 |
/images/archive/gallery/911/131.jpg נחמן ישראל
פלאש 90  |
|
|
|
|
| נחמן ישראל, 70, גר במערה בלב היער, תחת תענית שתיקה שנמשכה שבע שנים. נאבק בקור, בתנים, בשוטרים שלא מבינים, וממשיך לשתוק. באורח נדיר נעתר הנזיר היהודי - שהיה בלשן ופילוסוף מבריק - לשוחח פעם אחת בלבד עם שלום ירושלמי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שלום ירושלמי
28/3/2008 10:07 |
שלום ירושלמי
28/3/2008 10:07 |
|
|
|
|
|
|
|
אני חולף על פניו במהירות זה שנתיים-שלוש. מסלול הריצה שלי עובר בסמוך לפתח המערה הקטנה שבה הוא מתגורר, הרחק משאון העיר וממקום יישוב. אני מניף לעברו ידי לשלום, מעשה שגרה, בידיעה שלא אזכה ממנו לעולם למענה. נחמן ישראל, שם לא לגמרי בדוי, יושב ברגליים משוכלות באמצע המערה על מזרן קש שיצא מהתקן הצבאי עוד בשנות השבעים המאוחרות, ומתבונן בי באדישות, משל הייתי חוגלה בלהקות הציפורים הרבות שמשתלבות בשלוות היער שמסביב. אחר כך הוא חוזר להשפיל מבט. למתבונן מהצד הוא נראה מוזר, איש שראוי בעיקר לרחמים. מה כבר אפשר לצפות מאדם שכבר תשע שנים חי חיי פרישות, מתבודד במערה, כשהוא גוזר על עצמו מרצון שתיקה אינסופית.
אבל יום אחד משהו השתנה. ירדתי לאורך הטראסה הגבוהה, מדרדר בדרך אבני שוליים, מחיש צעדים בעיקר כדי להימלט מהקור העז. ראיתי את ישראל מרחוק, ישוב במערתו. בירכתי אותו, והפעם הוא הגיב. ניגשתי אליו בזהירות, וגם מתוך חשש מעורב בדעות קדומות. את הסקרנות שמילאה אותי במשך כל כך הרבה זמן ביקשתי לפוצץ ברגע אחד. השאלות המגומגמות הקדימו אחת את השנייה: "מי אתה, אדוני?", "מה אתה?", "איך הגעת לכאן?", "מה עשית קודם?", "איך אתה חי?", "אתה לא מפחד, בחושך, בקור, מאנשים רעים, מחיות אדם, מחיות."? ועוד שאלה אחת: "למה אתה כל הזמן שותק."?
ישראל
הבין את ההתפרצות. לאורך השנים הוא קלט את הרצון העז של הבריות להבין את מי שכל כך שונה. "קוראים לי נחמן ישראל", אמר בחיוך והסיר קצת את המבוכה ההדדית. המבטא האמריקני בלט מיד. ישראל, בן 70, חובש כיפה שחורה גדולה, איש בעל זקן אפור, רזה מאוד. למען האמת, חוץ מהסדקים העמוקים על ידיו, שנראו לי לעתים כמו כוויות קור או סימנים של עבודה קשה, הוא לא נראה כמו איש מערות, שחשוף לפגעי מזג האוויר ולתנאי מחיה קשים ונוראיים. "החיים בטבע וביערות רק עשו אותי יותר בריא", הוא מזדקף. "אני מקפיד לעבור בדיקות רפואיות. התוצאות שאני מקבל יכולות לעורר קנאה אצל אנשים הרבה יותר צעירים ממני".
