 |
/images/archive/gallery/920/092.jpg אני קופצת ואלוהים תופס.
Laura Billings , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| כדי שיקרה נס, ונצא מעבדות לחירות, נחוצים שניים: אלוהים שמאפשר את השינוי, ואדם שמוכן לקחת סיכון. אדם שקופץ בעיניים עצומות, ואלוהים שתופס אותו. תומר פרסיקו מספר ביציאת ממצרים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם נתייחס ברצינות למצווה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נהיה חייבים להביט על סיפור היציאה ממצרים כנוגע לכל אחד מאיתנו בצורה אישית, אפילו אינטימית.
הכוונה תהיה לראות בסיפור, ללא כל קשר לשאלת התרחשותו בפועל לפני כך וכך שנים, מפה המציירת בחדות תהליכים עמוקים אצל כל אחד מאיתנו. זו, אפשר להציע, המשמעות האמיתית של מיתוס: סיפור
שדרכו, בדרך אלגורית, אנחנו נוגעים ברבדים אישיים בחיינו, רבדים שקשה להצביע עליהם בצורה ישירה, ושלכן בלעדיו היו נותרים ללא התייחסות. אם ניקח את המימד האישי שבסיפור יציאת מצרים וסיפור ההליכה במדבר (גם) כמטאפורה, או אוסף של מטאפורות, לתהליך רוחני שאנחנו מוזמנים לעשות בעצמנו, כל שנה וכל החיים, ניתן יהיה לומר שסיפור היציאה מעבדות לחירות הוא באמת בנפשנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| קדימה, אל החופש!
| /images/archive/gallery/920/033.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
התנועה מתחילה בסבל
|
|
|
 |
|
|
|
במובן אחד ברור כיצד ניתן להזדהות באופן אישי עם סיפור יציאת מצרים: כולנו רוצים להיות חופשיים, וכולנו מרגישים, פעמים רבות, שאנחנו כלואים על ידי כוחות גדולים מאיתנו. בזמננו לרוב אין מדובר בשלטון דיקטטורי המשליט את מרותו עלינו, וודאי לא בסחר עבדים כפשוטו. אבל דווקא האווירה החופשייה כל כך שאנחנו חיים בה (שגם טורחת ומצהירה על עצמה חזור והצהר עד כמה היא חופשייה ועד כמה כל אחד יכול לעשות ולחשוב בדיוק מה שבא לו) חושפת בפנינו את המוגבלויות שלנו עצמנו, את הכוחות הפרטיים שלנו, הנפשיים, ששולטים בנו ולא נותנים לנו, למעשה, להיות או להרגיש חופשיים באמת.
בין אם אלו קווי אופי קשים, או דפוסי התנהגות שאנחנו חוזרים עליהם ללא שליטה אמיתית, פעמים רבות אנחנו מרגישים משועבדים לעצמנו, וללא כל יכולת לשנות ולהשתנות. יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, וכך גם ההתפתחות הרוחנית שלנו, ניתן לומר, לוקחת אותנו מחיים של עבדות לכוחות שאיננו מכירים, דרך התוודעות לכוחות אלו, ולבסוף לשחרור מהם.
דבר מעניין שקשור להתפתחות רוחנית הוא שבדרך כלל היא מוצאת את התחלתה בסבל. לרוב, מסתבר, אנחנו לא זזים עד שלא כואב לנו משהו. כך גם אנחנו לא מנסים לשפר את עצמנו, עד שהשיפור, הצורך בהתפתחות, לא כופה עצמו עלינו. והנה, ניתן לראות שגם יציאת מצרים מתחילה בסבל: סבל של העם המשועבד, שבוכה לאלוהיו שיושיע אותו, וסבל הולך וגובר של המצרים המקבלים את המכות. מהסבל נולדת תנועה. הסבל, הכאב, חוסר הסיפוק נותן את התמריץ למסע, והעם, או האדם, מבין כי לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב לשנות את חייו.
כך גם בסיפור יציאת מצרים: אחרי הרבה סבל לבסוף ניתן האות ומתחיל המסע, ההוראות מחולקות והעם אורז את חפציו, ויוצא לדרך, אלא שהמצרים, שניתן לראות בהם בדיוק את אותם כוחות נפש שמגבילים אותנו (ההרגלים, דפוסי ההתנהגות הישנים, עצלות כללית, צרות מוחין וכו') דולקים בעקבותנו, ולא מוכנים לשחרר כל כך בקלות: הם רגילים כל כך, נורמליים כל כך, ובכך משעבדים אותנו: באינרציה המתגלגלת שלהם, בכוח דהירת הסוסים המונוטוני שלהם, בקשיחות פלדת הדפנות של מרכבות הברזל המצריות.
