצדי ראשו של המטופל. מטופלים אשר נרתמו לאלונקה, אך לא הורדמו או קיבלו סמים להרפיית שרירים, סבלו לעתים קרובות משברים בעצמות כתוצאה מהנפנופים והטלטולים.
 
בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה הפגינה אמריקה התלהבות רבה מטכנולוגיה, וזו עודדה את הפופולריות של הטיפולים בהלם חשמלי, כך מספר לי ד"ר לין, שהתוודע לשיטה בזמן שירותו במלחמת העולם.. אבל בימי שיא תהילתה היא נוצלה לרעה, במקרים בלתי מתקבלים על הדעת כגון פסוריאזיס והומוסקסואליות. בשנות ה-60' סר חינה של השיטה, הרבה בזכות "קן הקוקיה", הסאטירה של קן קיזי מ-1962 על הטיפולים בחולי נפש. מאוחר יותר עברה שיטת הטיפול בהלם התחדשות, ועתה היא משמשת לטיפול במקרי דיכאון חמורים שאינם מגיבים לשיטות אחרות, קיצוניות פחות. כיום החולים מקבלים תרופות לפני הטיפול, על מנת למנוע פגיעות, ומכות החשמל שהם מקבלים כיום, קצרות יותר ומכוונות רק לצדו הימני של המוח, כדי למנוע פגיעה במרכזי השפה והזיכרון השוכנים בחלקו השמאלי. עם זאת, אובדן זיכרון נותר תופעת לוואי מטרידה.
 
דר' לין הבחין בתגובתי הרגישה לשיטת הטיפול בהלם, והודיע לי שבשנות החמישים אפשר היה גם לקבל טיפול תרופתי להפרעות פסיכיאטרית: ליתיום, תורזין ואלוויל. הרופאים ממשיכים אמנם לרשום תרופות אלה, אך פרוזאק, זולופט, פקסיל ודומיהן דחקו אותן מעט לשוליים.
 
פרוזק, התרופה הראשונה המעכבת באופן סלקטיבי קליטה חוזרת של סרוטונין, הופיעה לראשונה בשנת 1988. תופעות הלוואי של חומרים מעכבים אלה אינן חמורות כל כך, ועל כן מאפשרים ליותר אנשים הקלה מתופעות דיכאון. בשנה האחרונה צרכו האמריקנים יותר מ-142 מיליון מרשמי תרופות נוגדות דיכאון חדשות אלה, המכונה בקיצור SSRI. אבל גם קבוצה זו אינה כלילת שלמות. לעתים נדרשים שבועות שלמים עד להתחלת השפעתן ותופעות הלוואי שלהן כגון אובדן ליבידו, אינן זניחות. אך כאז כן עתה, וכמו שטיפולים בהלם התבצעו בשנות החמישים במידה מוגזמת, גם הנטייה הנוכחית לרשום תרופות SSRI, מוגזמת עד כדי חוסר אחריות, לדברי אחדים.
 
גם זה גורם לי אי-נוחות. לפתע אני מחליט שתחושתי השתפרה. צריך לרוץ.
גלוית תגוביינא עסקית, אוגוסט 54'
יום 9: זה איננו שוד!
הכפור הגדול של החורף נחת עליי. אני נמצא במרחק קילומטרים רבים מהבית, וכספי אזל, אין לי דרך להשיג עוד כסף כדי לחזור הביתה ברכבת התחתית. בשכונה הזו יש לי ידידה שהייתי יכול ללוות ממנה קצת, אבל בלי מכשיר הפאלם שלי, אני לא יודע איך להגיע. אחרי שחרשתי את הרחובות בניסיון למצוא טלפון ציבורי שפועל, מצרך שנעשה נדיר מדי יום, משלשל את המטבע האחרון שלי ונתקל בצליל תפוס. מובן שהמטבע נבלע. אני מרחם על אנשים שעדיין נאלצים להשתמש בדברים האלה בקביעות, ונזכר בדברים המפורסמים אשר מיוחסים לוויליאם גיבסון: "העתיד כבר כאן, אלא שאינו מחולק באופן שווה".
 

