 |
/images/archive/gallery/223/411.jpg עובדים זרים
צילום: יהודה לחיאני  |
|
|
| הדלתות המסתובבות ביבוא עובדים זרים |
|
| פורבס ישראל: בעוד משטרת ההגירה גירשה מהארץ בשנה האחרונה 54,793 עובדים זרים, 46 אלף עובדים חדשים וחוקיים הגיעו לכאן ב-2003 ו-2004. תעשיית הגירוש מגיעה לפחות ל-1.4 מיליארד שקלים בשנה. כל המספרים, הטיפשות והאכזריות שמאחוריהם |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
דן אמודי, פורבס ישראל
16/12/2004 18:27 |
|
|
|
|
|
|
|
בשעה ארבע לפנות בוקר פרצו השוטרים לדירתה של לודמילה פוליבנובה בסמוך לרחוב דיזנגוף בתל-אביב, ודרשו ממנה לארוז את חפציה ולהתלוות אליהם לניידת. בשעות הבוקר המוקדמות כבר ישבה לודמילה אל מול חוקר של משטרת ההגירה, ובאותו ערב מצאה את עצמה בחדר אחד יחד עם עוד שבע נשים, במה שהיה פעם מלון רנסנס בנצרת וכיום משמש כמיתקן משמורת לשוהים בלתי חוקיים.
כך הסתיימו להן ארבע שנים, שהחלו באשרת תייר והמשיכו בעבודה במספר משקי-בית בגוש דן. סיפורה של לודמילה אינו אלא סיפור אחד מתוך רבבות. על-פי נתונים מעודכנים שנמסרו ממשטרת ההגירה, גורשו (הורחקו, על-פי הז'רגון המשטרתי) 54,793 אנשים במהלך 12 החודשים האחרונים (נכון לאוקטובר 2004). מספר זה כולל בתוכו גם מי שעבר את כל תהליך הגירוש וגם את אלה ש"עזבו מרצון".
במהלך השנתיים האחרונות גורשו או עזבו מרצון 120 אלף עובדים זרים, מתוכם "עברו בכלא 49 אלף איש"
- כך על-פי ניצב-משנה זיוה אגמי כהן, קצינת לוחמה בפשיעה, יחידת מינהלת זרים. מנתונים שפורסמו על-ידי מרכז המחקר של הכנסת עולה, כי מדי יום עצורים בחמשת מתקני המשמורת של השב"ס ומשטרת ההגירה כ- 800 עד 1,000 עובדים הנמצאים בתהליכים שונים של גירוש.
מה שפחות ידוע הוא, כי באותה תקופה ממש הגיעו לישראל - באופן חוקי לחלוטין - רבבות עובדים אשר החליפו, הלכה למעשה, את מרבית המגורשים. רוצים נתונים? בבקשה. במהלך 2003 הגיעו - חוקית - מעל 31 אלף עובדים. מראשית השנה הנוכחית הגיעו כ- 15 אלף עובדים חוקיים, ועוד כמספר הזה עובדים בלתי חוקיים.
אם אתם מרגישים שמדובר כאן בדלת מסתובבת, אתם ממש לא לבד. הרבה מאוד אנשים וגופים מרוויחים כסף גדול מתחלופת העובדים הזאת. חשבתם מיליונים, תחשבו שוב. התעשייה הזו מגלגלת קרוב ל-1.4 מיליארד שקל בשנה. קוראים לה תעשיית הגירוש. הכינו עט ומחשבון, אנחנו צוללים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עובדים זרים. תמונת ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
כמה עובדים זרים מצויים בישראל?
|
|
|
 |
|
|
|
לפני נתוני משרד התעשייה והמסחר, שהו בישראל באופן חוקי באמצע חודש אוקטובר השנה למעלה מ-81 אלף עובדים זרים. לפי הערכות המשטרה, נתון זה מהווה כ-47% בלבד ממספר מהגרי העבודה האמיתי, כאשר 53% הינם בלתי חוקיים. חישוב מהיר מעלה, כי לקראת סוף שנת 2004 שהו בארץ מעל 170 אלף עובדים זרים, שהם 7% מכוח העבודה בארץ. זו, אגב, ההערכה השמרנית ביותר.
