 |
/images/archive/gallery/231/561.jpg אילוסטרציה
.  |
|
|
|
|
| לשעות הארוכות, שגובה מקום העבודה מהמנהלים, יש מחיר גבוה. למה זה קורה? האם זוהי התמכרות? ואיך להתגבר על הבעיות |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
שמוליק שלח
30/12/2004 14:02 |
|
|
|
|
|
|
|
כולנו מכירים את ההרגשה. השעות עוברות, העייפות מתגברת והרצון לצאת הולך וגדל, אבל חייבים להישאר בכדי לגמור את העבודה. בהתחלה זה לא נורא כל כך, צוברים 12-13 שעות עבודה ביום מבלי להניד עפעף, אך לאחר זמן זה מתחיל להציק. העלות האלטרנטיבית גבוהה מדי – שוכחים איך נראים החברים, מאבדים את התחביבים, מדברים רק על העבודה והנורא מכל – מתחילים לאבד גם את המשפחה. כמובן שזה לא קורה בין לילה ובהחלט לא קורה לכולם, אבל זוהי הדרך הברורה לאבד הכל בחיים, מלבד את מקום העבודה.
עבודה קשה היא חלק אינטגרלי משגרת היום בעולם המערבי. אלו שבסופו של דבר נושאים בעיקר הנטל הם המנהלים
בדרגות הביניים. עבורם, העבודה הקשה אינה מסתכמת רק בשעות אינסופיות ובריחוק מהדברים החשובים, אלא גם בהחזר נמוך על ההשקעה: השכר ותנאי העסקה של המנהלים בדרגי הביניים אינם מפצים על ההשקעה האדירה.
סדר יום ממוצע של מנהל במשק הישראלי כולל קימה בשעה מוקדמת יחסית – בין 6 ל-7 בבוקר. תחילת עבודה בשעות 7:30 עד 8:00. יום אינטנסיבי שבו מתרוצץ העובד בין פגישות, שיחות, תיאומים ופעולות שונות. כמובן שמידי פעם צריך גם לעצור בכדי לחשוב. כך יוצא שחוזרים הביתה לא לפני 8 או 9 בערב – בסך הכל כ-12 שעות עבודה. אנרגיה לעשות משהו - שאינו כולל ישיבה או שינה - קשה לגייס.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
למה עושים את זה?
|
|
|
 |
|
|
|
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שעות העבודה הממוצעות במשק הישראלי עומדות על כ-37 שעות בשבוע, או כ-180 שעות עבודה בחודש. עבוד מי שעובד מעל ל-12 שעות עבודה ביום, סדר הגודל הוא אחר לגמרי (מעל ל-60 שעות בשבוע ול-250 שעות בחודש).
העלויות המוזכרות להשקעה שכזו בעבודה מתייחסות כמובן לטווח הקצר. הסיבה בגללה מוכנים עובדים רבים לבצע את ההקרבה הזו היא העתיד, או תחושת הישגיות אותה ניתן לממש כבר כיום. החברה בעולם המערבי מעודדת את האזרחים להקדיש משאבים רבים בחייהם המקצועיים. כמובן, שגם הסקטור העסקי מעודד זאת. עסקים רבים "דוחפים" את העובדים להשקיע יותר ויותר זמן בעבודה. שאפתנות, אתגר, הסיפוק הנובע מהישגים חומריים והתקווה לעתיד מקצועי מוצלח מספקים את הדלק להמשיך ולעבוד בשעות לא שיגרתיות לאורך זמן.
אבל זה לא הכל. קווי המתאר שנכתבו להלן אינם רק של מי שעובדים קשה אלא דומים מאוד גם למי שמכור לעבודה (או וורקהוליק - workaholic) בז'רגון המקצועי. ההבדל בין סתם עבודה קשה לבין התמכרות של ממש, קשה לאבחנה, אך באה לידי ביטוי מעשי. התמכרות לעבודה מלווה בסממנים פיזיים ומנטליים שונים (צורך מתמיד להיות בשליטה, חוסר יכולת לעשות משהו שאינו קשור באופן ישיר לעבודה, חוליים שונים הנובעים מעייפות כרונית ועוד). העלויות, ברמה האישית, גם הן כאמור גבוהות מאוד. בעוד מי שעובד קשה יוכל להפסיק או לשנות במידה וירגיש כי תפקודו כאיש משפחה או בריאותו נפגעים באורח קיצוני, עבור ה-"וורקהוליק" העבודה היא סם החיים, הדבר היחידי שהוא מעוניין בו בחייו. ולכן אחד הסממנים הבולטים של ההתמכרות המנטלית למקום העבודה היא התפרקות התא המשפחתי עקב חוסר יכולת לשנות גישה כלפי מקום העבודה.
בכל מקרה, אם בגלל התמכרות ואם סתם בגלל העבודה הקשה, חלק גדול מהמנהלים אינם זוכים לבלות זמן רב עם משפחותיהם. הילדים גדלים בהרגשה כי האב/אם הם דמויות מרוחקות שאינן קשורות לחיי היומיום. הזוגיות בחייו של המנהל העסוק יכולה להיות מושלמת אך במקרים רבים היא אינה יציבה מספיק. הצד העסוק בזוג מתוסכל מזה שאינו מקבל את התמיכה שהוא רוצה, ואילו הצד השני אינו מרוצה מכך שבן/בת הזוג אינו נמצא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך מפצים
|
|
|
|
|
|
|
בדרך כלל כאשר מראיינים מנהלת בכירה במשק היא מתייחסת לפער שבין תפקידה כאם לתפקידה המקצועי. הקלישאה המוכרת היא כי אותה מנהלת נחשבת למוצלחת כאשר היא מצליחה לשלב בין קריירה ומשפחה. אצל גברים לעומת זאת, אין את הצורך "לשלב" בין הדברים. המנהלים ממין זכר במשק תמיד עסוקים ב"לפצות" את בני משפחותיהם.