בשיחתנו הראשונה ישראל לא הפסיק לדבר. כאילו רצה גם הוא לפתוח את מה שהיה סגור אצלו כל כך הרבה זמן, או סתם לתרגל משפטים ומילים. מבחינתו זו היתה שעת רצון, או אולי זמן סיפור. שבע שנים, כך התברר לי, כפה על עצמו תענית דיבור, ולא הוציא הגה מפיו, למעט יומיים שבהם שהה בבית חולים. "אני שותק, כי זה מה שהחלטתי לעשות", הוא אמר. "כך אני משלים את ההתרחקות שלי מהעולם, מבדל את עצמי, מכפר על החטאים שעשיתי ומתקרב אל הבורא. השתיקה היא העינוי הקשה ביותר שיכול לחול על כל בן אנוש. בגלל התענית היו לי הרבה צרות לאורך השנים מצד אנשים שלא הבינו אותי. אבל אני לעולם לא אשנה את דרכי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לפעמים עובר קיפוד
|
|
|
 |
|
|
|
השתיקה תחול על ישראל לעולם בשבת, והיא שתבדיל בינה ובין ימי החול. מרגע כניסת השבת ועד ליום ראשון ישראל לא פוצה את פיו. בשבת הוא גם לא מרבה לצאת מהמערה, ועוסק בעיקר בתפילה. משהו נוצץ בעיניו כשהוא מדבר על יום המנוחה. "השבת בשבילי היא הכל", הוא אומר ומרים קצת את קולו. "זוהי חרדת קודש. בימי חמישי ושישי אני מתכונן לכניסת השבת בקפדנות רבה. אני מכין אוכל, בגדים נקיים. עם כניסת השבת אני שותק, ואם אני מחליט לומר משהו, זה רק במוצאי שבת, בחצות הלילה, לקראת בואו של יום ראשון. זהו מלווה המלכה הפרטי שלי, הכבוד שאני רוחש לשבת, גם שעות ארוכות אחרי צאתה".
אבל מעבר לסיגוף הפנימי, כך נדמה לי, השתיקה של ישראל היא מעטה שריון. הדממה מסייעת לו להיחלץ מהטורדנים שמטפסים מדי פעם למערה שלו ומציקים לו בשאלות, כמוני. ישראל חרד לפרטיות שלו, שהיא כל עולמו, ולכן גם לא תמצאו כאן תמונה ברורה שלו או של המערה, כי כך הבטחנו לו. מצד שני, הוא לא יכול, לדבריו, להתעלם ממצוות הכנסת האורחים שהיא אחת החשובות ביהדות ובכלל. לאנשים שנראים לו ידידותיים וחפצי שלום מציע ישראל כרית ישיבה ישנה, שאותה הוא מניח בפתח המערה. גם משקה חם בלי סוכר בא בחשבון.
לפעמים, כאמור, גורמת התענית לישראל סבל רב. את הטראומה הבאה לעולם לא ישכח, ועד לרגע זה היא מעוררת בו חלחלה. "הלכתי ביער למטה בלילה, עם הפנס. הגיעו שני שוטרים ושוטרת והתחילו להתנכל לי. הם ביקשו תעודת זהות. הייתי בתענית וסימנתי להם לבוא אחריי למערה. הגענו לכאן, הראיתי להם את התעודה, זה לא הספיק להם. הם הוציאו אותי החוצה והתחילו להרביץ לי סתם, בלי שום סיבה. הם רצו שאדבר איתם. לא רציתי. זרקו אותי לרצפה, הפכו את כל מה שיש לי, צחקו. בסוף הלכו והבטיחו שיחזרו. זה היה דבר נורא".
ישראל למד לאורך השנים לא לחשוש משום דבר. אחרי תשע שנים במערה, חשוף לסכנות, ואחרי ששרד כמעט הכל, מה כבר יכול להפחיד אותו. גם עם חיות היער הוא למד להתמודד. "הכלבים כבר התרגלו לנוכחות שלי. הם לא מאיימים על מי שלא מאיים עליהם. התנים מייללים פה בלילות, אבל הם פוחדים מבני אדם. יש כאן גם חיות נחמדות. לפעמים עדר של איילות חולף למטה במהירות. לפעמים קיפוד עובר בפתח המערה". ישראל , אגב, הוא צמחוני שלא ייגע לרעה בחיה. פעם חדר נחש למערה שלו והוא המתין בסבלנות, עד שזחל החוצה. אם הוא יזיק חלילה לחרק או לנמלה סביר שיתייסר על כך ימים רבים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/539/225.jpg
לפעמים עובר פה קיפוד  |
|
|
|
|
|
|
|
|
תמיד היה לי חוש טכני
|
|
|
|
|
|
|
המערה של ישראל היא למעשה כוך, וממנה נודף ריח חריף של טחב. שני מטרים רוחבה, שלושה מטרים אורכה, מטר אחד גובהה. אי אפשר לעמוד בה וגם לא להסתובב. את רוב ימיו מבלה ישראל בישיבה קבועה באמצע המחילה. "בלילה אני נכנס מתחת לשמיכות עם הבגדים, ואם קר מדי, גם עם המעיל", הוא מספר. הכל מסודר מסביבו היטב. מימין הפרימוס, מאחור קופסת קרטון סגורה עם מצרכי המזון, משמאל משטח פורמייקה קטן ועליו אוסף של בקבוקים קטנים מזכוכית, לידם מונחים ספרי קודש ועיתונים ישנים באנגלית. על חוט ארוך שמתח הוא מניח את הכלים הבסיסיים שהוא צריך: כוסות, צלחות, מברשת שיניים, מטאטא קטן. ישראל מחזיק מצבור של מטריות ועטים, שאותם אסף ביער במהלך השנים. לפעמים הוא מציע אותם כמתנה לאורחיו. "תמיד היה לי חוש טכני. אני לוקח מטריות מקולקלות והופך אותן לחדשות. זה העיסוק שלי, אם אני מוצא זמן", הוא מחייך.