צוות בינמשרדי, שמונה כדי לבחון את הנושא והגיש את מסקנותיו באוגוסט השנה, מעריך את מספרם בכ- 190 אלף, שהם כ-8% מכלל המועסקים במשק. הממוצע למדינות מתועשות, אגב, עומד על 5%. הערכות של גורמים פרטיים בענף מדברות על קרוב ל-300 אלף עובדים, רובם המכריע לא חוקיים. הגדילה לעשות משטרת ההגירה, אשר מצביעה על למעלה מ- 330 אלף עובדים בלתי חוקיים בארץ הקודש.
כיצד הגענו למצב הזה? אפשר להסביר זאת בהיצע וביקוש, בגלובליזציה ששברה מחסומים בינלאומיים, בתמורות סוציו-אקונומיות או בצפייה במערכון העולים של אורי זוהר ואריק איינשטיין. זוכרים? שנות ה-70', לול, טלוויזיה שחור לבן? זוהר ואיינשטיין מדגימים ב-120 שניות איך האתוס הציוני הופך למסחרה עם הגעת כל גל עלייה חדש. המציאות, במקרה הזה, דומה למערכון, רק קצת פחות מצחיקה.
פעם, בשנות ה-80' עוד התבדחנו על איך עברה הבנייה העברית לידיים ערביות. בתחילה, בשנות ה-50' וה-60' עברה הבנייה לערביי ישראל, והחל בשנות ה-70' - לידי ערביי השטחים. בשנת השיא, 1992, הועסקו למעלה מ- 120 אלף פלשתינים בישראל, והיוו למעלה מ- 6.5% מכוח העבודה בארץ.
מה שהרג את העבודה הערבית בארץ היה גל פיגועי ההתאבדות שהחל ב-1993 ומדיניות הסגר של ממשלות ישראל. בשנת 2000, ממש לפני האינתיפאדה השנייה, מנו עובדי השטחים פחות מ- 3.5% מכלל כוח העבודה. כיום, לאחר ארבע שנות אינתיפאדה נוספות, מספרם זניח. אותה שנה, 1993, מסמלת גם את התחלת היבוא המאסיבי של העובדים הזרים. בסגירת מעגל אירונית, שלא הייתה מביישת סאטיריקן טוב, מילאו את מקומם של עובדי השטחים על פיגומי הבניין הריקים, פועלים ממזרח אירופה. פועלים אשר הגיעו בדיוק מאותם מקומות שמהם הגיעו החלוצים הראשונים. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" לא היה אחד המשפטים היותר שגורים באתרי הבנייה בשנות ה-90', אבל בפועל - זה בדיוק מה שקרה.
רשמית, הייתה 1996 שנת השיא בתעסוקת עובדים זרים בארץ – 95 אלף בעלי רשיון, מתוכם כ-68 אלף מועסקים בבניין. מעשית - על-פי מחקר שערכו הסוציולוגים ד"ר אדריאנה קמפ וד"ר רבקה רייכמן - מספר מהגרי העבודה גדל מאז בעקביות, כאשר שיעור הבלתי חוקיים עולה בו בהתמדה. שיעור הנשים מוערך כיום בכ- 35%. אלפים הקימו משפחות, ודרום תל-אביב הפכה את עורה ממרכז של הזנחה והתפוררות לקיבוץ של מובלעות אתניות. בשנת 2001 היו כ- 16% מתושבי תל-אביב זרים.