אך עם כל הכבוד, קשה לראות כיצד מי שעובד מעל 12 שעות ביום, 5-6 ימים בשבוע, ונוסע לעיתים תכופות לחו"ל, מצליח לפצות את היקרים לו על ההיעדרות התכופה מחייהם. הדרכים לפצות על המחסור הגדל הן מגוונות. יש סופי שבוע בהם לוקחים פסק זמן מהעבודה, יש ערבים שבהם חוזרים מוקדם על מנת לשהות יותר זמן עם מי שצריך, יש מי שמביאים מתנות ליקיריהם ויש כמובן חופשות.
חשוב לדעת כי יש גם אלטרנטיבות. אפשר להתרחק מאורח החיים התובעני המתואר להלן ולהסתפק במשכורות ממוצעות, בסימן שאלה כלכלי, לחיות זול יותר ולהיות פחות בחו"ל. זה לא בהכרח רע. עד לא מכבר להיות חלק מהמעמד הבינוני, בעשירונים השביעי והשמיני, היה נוח ומכובד. אבל התפתחות הטכנולוגיה, הגלובליזציה והמשברים הכלכליים של השנים האחרונות הפכו את החיים במעמד זה להרבה פחות נוחים.
אפשר גם לעבור לחיות באופן שונה לחלוטין, במזרח למשל. אורח החיים "הרוחני", כפי שאפשר לחוות במקומות מסוימים במזרח הרחוק או אפילו בישראל, דורש בעיקר רמת חיים צנועה והקדשת זמן למחויבויות כגון מדיטציה או לימוד. מכיוון שעלות החיים הבסיסית היא זולה מאוד כיום, בעיקר במדינות העולם השלישי, מתפתים רבים שאינם מעונינים בחיים האינטנסיביים של המערב, לעבור למדינה אחרת ולחיות ברמת חיים סבירה בלי לעבוד קשה מדי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מדיטציה. תמונת ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
לזכור לבחור
|
|
|
|
|
|
|
ניהול זמן נכון הוא חלק אינטגרלי מהיכולת להתגבר על הבעיות שיוצרת עבודה קשה. אחד התחומים שפורחים בהקשר הזה הוא האימון העסקי למנהלים. "היום יש לאנשים יותר לגיטימציה להגיד אני בצומת ורוצה לעשות דברים שבאמת תורמים ולא רק שומרים על הכסא", אומרת נעה ירושלמי, מאמנת עסקית למנהלים ומייסדת Coach.co.il.
לדברי ירושלמי השימוש בתוכניות אימון גדל בשנים האחרונות בעקבות שינוי שחל באוכלוסיה ולא בהכרח עודף שעות העבודה. "זה עידן שונה. המימוש היום הוא פחות ליצור את המסגרת ולהישאר בה, אלא אנשים מרשים לעצמם לחפש יותר על מנת לממש את עצמם".
שיפור היחס לתא המשפחתי אינו נכון רק לחיים האישיים והזנחת המסגרת האישית פוגעת לא פעם גם בצד המקצועי. "כמו כל אדם גם המנהלים מחפשים את האנרגיה שמקבלים מהמשפחה. יש כאלה שצריכים את המשפחה מאחוריהם על מנת להזיז את פרוייקטי הענק שיש להם", אומרת ירושלמי, "אנשים שהם סופר עסוקים בהחלט צריכים לדעת איך לשמור על התא המשפחתי למרות שהם עסוקים. צריך לדעת איך לעשות את זה".
לא רק הפגיעה ביחסים המשפחתיים מטרידה את המנהלים בארץ. עבור חלק מהם לקחת חופשה או ימי מחלה הפך דבר שאינו טריוויאלי. על פי סקרים בארה"ב 40% מהשכירים ממעטים בלקיחת חופש בגלל החשש כי לא יהיה להם לאן לחזור. אסור לשכוח שהדרישות בשוק התעסוקה של היום אינן מניחות לעובד לרגע. רוצה לצאת מוקדם היום? בבקשה, רק תביא בחשבון שיש לך גישה לאינטרנט, מחשב נישא וטלפון סלולרי מהעבודה, והציפייה היא שתשתמש בהם גם כשאתה מחוץ למשרד.
כמובן, אתה לא חייב לעשות זאת, אך אז אתה הופך להיות תשומה שאינה מנוצלת מספיק. בדיוק כמו באותה "עקומת תמורה" הידועה כל כך מלימודי המיקרו-כלכלה. כל עוד העסק אינו מנצל את התשומות באופן מלא (מה שכולל כיום גם עבודה רבה מחוץ לשעות העבודה), הוא לא מייצר על פי יכולתו. כך יוצא, שככל שעובדים יותר כך גדל הסיכוי להיות "משאב" שמנוצל עד תום. במקביל יורד הסיכוי כי הארגון ימצא עובד שיחליף אותך ויביא ערך מוסף דומה.
לדברי ירושלמי המנהל העסוק נדרש מדי פעם "להרים את הראש" מעל רשימת המחויבויות הרגילות שלו על מנת לזכור מה חושב באמת. "יש בנאדם מאחורי המנהל ונדרשת בחירה של מה חשוב בחיים. הרבה מהם שכחו מה באמת חשוב להם בחברה ובחיים וצריך לזכור לבחור לעשות את זה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