מההרגלים שלנו לא רק קשה להיפטר, הייתי אומר אפילו בלתי אפשרי. הרי הם הם אנו עצמנו – מה אנחנו אם לא אוסף קווי האופי וההרגלים המיוחדים לנו? האם יש בנו בכלל משהו נוסף על תכונותינו רצונותינו וזכרונותינו? ואם לא, איך ניתן להתגבר בעצמנו על עצמנו? לא ניתן, אי אפשר. אי אפשר, כלומר, ללא נס.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/873/840.jpg
לקפוץ אל הבלתי אפשרי superfantastic, cc-by |
superfantastic, cc-by |
לקפוץ אל הבלתי אפשרי |
|
|
|
|
|
|
|
מהו נס?
|
|
|
|
|
|
|
נס חייב להיות התרחשות שאינה נכללת בשרשרת הסיבתיות. נס הוא משהו שבעיקרון אין לו הסבר, שאי אפשר למצוא לו סיבה. לו הייינו יכולים לומר איך דבר מסויים התרחש, הרי שלא היה זה נס. אבל אולי אף מעבר לכך: אנחנו לא רק לא יודעים כיצד מתרחש נס, אלא ממש, בפועל, אין לנס סיבה - שום דבר לא גרם לו לקרות (חוץ מאלוהים, נאמר, שממילא אינו ממש "דבר"). הנס לא כפוף לשום חוק ואינו נכלל בשום כלל. הוא פשוט קורה אאוט אוף דה בלו, "מהשמיים", פתאום, ובצורה מוחלטת.
אז כפי שבטבע, בעולם, נס הוא מאורע "על-טבעי", גם אצלנו בנפש נס הוא מאורע "על-טבעי", אלא שכאן, כמובן, טבע הוא במובן אופי, כלומר על-טבעי הוא מעבר לטבענו הנורמלי, הרגיל, החוזר-על-עצמו, מעבר לדפוסי ההתנהגות הרגילים שלנו, דפוסי ההתנהגות שהם, למעשה, אנחנו; אנחנו המוכָּרים כל כך. נס על כן הוא התרחשות על טבעית: או כזו בעולם הטבע והתופעות, או, במקרה המעניין הרבה יותר, בנפשנו אנו.
ידוע שכאשר באו חסידיו של ר' מנחם מנדל מקוצק וסיפרו לו שהגיע לעיר עושה נפלאות שמדהים את הקהל, שאל הוא אותם: ולעשות צדיק, הוא יודע? משמע הפיכת הלב, ההתעלות הרוחנית, מדהימה יותר מכל פלא פירוטכני. הנס שבנפש מאפשר לאדם להתפתח, להתעלות מעבר לעצמו (דבר שהוא כרגיל בלתי אפשרי כמובן, חוץ מאצל הברון מינכהאוזן, שמושך את עצמו מציצית שערו מתוך הביצה שבה שקע). תהליך של התפתחות, אם כן, הוא למעשה תהליך נסי: אנחנו קופצים מעבר לעצמנו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/920/057.jpg
קפיצה נחשונית סופרפנטסטיק, cc-by |
סופרפנטסטיק, cc-by |
קפיצה נחשונית |
|
|
|
|
|
|
|
קפיצת האמון הנחשונית
|
|
|
|
|
|
|
גם בני ישראל צריכים להתגבר על עצמם ולעבור את הים שמפריד ביניהם לבין ה(מסע ל)חירות. וכשהם יוצאים למסע, על טפיהם ומטלטליהם, הם נושאים עמם גם את כל הפחדים והחששות, ובעיקר את הפחד מחוסר הוודאות שבעתיד, כלומר את הפחד להשתנות. כי באמת מפחיד מאוד להשתנות, מפחיד לעזוב את העבדות: כן, זה רע, אבל רע מוכר, והטוב הוא תמיד חדש, תמיד מאתגר. עם הסבל שחווינו במצרים, בשנות העבדות, בעצם כבר די התיידדנו – בעצם, הסבל הזה הוא כבר חלק מאיתנו.
אפשר לומר שהכאב הופך להיות חלק מהאישיות שלנו: אנחנו כל כך רגילים לבכות ולהתלונן, שקשה לנו לחיות בלי זה. חוץ מזה, מה נעשה אם לא יהיה לנו את מי להאשים בכל הצרות שלנו? אחריות לפעמים היא דבר קצת מעיק. העבדות, בקיצור, היא בעצם די נוחה, ובמחשבה שניה, אפילו אחרי שכבר יצאנו למסע, אחרי שהחלטנו שאנחנו חייבים שינוי, מפתה מאוד לוותר על כל העניין. קצת קשה, אז נשברים.