בכך הפכה מדינת ישראל למדינת הגירה, בדומה לרבות ממדינות מערב אירופה, אבל עם שינוי אחד מאוד מהותי: במקום להעניק את אישור העבודה לעובד, העניקה המדינה את אישור העבודה למעסיק. אומר אחד ממנהלי חברות כוח-האדם, אשר עסקו בתחום יבוא העובדים: "המעסיק הגיש למשרד העבודה בקשה לקבל עובדים, מילא ניירת, והוכיח שיש לו היקף עבודה מסויים - בין אם מדובר בשטח קטיף או באתר בנייה. אם הוועדה מצאה שהמעסיק עמד בתקן ולא הצליח לגייס מובטלים – הוא קיבל את הוויזות הנכספות. ביקש 15, קיבל שבע. ביקש 30, קיבל 15. המקח והממכר עובד פה שעות נוספות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עובד זר מחופש
|
|
|
|
|
|
|
מי המרוויח האמיתי?
|
|
|
|
|
|
|
על-פי ארגון קו לעובד, העוסק בהגנה על זכויות עובדים, בהם גם עובדים זרים, הקצאות משרד העבודה מושפעות לא אחת גם מלחצים של בעלי עניין, המעוניינים להגדיל את רווחיהם ולהגן על עצמם מפני תנודות במספר הפועלים הפלשתינים. האישורים, כאמור, ניתנים לא לעובד אלא למעסיק, בשיטה שנודעה לשימצה כשיטת הכבילה. על-פי שיטה זו, העובד כבול למעסיק אחד ספציפי ואינו יכול לעזוב. במידה ועזב את המעסיק מכל סיבה שהיא, התבטלה ויזת העבודה לאלתר והעובד הפך באחת לבלתי חוקי ומועד לגירוש. אתם ודאי כבר יכולים לשער מה הייתה התוצאה של מדיניות הכבילה הזו – ניצול, איומים, עבודה בתנאים מחפירים, הלנות שכר ומה לא.
רחמנות יהודית אין בסיפור הזה. "ישראל לא המציאה שום דבר בקשר לעובדים זרים. שיטת הכבילה הונהגה קודם לכן בארצות המפרץ הפרסי", אומרת ד"ר קמפ, "ישראל רק הגזימה בכל הקשור לנושא. זוהי שיטת עוקץ, שבה העובד יוצא תמיד נפסד", היא מוסיפה, "צמד-חמד של כבילה וגירוש. הסדר זה גם מניב למעסיקים רווחי מיכסה ופערי תיווך, ומכאן ההתנגדות הנחרצת מצידם לביטולו. מניעת ניידותו של העובד מאפשרת למעסיק לשלם לו פחות".
עוד תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות זו היא העובדה הפרדוקסאלית, שדווקא העובדים הבלתי חוקיים (ולכן הבלתי כבולים) נהנים בישראל משכר ותנאים טובים יותר, ניצול מועט יותר וסטטוס גבוה יותר. לך תבין. למרות כל האמור לעיל, החוק היבש בישראל נחשב לפרוגרסיבי למדי ביחסו לתנאיו הסוציאליים של העובד הזר, אולם על-פי ד"ר קמפ ורייכמן - "קיים פער עצום בין קיומם של חוקים לבין יישומם בפועל, בשל היעדר תשתית לאכיפת חוקים אלה והיעדר עניין באכיפתם".
שנת 1996 מסמנת לא רק את שיא היבוא הרשמי של עובדים זרים לישראל, אלא גם את ראשית גירוש העובדים כמדיניות ממשלתית. בסוף אותה שנה החליטה ממשלת נתניהו להפחית את מספר העובדים הזרים, ללא יותר מאחוז מכוח העבודה. עד שנת 1999 גורשו פחות מ-13 אלף עובדים. באותה תקופה ממש גדל מספר העובדים הזרים ליותר מ- 200 אלף איש. נראה שהצלחה גורפת איננה המונח שמישהו ישתמש בו.
