מעריב nrg - על הקרשים - פותחים ראש

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

על הקרשים

כמו מורה זן מתוחכם, כמו מראה מבהיקה, חנוך לוין רק לוקח ולוקח, ואינו נותן דבר. זיו ארדמן יצא בעינים לחות מ"יאקיש ופופצ'ה" - שיעור רוחני אכזרי על מוות, כמיהה וחיפוש

דפדף בניו אייג'

זיו ארדמן
23/4/2008 9:12

פרופסור באוניברסיטה שרצה ללמוד זן הלך לבקר מורה זן ידוע. כאשר ישבו לשיחה, התחיל המורה למזוג תה לכוסו של הפרופסור, ואילו הפרופסור החל לתאר לו את רצונו העז ללמוד זן. המורה המשיך למזוג עד שהכוס התמלאה, ואז המשיך למזוג עוד ועוד. הפרופסור הביט בכוס העולה על גדותיה, ולבסוף לא יכול היה עוד להתאפק וזעק: "הכוס כבר מלאה! לא ייכנס בה יותר תה!". "אתה כמו כוס התה הזו", ענה המורה, "לא אוכל להראות לך זן אלא אם תרוקן את תכולתך".

מההצגה "יאקיש ופופצ'ה" של חנוך לוין, יצאתי בעיניים לחות. עמדתי בשדרות ירושלים ביפו. על המדרכה, בנתיבו של הקהל העוזב את אולם תיאטרון "גשר" עמדו שני נגנים רוסים וניגנו במרץ. התבוננתי בהם, ראיתי את כוס הפלסטיק הריקה שלרגליהם, ונזכרתי: גם לי יש כוס כזו. יאקיש, פופצ'ה,

הוריהם ושארי בשרם, וגם אני, רודפים אחרי תענוגות, תובנות, משמעות, אך נותרים קבצנים שאינם מצליחים למלא את כוסם, כדי להבחין במלאות אחרת. וחמלה גדולה, על כוסותיהם הריקות של כל הילדים גדולי הגוף שמסביבי, הליצנים העוטים אפור, עלתה בי.

כך עושה חנוך לוין. כמו מורה זן הוא רק לוקח ולוקח, ואינו נותן דבר. כמו מראה מבהיקה הוא עומד מולך, ובה משתקפת דמותך, על כל רבדיה וחצ'קוניה. במקרה שלנו הדמות שבמראה היא יאקיש, וכך היא פותחת ואומרת: "אני בודד, אני אומלל, אני משתגע, אני נשרף. אין לי אשה כי אני מכוער עד היסוד ואין לי כסף שיכסה את הכיעור. לא היה אכפת לי כבר לוותר על הכל, אבל לרוע המזל אני בחור בריא, בריא, והלב רוצה פינה בשמש, יש תשוקות ושאיפות, ככה שגם להתייאש אני לא יכול".

יאקיש ופופצ'ה. נותרים קבצנים


	נשמה קטנה וגסה


	יאקיש (שמעון מימרן), הוא תושב העיירה פלאצ'קי בה לא מתרחש לעולם דבר. הוא ילד בן שלושים, יש לו חום גבוה והוא ישן על הספה בבית הוריו. בהפקה של "גשר" הוא מעוצב כליצן עגום. יש לו נעליים גדולות מאד, מראה רופס, ובלון ארוך ומרוקן מאוויר במקום בולבול. התבוננתי בו בחיוך ובשביעות רצון. כמה טוב לראות גבר גרוטסקי, נחות, לכוד בתוך מחשבותיו ותשוקותיו. לידו אני דון ז'ואן או לפחות הדלאי למה. רק לפני דקה עוד לגמתי מכוס התה המלאה שלי בקפיטריה, ומתיקותה עדיין מורגשת בפי. אך לא לאורך זמן, כי לוין הוא מורה זן מתוחכם. נקודת הפתיחה של יאקיש היא גבוהה, בהשוואה לחוויות הקשות המזומנות לו בעתיד הממשמש ובא. במהלך ההצגה יפגוש אנטי-גיבורנו את ארוסתו הכעורה והאינפנטילית פופצ'ה (נטע שפיגלמן), יחווה כשלונות צורבים בתחום המיני שיהפכו להשפלה פומבית בפני משפחתו המורחבת, ואף יזכה בביקור טראומטי אצל זונה אגרסיבית ומסרסת (סשה דמידוב). "אלה יהיו גבולות עולמי" הוא יאמר לאחר מות אביה של אשתו, "משולש העיירות פלאצ'קי-פאלושקי-פאלצ'ינקי! ואני אחיה לי ככה כמו שחי הוא - נשמה קטנה וגסה. אנחר בפאלצ'ינקי, אחלום על פלאצ'קי, אגהק בפלאצ'קי, אזכר בפאלושקי, וחוזר חלילה, עד שאתפגר יום אחד כמוהו ויקברו אותי עם ביוגרפיה של תחתוני צמר ונודות בפלאצ'קי, או בפאלושקי, או בפאלצ'ינקי!".


