כלכלה NRG - האנכרוניזם של להמן

ראשי > כלכלה > מנהל על הכוונת

האנכרוניזם של להמן

יואב להמן מעדיף לראות מול העיניים טייקון שיבלע את דיסקונט ולא קרנות אמריקניות

דפדף בכלכלה

עומר שרביט
9/1/2005 15:11

המפקח על הבנקים, יואב להמן, מתעקש לראות מול העיניים קונה עם שם וכתובת, בעל הון נודע, שיבלע לבדו את גרעין השליטה בבנק דיסקונט ויישא במלוא האחריות לכך.

על פי פרסומים בעיתונות, בשבוע שעבר הוא הודיע לקבוצת דניאל שטראוס, המתמודדת במכרז דיסקונט, כי חלקן של הקרנות האמריקאיות שמשתתפות עמה במכרז, (סילבר ואנג'לו גורדון), לא יעלה על 25% מגרעין השליטה בבנק.

להמן מתגעגע לימי הרקאנטים, הבנקאים המכובדים מסלוניקי, שהקימו את דיסקונט ורוצה לראות קונה בדמותם. קונים בנוסח שרי אריסון ומשפחת דנקנר יתקבלו גם הם בברכה כפי שהיה בבנק הפועלים. לפני שנפנה לבדוק את מה קרה לדנקנרים ברכישת כ-11% מבנק הפועלים, נראה מה קורה באמריקה.

שיטוט קצר ב'יאהו פייננס', יראה לנו כי בנק אוף ניו-יורק, (סימול - BK), ששווי השוק שלו עומד על כ-26 מיליארד דולר, מוחזק בשיעור של 69% על ידי גופים מוסדיים

שונים. רק אחד מהגופים האלה, מגיע לאחזקה של כמעט 6% בבנק והשאר לא עוברים את ה-4%.

בבנק אוף אמריקה, (סימול - BAC), מפלצת של 180.6 מיליארד דולר, מחזיקים גופים מוסדיים בשיעור של 61%, מתוכם רק ברקליס' בנק מגיע לכמעט 5% וכל השאר - עשרות גופים שונים - לא עוברים את ה-4%. תמונה דומה אפשר למצוא גם בקבוצה הבנקאית הגדולה בארצות הברית, סיטי גרופ (C).

אמנם, אין כל כך הרבה מתמודדים על השליטה בדיסקונט, אולם על משקל ההקבלה לפיזור האחזקות בארצות הברית, סביר יותר ובריא יותר למשק הישראלי, שגרעין השליטה בבנק דיסקונט יוחזק על ידי מספר גופים, לעומת שליטה של טייקון אחד.

סגירת הדלת של מכרז דיסקונט בפני הגופים הללו היא גישה אנכרוניסטית משהו, שאינה מתיישבת עם הפתיחות הנושבת מוועדת בכר כלפי הגופים המוסדיים המקומיים והזרים. אין צורך לראות בהם גורם נחות מאילי עסקים וטייקונים.


שמואל דנקנר - חלוקה מוקדמת של דיבדנד בפועלים


	הנסיון עם משפחת דנקנר


	הניהול של הכסף בגופים האלה נעשה בשקיפות מירבית על ידי מנהלים מקצוענים וניגוד האינטרסים אצלם נמוך בהרבה מאשר אצל משקיעים ספציפיים. גם השקעתם של גופים אלה מוגבלת לשיעור נמוך מסך נכסיהם, כך שגם מבחינת פיזור הסיכונים, הקרנות הללו עדיפות בהרבה על קונה יחיד הממונף כולו לטובת ההשקעה בגוף גדול כבנק - לשים כמה מאות מיליוני שקלים על בנק ישראלי זה טיפה בים בשבילם. ואם כבר מדברים על פיזור, סיכון ומינוף, אפשר לחזור למשפחת דנקנר, שתעשיות מלח שבשליטתה נאלצה לקחת הלוואת עתק של כ-1.5 מיליארד שקל מבנק לאומי כדי לרכוש כ-11% מבנק הפועלים. עסקי המשפחה הוכחו כלא חסינים בפני משברים (דור, דנקנר השקעות ואלרן), שלא לדבר על הלחץ שיצרו במערכת של בנק הפועלים לחלוקת דיבידנדים מוקדמת. לנוכח הנסיון מול משפחה שכזאת, לא ברור במה עדיפים אילי ההון הפרטיים על פני הגופים המוסדיים. יתכן שכללי המשחק במכרז דיסקונט קבעו מראש שהשתתפות גופים מוסדיים תוגבל ל25% מהקבוצות המתמודדות. אפשר היה לשנות את הכללים תוך כדי המכרז. האלטרנטיבה של מתמודד יחיד על דיסקונט היא גרועה יותר ומנציחה גישה שאבד עליה הכלח. אמנם קיים סיכוי נמוך מאוד שרגולטורים בכירים, ביניהם להמן, יוזמנו למסיבות סילבסטר גרנדיוזיות של קרנות השקעה אמריקניות - כשם שערך נוחי דנקנר לקבלת שנת 2005 - אבל אין בכך די בכדי לפסול אותן מהשקעה במשק הישראלי.