ממשלה הלכה וממשלה באה ב-1999, אך דבר לא השתנה. מלבד הרטוריקה, כמובן. הגדילו לעשות שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי, ושר הפנים דאז, אלי ישי, אשר יצאו באופן בוטה נגד העסקת עובדים זרים ("צריך לגרש אותם לפני שייכנסו להריון" – אלי ישי; "אני לא מצליח להבין למה במסעדה צריך מלוכסן עיניים להגיש לי את הצלחת" – שלמה בניזרי) - אולם במקביל הגדילו את מכסות היבוא ביותר מ-10,000 עובדים בענפי הבנייה, החקלאות והסיעוד. "בימי ש"ס הייתה המערכת 'משומנת' יותר", אומר בעליה של חברת כוח-אדם אשר עסקה באותם ימים ביבוא עובדים זרים לענף הבנייה. "במערכת הזאת כולם מרוויחים: נותני האישורים, מקבלי האישורים וכל האנשים שבאמצע".
זוהי שרשרת הערך (value chain) המניעה את הענף. ענף המונע על-ידי שני חוקים בסיסיים: עובדים זרים = כסף. גירוש עובדים זרים והבאת אחרים במקומם (עיין ערך "דלת מסתובבת") = כסף גדול. במשחק הזה משחקים אלפי שחקנים, בהם חברות כוח-אדם, מאכערים, חברות תעופה, עורכי-דין מכובדים לצד חברי מרכז מכובדים קצת פחות, פוליטיקאים, בעלי בתי-מלון, מינהלת ההגירה, השב"ס, מובילים, חותמי ערבות מקצועיים - ואת כולם כימתנו עבורכם. מה שלא יכולנו לכמת בכתבה זו הוא הקשר שבין ההון לשלטון, וליטרת הבשר שמוצאת את דרכה לכרישי העולם התחתון דרך הברחות, עבדות ואין-ספור בקיעים ותחומים אפורים בשרשרת היבוא הפורמלית של עובדים זרים לארץ.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שלמה בניזרי
|
|
|
|
|
|
|
חברות כוח-אדם: 900 מיליון שקל
|
|
|
|
|
|
|
בארץ פועלות כיום חברות כוח-אדם רבות העוסקות ביבוא וטיפול בעובדים זרים בארץ. תיקון תקנות היבוא לפני מספר שנים העביר את הטיפול והאחריות על העובדים מהמעסיק אל חברת כוח-האדם המורשית, מתוך ההנחה כי יהיה קל יותר לפקח על מספר מצומצם יחסית של חברות מקצועיות ומורשות שידאגו לרווחתם המינימלית של העובדים, מאשר על אלפי מעסיקים, חלקם זעירים, חלקם מקושרים, חלקם - לך תדע.
הרווח שמפיקות חברות כוח-האדם נובע משני גורמים עיקריים: הראשון הוא המרווח בין המחיר שמשלם המעסיק לחברת כוח-האדם, לבין השכר שמועבר לעובד. חברת כוח-האדם חיה על ההפרש, פחות הוצאות ביטוח, מיסוי, והוצאות עסק שוטפות. הרווח הנקי בענף הבנייה לעובד נע בין 60 סנט עד דולר לשעת עבודה - תלוי בכמות העובדים, במקצוע ובמעסיק.
בישראל עובדים כיום כ-20 אלף עובדי בנייה. לפי חישוב של 240 שעות עבודה בחודש, מגיע הרווח השנתי מפעילותם השוטפת של עובדים בבניין ליותר מ-190 מיליון שקל בשנה. בהנחה שמרווחים אלה דומים למרווחים בענף החקלאות, הסיעוד והתעשייה, עומד הרווח הכולל על יותר מ-750 מיליון שקל בשנה.אגב, הרשות לתכנון כוח-אדם של משרד העבודה והרווחה העריכה בשנת 2001 את היקף הפעילות הזו בכ-880 מיליון שקל.