	הכמיהה והמוות


	כן, זריקת המרץ הטובה ביותר כדי לעורר את מודעותו של תלמיד הזן היא המוות. גם הבודהא עצמו התחיל את החיפוש אחר סוף הסבל כאשר ראה גופת אדם מת, וחנוך לוין מקפיד שלא לחסוך מאיתנו את החוויה: הוא מראה לנו את חרחורי הגסיסה, ואז את הגופה, ואומר, בדרכו, את האמת הנאצלה הראשונה של הבודהיזם: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל. אז תודה שהזכרת לי, יאקיש: גם אני אמות, במועד לא ידוע אך שאינו עולה על 50 שנה. הביוגרפיה שלי תכלול את משולש העיירות תל אביב-בנגקוק-פונה, מאצ'תונים די סקסיים, וסדנת טנטרה, אבל תחושת הקטנות וחוסר המשמעות, כל עוד אני מביט על חיי כרצף של של מימוש תשוקות, משאירה גם אותי במצבה של הדמות שבמראה. להלן: "נשמה קטנה וגסה". אך לנשמה הקטנה והגסה, שבמקומותינו מכנים אותה "אגו" יש גם כמיהה. כמיהה למצב אחר, לתודעה אחרת, לעולם אחר. וכך מתאר זאת לוין, מפיו של יאקיש: "ואני אומר לכם: יש עולם! עולם גדול. מכאיב מרוב יופי!... וכל שעליך לעשות הוא לפתוח את החלון, להתרומם על בהונות ולקפוץ החוצה, וכבר אתה שם, באוויר הצח והכחול...". העולם המכאיב מרוב יופי, הוא עולמה של תודעה המודעת ליופי העולם וליופיה שלה. זהו עולם שאנו חשים כי הוא קיים, בעומק נפשנו, אך הדרך אליו נראית מסתורית. עבורי, הוא ידוע כזכרון חי שאין לו מילים, כמשהו שידענו ממש מזמן, אולי בילדותנו, ולמדנו לשכוח. גם דמויותיו של לוין נזכרות בילדותן, והכמיהה אל החיפוש והדרך נשמעת בקולו של "הילד הפנימי" שבהן, הילד שידע את האהבה והעונג שבחיים, והכואב את היעלמם. ברגע הקשה ביותר במסעו, כאשר הוא נכשל בביצועיו המיניים עם הזונה פורצדס, פונה יאקיש אל הוריו המאוכזבים ואומר: "אני הילד שלכם, נכשלתי. קחו אותי הביתה והשכיבו אותי לישון ונשכח מכל העניין". אביו של יאקיש מוחה: "ומי ישכיב אותי לישון? גם אני הייתי פעם ילד של מישהו". אז מתעורר גיסו, חפטון, ובלהט קורע לב מתאר את אותה כמיהה לחיים של אהבה ופליאה: "ואני מה? נולדתי גיס? היה לי אבא, אני זוכר טוב מאד, והוא כיסה אותי בלילה בשמיכה וכיבה את האור, ואני שכבתי לי עוד קצת בחושך עם עיניים פקוחות, ופסי אור שחדרו מבעד לחרכי התריס פיזזו על הקיר והבטיחו לנו חייים נהדרים, חיים של עליצות ותום, וכל האהבה עוד היתה טהורה כל כך, בלי תשוקות, בלי טפטופים, עוד לא ידענו שצריך גם לתקוע - לא שיש לי בעיות עם זה, שירות עשרים וארבע שעות – ובכל זאת, כמה טהור היה הכל, הלב רעד מקסם, וכך עבר לילה, ועוד לילה, ולאט לאט נשרו מעלינו קליפות בגדינו הקטנים, הקסם פג – גדלנו. את כל היפה שבחיים השארנו במיטת הילדים".