במדרש על הפרק (שמות י"א) מסופר על הסצנה בה העם כולו עומד מול הים ולא מסוגל להתקדם. מאחוריו הוא כבר רואה את ענני האבק שמעלים עוצבת רכבי-הברזל המצריים, אבל הפחד משתק אותו. משה כבר קיבל הוראה מאלוהיו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!" - כלומר אלוהים מבטיח שהים ייחצה, הוא את שלו יעשה, ועל משה לא לפנות אליו, אלא אל העם מוג-הלב העומד בין הפטיש והסדן, ושככל הנראה כבר מעדיף לפנות אחור ולזחול לרגלי המצרים, רק שיקחו אותו חזרה אל אותה עבדות נוחה. "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" אומר אלוהים, אך משה חסר אונים: בני ישראל לא מסוגלים לזוז.
ואז אל המים קופץ ראשון נחשון. הוא מעיז, קופץ, והים נפרץ לרגליו ונחצה. אחריו באים כבר כל בני ישראל. מה יש לנחשון שאין לשאר? המילים האחרונות בפרק, אחרי שנגמר הכל וסוס ורוכבו רמה בים, הן "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אחרי שראה ניסים ונפלאות מאמין העם בה' ובמשה. זו אמונה נאה, רגילה והגיונית. נחשון בורך בהרבה יותר מכך: בלבו של נחשון היה אמון, אמון שאף שהוא לא יודע, אף שהוא לא בטוח, אף שהוא די חושש – בכל זאת אם הוא יקפוץ, יהיה מי שיתפוס אותו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/920/053.jpg
שאלוהים יתפוס אותי פסוטרפסו, cc-by |
פסוטרפסו, cc-by |
שאלוהים יתפוס אותי |
|
|
|
|
|
|
|
ומי לא משתחרר?
|
|
|
|
|
|
|
גם לנו נדרשת מידה של אמון, ולא רק אמונה, כדי לאפשר לנס להתרחש, כלומר ביטחון שאכן יש מישהו שיתפוס אותנו, שאכן יקרה הנס והמציאות תשתנה, ותתאפשר היציאה מעבדות לחירות. נחשון מייצג את החלק בנו שמוכן להסתכן, ושנותן אמון – ללא סיבה הגיונית (נס, כאמור, אינו הגיוני), ללא שום בטחונות וערבונות - שיהיה טוב. זהו החלק השובב מעט, שלוקח את דבריו ה"אחראיים" של השכל בעירבון מוגבל, ומוכן לתת מקום גם למשהו אחר, למשהו שנמצא מעבר להגיון הפשוט - לנס. ונס יכול להתרחש רק אם נותנים לו מקום.
כדי שנס יתרחש נדרשים אפוא שני דברים: אלוהים (כלומר מציאות שאינה כבולה לחוקי הסיבה-תוצאה), ואדם שמוכן לקחת סיכון, אדם שמוכן לתת אמון. שני אלו משלימים האחד את השני: אלוהים מאפשר שינוי, והאדם בוטח שאכן כך; האדם קופץ, ואלוהים תופס אותו. כפי שנחשון העז, אנחנו מוזמנים גם כן להעז, אם באמת נרצה לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים.
בפסח אנחנו חוגגים את היציאה מעבדות לחירות, והיציאה הזו היא נסית, ותמיד מדהימה. אם נבין את סיפור חציית ים סוף כאלגוריה למבחן הראשון בפניו עומד אדם המבקש להשתפר, נוכל להתוודע למכשולים שמצפים לנו בדרך, ולהזדמנויות המיוחדות להתגבר עליהם. נוכל לראות את המשיכה מטה, או אחורה, על ידי הכוחות הישנים, המשעבדים, של טבענו; האמון הנדרש כדי לנסות להתגבר עליהם ולקפוץ מעבר לעצמנו; ולבסוף, מתוך אותו אמון וכתשובה משלימה לו, הנס שמתרחש שמשמעותו הסרת המכשול, שהוא בעצם חלק מהותי בנו עצמנו, בצורה פלאית, בלתי מוסברת, משחררת. כך נפתחת האפשרות לעבור ולהתקדם.
ורק עוד רמז אחד מעניין, ללעיסה יחד עם האפיקומן: שימו לב מי לא מסיים את המסע לחירות ולעצמאות, מי רואה את הארץ המובטחת ולא נכנס בשעריה: המנהיג שליווה אותנו כל הדרך כולה, שמשך אותנו הלאה ורצה כל כך שנבוא אל המנוחה והנחלה. המנהיג שהיה תקיף ואמיץ וחכם וקפדן, אבל שאין לו מקום בארץ הקודש, בחירות המלאה. משה. האגו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