גורם הרווח השני הוא גדול אף יותר, שכן הבוננזה האמיתית נמצאת בעצם הפעולה של הבאת עובדים חדשים לארץ. איתור העובדים והבאתם לאחר מכן, נעשים באמצעות רשת חובקת-עולם של מתווכים. בכל מדינה ממדינות המוצא ישנו מאכער, שאמור לאתר את בעלי המקצוע המתאימים ולדאוג - יחד עם המפעיל בארץ - להבאתם לישראל. היות ועל כל מקום עבודה מתמודדים מועמדים רבים, עולה התעריף שאותו העובד נאלץ לשלם על-מנת לזכות בוויזת העבודה הנכספת. מה גובה התעריף? גבוה מאוד. 1,500 דולר במזרח אירופה, בין 2,000 ל-3,000 דולר בפיליפינים, כ- 2,500 דולר בדרום אמריקה, 5,000- 6,000 דולר בתאילנד, ואם חשבתם שסכומים אלה גבוהים - חכו עד שתשמעו את הסכום אותו נאלץ לשלם סיני על-מנת לזכות בזכות הנכספת לעבוד על-פיגום בארץ הקודש: 8,000-10,000 דולר לעובד!
מי יכול להרשות לעצמו תשלום סכומים כאלה במדינה שבה התל"ג לנפש עומד על כ-3,000 דולר בלבד? בהרבה מאוד מקרים מתגייסת המשפחה המורחבת לממן את הסכום, או שהעובד נאלץ לקחת הלוואה מ"מישהו" (רמז: לא מהבנק). כשליש עד רבע מהסכום נשאר בחו"ל, והשאר מגיע למתווכים בארץ. סידור זה נוגע כמעט לכל העובדים שהגיעו באשרה, וגם ללא מעט בלתי חוקיים, כולל מוברחים למיניהם.
לצורך חישוב, לקחנו את נתוני יבוא העובדים החוקיים בשנת 2003, 31 אלף איש, והוספנו עליהם עוד כ-15 אלף אשר הובאו בדרך בלתי חוקית (מספר המיובאים בלתי חוקית בשנת 2003 היה גדול בהרבה, אבל חלק משמעותי מהם הגיעו באופן עצמאי או באשרת תייר ולכן שילמו בדרך סכומים נמוכים בהרבה); יחד, מגיע סכום העמלות השנתי ליותר מ- 200 מיליון דולר בשנה – למעלה מ- 900 מיליון שקל. נתון זה (בניגוד לסעיף הרווח הראשון של חברות כוח-האדם) הוא זה שהבאנו בחשבון במסגרת תעשיית הגירוש, שכן הסעיף הראשון הוא רווח שאינו תלוי-גירוש. אגב, שנת 2004 מסתמנת, ככל הנראה, כשנה "שחונה" יותר.
הנקודה החשובה ביותר להבנת הביזנס היא, שסכומים אלה נגבים פעם אחת כתוצאה מפעולת הבאת העובד ארצה. העובד החוקי שהבאת לארץ הפך פתאום לבלתי חוקי? זכית בלוטו! התקן שלכם התפנה (אתם זוכרים, ההיתר ניתן למעסיק דרך חברת כוח-אדם, לא לעובד), יבאו עובד אחר במקומו, קבלו בממוצע 4,500 דולר; סעו לשלום, המפתחות בפנים. אתם הבנתם את זה? אם כן, אתם ממש לא לבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מנהלת ההגירה: 82 מיליון שקל
|
|
|
|
|
|
|
להלן קטעים נבחרים מעדות משטרת ההגירה בפני הוועדה המיוחדת לבחינת בעיית העובדים הזרים, מיום 12 באוקטובר 2004 (מוגשים בסיוע המוקד לעובדים זרים). "חקלאים קיבלו כסף במשך שלוש שנים תמורת אשרה, ונתנו אותה לחברת כוח-אדם. הם קיבלו [מחברת כוח-אדם – ד.א] 3,000 שקל לעובד, על אף שלא ראו אותו מימיהם. במשך שלוש שנים החקלאי רק קיבל כסף. חברת כוח-אדם הביאה על אותם ההיתרים אנשים שהיו מיועדים לעבוד בחקלאות, וניידה אותם למקום אחר". במקרה הזה, העובד - ששילם אלפי דולרים על-מנת לקבל היתר חוקי - הפך באחת לבלתי חוקי וניתן לגירוש. במקומו אפשר עכשיו להביא עובד אחר".