צילום: גדי דגון


	כמה יופי טמון בנו


	יצאתי להפסקה. את כוס התה שהותרתי על דלפק המזנון מצאתי ריקה למחצה. את הילדות, על האהבה, התום, הכאב והחיות שבה, חוויתי בעבר, ועל כן היא אפשרית גם בעתיד, או טוב יותר – בהווה. היא אינה רק אפשרות או פוטנציאל עתידי, אלא חלק פנימי, מהותי, שאני יכול לזהות בתוכי. כך מגדירה זאת רעייתו של יאקיש, המורה הרוחנית פופצ'ה חרופצ'ה, עת דמעותיה משפריצות למרחק שני מטרים ופוגעות בקהל שבשורות הראשונות - היא מדברת אל ילד דמיוני שבזרועותיה (או בנפשה) ולוחשת לו: "ילד שלי, אתה קיים בבטני רק כאפשרות, גרגר של אפשרות מתוקה. אבל אני חשה אותך. אתה הגרעין המזין אותי ומחמם אותי ונותן טעם לחיי. והלוא אני רק הקליפה העוטפת את הפנינה הקטנה הזורחת בתוכי". ובמקום אחר, היא מסכמת: "לו רק הייתם הופכים אותנו עם הפנים החוצה, הייתם רואים כמה יופי טמון בנו. הלוא הוא זועק לשמים: קחו! קחו!" מהי הדרך אל התודעה המאושרת? איך אפשר להתרומם על בהונות, ולקפוץ החוצה מכבלי המחשבות הצרות, אל המקום בו נושמים אוויר צח וכחול? לא, לוין לא יספק תשובות, אלא רק ייקח ממני את התשובות המוכנות והידועות, ויצביע על הכיוון הנכון לחיפוש: פנימה. למרבה המזל, מורי זן אינם רק קשוחים. לעתים קרובות הם גם מצחיקים. ולוין קרא לשיעור הרוחני שלפנינו: "קומדיה עגומה". אני אוהב את לוין כי הוא אומר אמת ושונא שקר, כי הוא טוטאלי ואמיץ, ונטול בולשיט, כי הוא מבליט את האשליה ומכוון בעדינות אל המהות, אבל בעיקר כי הוא מצחיק. לוין, שהגה במחזה זה את הקללה הגאונית: "אנאלפזין!", לוחש באוזני, שעל הכל אפשר להסתכל בהומור. כך, בסצינת מותו שוכב הוא-חרופצ'ה (אבי הכלה) בין בני משפחתו, רומז באצבעו לכל הנוכחים להתקרב אליו, ובקול חלוש אומר: "כל חיי... חשבתי... ולא מצאתי... בחיים... דבר יותר... מצחיק... מנוד". ולאחר דקה של השתאות למשמע דברי המנוח, קובע בקול גיסו: "בספרות קוראים לזה: צוואה רוחנית".


	על המחבר


	בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת מאוניברסיטת תל אביב, ותואר אחרון בג'קוזי של האשרם של אושו בפונה. גנן ילדים לא מוסמך אך מושמח, מנגן פסנתר ובנשמה חופר. מאמר זה הופיע לראשונה באתר מהות החיים

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


מחשבה בוראת מציאות?
שטויות
בוודאי
ניסיתי ולא הצליח