ואז עולה בדעתי רעיון חדש באופן מפתיע: אלך לי לבנק – לא למכשיר הכספומט, כי אם ממש לתוך הבנק. ליד הדלפק אני מסביר לכספרית חביבה למראה בשם דיאן שאני צריך כסף מזומן. היא מבקשת ממני להעביר את הכרטיס. הכרטיס לא עליי, אני מסביר. "אז איך נוכל לדעת כמה כסף יש בחשבונך?" היא שואלת באופן שמבהיר לי כי בעיניה יש כאן היגיון צרוף.
 
"האם אין לבנק כל אמצעי גישה אחר לחשבון הבנק שלי?" אני שואל-עונה.
 
"מה שאתה עושה, זה להקשות על עבודתי", רוטנת דיאן בחביבות מופחתת.
 
למרות מצבי אי הנוחות, יש פעמים שאני חש משוחרר מעולם שבו אפשר להוריד להוריד רינגטונים של  "בובה ספרקס" או אמינם בפחות מדולר. מעולם שבו האמריקנים יכולים להוציא אלפי דולרים עבור דיאליזה – לחיית מחמד; ואשר כולל אתר להימורים על מותם של סלבריטאים, שהמוטו שלו הוא "אינך יכול לרמות את המוות אבל אפשר להרוויח ממנו".
 
יום 10: נערתי + שקט = אושר
בלילה האחרון למופע שנות החמישים שלי, פייפר ואני נשארים בקן. אנחנו קוראים – משהו שאני עושה יותר עכשיו – בעוד הרדיו מנגן ברקע את תוכנית השבת של דייוויד גרלנד, "ספינינג אין דה אייר". אני אוהב את הרגעים השקטים האלה בבית, שנראים כה קשים להשגה. המנחה מציג הקלטה של זמרת לא מפורסמת בשם קוני קונברס, ואשר גיגולה יניב אפס תוצאות. האורחת של גרלנד, ג'ין דיטץ', מסבירה שקונוורס שרה שירים ש"פשוט המסו את לבך... אבל הקדימה מאוד את זמנה". גרלנד משמיע שיר כיסופים רומנטי שקונוורס כתבה בעצמה, ואשר הוקלט בחדר האורחים של דיטץ' בשנת 1954. "כאשר העשב כה כהה ורם", שרה קונברס, "איננו אלא עבר נעלם".
 
אך לא אני. בעוד 12 שעות בלבד אחזור לעולם האמיתי, מקום בו הטלפון הסלולרי מקפיץ אותי, התוכנית ספורטס-סנטר מושלת בחדר האורחים שלי, 432 דואלים דורשים את תשובתי ואמי יודעת איך למצוא אותי. ושוב אוכל ליהנות מסדרת הטלוויזיה המועדפת עלי, ומקפה חזק במחיר מופקע. אבל לפי שעה אני נותר מכורבל עם נערתי, שני חתולים לרגלינו, רדיו AM/FM מאיר ברכות, טלפון מנותק.
 
למשך שעות אחדות זו עדיין שנת 1954. וזו שנה טובה מאוד. 
 
חוזרים ל-2005. איור: טוויס קובורן, פופיולר סיינס
על אודות הכותב
לארי סמית' היה העורך בפועל של מגזין Yahoo! Internet Life עד לסגירתו ב-2002. הוא כותב למגזין ESPN, לסלון.קום ול-Men’s Health. הודות להתנסות הלואוטק שלו, הוא קיצץ באובססיה שלו להיכנס לבלוג הרכילות הניו יורקי Gawker.
פופיולר סיינס
מבצע לקוראי NRG מעריב: מנוי היכרות ל-3 חודשים למגזין פופיולר סיינס ישראל ב-49 ש"ח בלבד. להרשמה חייגו 1-700-709-309
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
"עד ל-10/1 אהיה מנותק, לצערי, לא לרגל שהייה בים או שיזוף באי מרוחק, אלא מפני שאני עושה כתבה על חיים בטכנולוגיה נחותה עבור עיתון הייטקי. אי לכך אין דואלים, אין טלפונים סלולריים, אין מסעדות גריל חדישות וכו'. אם ברצונכם ליצור אתי קשר, אנא נסו בטלפון (אין הודעות מוקלטות). אפשר גם לכתוב מכתב (אבל אל תוסיפו מיקוד) ולהרגיש חופשיים לקפוץ סתם כך"
הירשמו עכשיו למגזין ולניוזלטר פופיולר סיינס ישראל