נציגת המשטרה מתארת את היקף התופעה, הפעם בענף הבניין: "לקחנו מדגמית 12 תיקים, כשמתוכם יש לנו כבר מוכנים על השולחן תשעה כתבי אישום נגד קבלנים". סיפור ידוע הוא על אוטובוס של פועלים סינים שהובאו לעבוד עבור חברות קש. הפועלים הורדו באיזור התחנה המרכזית וננטשו. בכך, איבדו באחת את מעמדם החוקי. המעסיק הפיקטיבי הביא במקומם, על אותן אשרות, עובדים חדשים, וחוזר חלילה. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים.
אך, לפני הכל, ניתן מחמאות היכן שיש מקום להחמיא: כל מי שאי-פעם התלונן על אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בגנבים, רוצחים, שודדים, אנסים, ושער מריעין בישין, מוזמן להכיר את מה שרבים בענף מכתירים כאחד הגופים היעילים והאפקטיביים ביותר במגזר הציבורי - משטרת ההגירה. מאז הקמתו, הראה הגוף חריצות בלתי אופיינית ומעוררת השתאות בכל הנוגע לרדיפתם והרחקתם של עובדים בלתי חוקיים.
ממשרד דוברת מינהלת ההגירה נמסר, כי מאז הקמתה, בספטמבר 2002, נבדקו למעלה מ-180 אלף עובדים, והורחקו או עזבו מרצון קרוב ל-120 אלף עובדים. מנתונים שנמסרו לכנסת עולה, כי מתוך מספר זה כ-41 אלף איש הורחקו בפועל וכ-74 אלף עזבו מרצון - בין אם כתוצאה מחשש ממלחמת המפרץ האחרונה, פחד ממדיניות הגירוש והקנסות, או עזיבה בתום תקופת האשרה. כ-3,000 עובדים בלבד נויידו ממעסיק אחד למישנהו ונותרו בארץ.
מינהלת ההגירה מעסיקה 480 שוטרים. על-פי תחשיב שערך מוקד הסיוע לעובדים זרים – גוף וולונטרי המתמקד בעזרה לאוכלוסייה זו, ובו מחושבת עלות שוטר שנתית שמרנית למדי של כ-72 אלף שקל בשנה - מדובר על תקציב כוח-אדם כולל של כ-35 מיליון שקל. וזה עוד בטרם הזכרנו את עלות הקמפיין הפרסומי, הניידות והמשרדים. עם זאת ידוע, כי בשנת 2003 נאלצה הממשלה להקצות תוספת של כ-200 מיליון שקלים עבור מינהלת ההגירה, השב"ס, משרד הפנים, משרד המשפטים והתמ"ס. על-פי דוברת המשטרה, עד היום הוגשו 15 אלף דו"חות כנגד מעסיקים, ובשנה האחרונה בלבד נגזרו קנסות בגובה של 47 מיליון שקל על מעסיקים עבריינים.
אז להיכן כל זה מביא אותנו? על-פי המוקד לסיוע לעובדים זרים, בשנת 2003 גירשה-בפועל משטרת ההגירה 25 אלף עובדים זרים. לטענת המוקד, מרביתם הגיעו לארץ עם אשרות חוקיות. את מקומם תפסו 31 אלף עובדים, שהגיעו באותה שנה לארץ עם אשרות חוקיות. למה? דלת מסתובבת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברטי אוחיון, מפקד משטרת ההגירה
|
|
|
|
|
|
|
כליאה ומשמורת: 100 מיליון שקל
|
|
|
|
|
|
|
אם תלכו לאינטרנט ותבצעו חיפוש על מלון רנסנס בנצרת, תמצאו מידע מצומצם על מלון חדש בן ארבעה כוכבים הממוקם "בשער העיר ובמרחק קצר מאתריה ההיסטוריים". התמונה מראה מבנה אבן מלבני, לא נאה במיוחד, השרוע על פסגת גבעה תמירה. האמת? קצת מזכיר בית כלא. וזה בדיוק העניין. המלון שנבנה כדי לאכלס את גל הצליינים של שנת 2000 מאכלס כיום כ-400 צליינים מסוג אחר. בישראל פועלים ברגע זה, כאמור, כחמישה מיתקני משמורת לעובדים זרים. יחד, מאכלסים מיתקנים אלה בין 800 ל-1,000 עצורים מדי יום. מתקן הכליאה ברנסנס הוא ייחודי מכל בחינה שהיא, בהיותו, הלכה למעשה, מתקן הכליאה המופרט הראשון בארץ. בית-המלון, בבעלות חברת רוגוזין שבשליטת עזרא הראל, נסגר עם פרוץ האינתיפאדה והושכר לפני כשנתיים לשירות בתי הסוהר.
כמה עולה התענוג? לפי מידע שנמסר למוקד הסיוע לעובדים זרים במסגרת חוק חופש מידע על-ידי מנהלת ההגירה והשב"ס, הרי שעלות החזקתו של עצור בכלא מעשיהו (אחד ממתקני המשמורת) במשך שנה אחת היא 98 אלף שקלים, משמע - קרוב ל- 100 מיליון שקל לשנה לכ-1,000 עצורים. על-פי המשטרה, במהלך 2005 - כתוצאה ממדיניות הלכידה האגרסיבית הנהוגה כיום - צפוי מספר השוהים במשמורת לרדת. מתקן המשמורת רנסנס צפוי להיסגר בקרוב.
כל עובד שנתפס, אמור לעבור תהליך משפטי בפני בית-הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. העובד יכול להימנע מהתהליך על-ידי רכישת כרטיס טיסה (וגירוש מיידי), לייצג את עצמו, או לבקש סיוע משפטי מקצועי מעורך-דין. אלפים בוחרים באפשרות האחרונה.
מאות עורכי-דין הצטרפו למה שהופך באחרונה לענף משגשג. הליך מנהלי ראשוני יעלה בין 600 ל-1,500 דולר, ועשוי לקפוץ גם לסכום של מעבר ל-5,000 דולר במקרה של תהליך משפטי מורכב הכולל ערעורים ועתירות לבג"ץ. קשה לאמוד את מספר העתירות השנתי, אולם מפי מספר גורמים המצויים בענף נע הקונצנזוס סביב 7,000 עד 10,000 עתירות. לפי ממוצע של כ-1,200 דולר להליך ממוצע, מדובר במחזור של כ-46 מיליון שקל. לא כסף קטן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תמונת ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
מה יוצא לעם ישראל
|
|
|
|
|
|
|
גם חברות התעופה מקבלות את שלהן. על-פי נתוני המשטרה, בין החודשים ינואר לספטמבר הוטסו מעל 15 אלף איש במימונה של מדינת ישראל. בחישוב עלות ממוצעת של 400 דולר לכרטיס כיוון אחד (למרות ההבדל הרב במרחקי הטיסה, השוני בעלויות, למרבה הפלא, אינו גדול. לדוגמה: גם למנילה וגם לקייב, הפרשי המחירים לא יהיו משמעותיים), מדובר בעלות ישירה למדינה של 27 מיליון שקל, או 36 מיליון שקל בחישוב שנתי.
אם מחשבים גם את אלה שעזבו מרצונם (37.5 אלף בין ינואר לספטמבר 2004 – לפי נתוני המשטרה, המתייחסים לעזיבת תיירים מארצות כגון סין, תאילנד, הפיליפינים וכו'), ניתן להגיע בחישוב שנתי ל-125 מיליון שקל. חשוב לזכור כי מדובר בעוזבים בלבד, ללא אפקט "הדלת המסתובבת". אם נכלול בחישוב זה גם את ההכנסות מהטסת עובדים לתוך הארץ, נגיע בקלות לסכום הגבוה מ-200 מיליון שקל.
גם לעם ישראל יוצא משהו מהגירוש. והכוונה כאן היא לא לפתיחת מקומות עבודה לישראלים וצמצום האבטלה (הטענה הזו נכונה רק חלקית, וגם זה רק בענפי הבנייה ומשקי הבית). מדינת ישראל מחייבת את המעסיקים בתשלום אגרת רישום ואגרה שנתית. שתיהן מתייחסות לענפי הבנייה והחקלאות, שם קיימת לכאורה תחרות בין עובדים זרים לעמיתיהם המקומיים. האגרה הראשונה היא אגרת בקשה צנועה וחד-פעמית בסך 500 שקלים; השנייה - אגרה שנתית בגובה של 4,000 שקלים לעובד בניין, ו-1,000 שקלים לעובד חקלאות. בחישוב נתוני התעסוקה הנוכחיים, כולל הגעה של עובדים חדשים למגזרים אלה, עומד גובה ההיטלים כיום על כ-140 מיליון שקלים. וזוהי רק ההתחלה.
על-פי מסקנות הוועדה הבינמשרדית, יש לשפר מן היסוד את זכויותיהם ותנאי העסקתם של העובדים הזרים, ובמקביל - לייקר משמעותית את עלות העסקתם, עד כדי השוואה לתנאים המקובלים אצל עובדים ישראלים. הוועדה כימתה את ההפרש בכ-26 אלף שקלים לשנה לעובד, בנוסף על ההיטלים הקיימים. יישום זה יעלה את הכנסות המדינה במאות מיליוני שקלים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תמונת ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
מי עוד מרוויח?
|
|
|
|
|
|
|
יש גם אחרים שמרוויחים: מובילי חפצים - לא מעט עובדים נעצרים ברחוב ללא חפציהם. המשטרה מחוייבת לאפשר להם איסוף מסודר של החפצים ממקום מגוריהם, אבל פעמים רבות דבר זה אינו מתאפשר בשטח - הן כתוצאה מהתעלמות המשטרה, או מתוך חוסר רצון מצד העובד לחשוף את חבריו הגרים עימו באותה דירה ואשר טרם נתפסו. לשוק נכנסו מספר חברות הובלה ואנשים פרטיים. התעריף: 500 שקלים עבור הובלת מזוודה למיתקן רנסנס בנצרת, ו- 300 שקלים להובלת מזוודה לכלא מעשיהו ברמלה.
חותמי ערבות מקצועיים – מתברר שגם כאן מצויה הפרנסה. על-מנת לשחרר את העובד ממעצר מנהלי עד לגירושו, יש צורך בהפקדת ערבות. משרד הפנים דורש שאדם בעל מעמד חוקי יגיע עם כתב הערבות לנתב"ג ויחתום על התחייבות, שהמשוחרר אכן יעזוב את הארץ. שירותי "חותם" כזה עולים בין 200 ל- 400 דולר, כשלמעשה הם כרוכים בשתי נסיעות לנתב"ג בלבד. כסף קל.
כמו בכל סיפור עסקי טוב, לאחר הצלחת התעשייה בארץ הקודש מופנות הפנים כיום אל שוקי היצוא. מדובר ביצוא עובדים, כמובן, כאשר החלוצות הן חברות כוח-האדם. חלק מן העוסקים בענף הם לגיטימיים. מדובר בחברות כוח-אדם ישראליות, המנצלות את נסיונן הנצבר בשיווק והעברת עובדים על-מנת לנייד עובדים מארצות מוצאם לשווקים בקנדה, אירלנד, אנגליה וספרד.
אחרים, לגיטימיים הרבה פחות. על-פי קו לעובד, באחרונה החלו מספר חברות כוח-אדם לפנות אל ריכוזי עובדים זרים בארץ בהצעות לסידור עבודה בחו"ל, ואחדות אף מבטיחות אפשרות לאזרוח. כל שעל העובד לעשות הוא לשלם בין 2,000 ל- 4,000 דולר, כולל הוצאות טיסה. שגרירות קנדה אף פרסמה אזהרה בנושא.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