בכניסה למערה הוא תלה את הפסוק "שמע ישראל", וכתובת עם המילה JUSTICE (צדק). הכניסה למערה מעוררת בו תמיד זיכרונות. "עזבתי את הבית שבו גרתי והסתובבתי שלושה ימים. ישנתי על ספסלים וחיפשתי מקום לגור. במקרה עברתי כאן וראיתי שכבה של עפר שמכסה חלק מהפתח. הצצתי פנימה וראיתי שמדובר במערה. עבדתי שלושה ימים נוספים כדי להוציא את העפר והאדמה מהמערה. זה היה קשה מאוד, גם כי לא היו לי כלים מתאימים".
בסוף הצליח ישראל להפוך את המקום ראוי איכשהו למגורי אדם. נסיונות שעשה לתלות וילון שקצת יסתיר אותו מהעולם נהדפו בידי האבן הקשה והסרבנית. "אני לא מתייאש. כל פעם אני מנסה מחדש", הוא אומר.
לא מזמן, אחרי מכות הקור האחרונות שגרמו למותם מהיפותרמיה של 15 איש, הכין משרד הרווחה פרופיל של הומלסים. 70 אחוז מדרי הרחוב הם גברים בני 50-35, עולים , מכורים לאלכוהול, מנותקים ממשפחה ומחברים, חסרי מסמכים מזהים, עם בעיות רפואיות, בהן נפשיות. ישראל הוא חסר בית, אבל הוא רחוק מהפרופיל הזה כפי שחייו הקשים רחוקים מהריאליטי המזויף של כוכבי התוכנית "הישרדות" בערוץ 10. אגב , מעניין היה באמת לראות את דן מנו או ליה גיל, אחרי 24 שעות במערה של ישראל עם השלג, הברד והגשם מסביב, והתרמומטר הישן על הקיר הפנימי מצביע על מינוס שלוש-ארבע מעלות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוצמה רוחנית בלתי רגילה
|
|
|
|
|
|
|
ישראל הוא איש מאמין וקפדן. זהו סוד הקיום שלו. יש בו עוצמה רוחנית לא רגילה, סדר יום קשוח והרגלי תזונה שעליהם הוא לא מוותר. בלעדי אלה הוא לא היה מחזיק מעמד. אין לו שעון ביד והוא מתנהל על פי שינויי האור ותחושות הזמן. ישן בחושך וקם באפלה. ישראל: "אני נכנס למיטה לפנות ערב ומתעורר לפנות בוקר. אני מתאר לעצמי שהשעה היא שלוש או משהו כזה. אני מכין לי תה חם על הפרימוס ואוכל כמה תמרים. אחרי כן אני ניגש לתפילה ארוכה עד הזריחה. זו השחרית שלי. אני משלב בתפילה גם תרגילי מדיטציה".
אני יושב כאן עשר דקות וקופא. איך אתה מחזיק מעמד?
"חשוב מאוד לאנשים כמוני לשמור על חום הגוף. בכל בוקר, אחרי המדיטציה, אני הולך 80 דקות. בקצב טוב. הפעילות הזו שומרת לי על החוסן הפיזי והנפשי במשך היום. בלילות הקפואים, כשאני ישן, הגוף מחמם את עצמו, ואם זה לא מספיק, אני מוסיף עליי שמיכות. פעם או פעמיים בשבוע אני הולך למקווה. גם שם אני מחזיר את הגוף הקר לטמפרטורה הרצויה". אנשים במקווה לא שואלים אותך איפה אתה גר ומה אתה עושה? "לא, ואם הם שואלים אני לא חייב לענות. חשוב מאוד גם לאכול מאכלי טבע שמחזיקים את הגוף. יש תפריט קבוע של מאכלי טבע אנרגטיים, בעיקר קטניות. לכל מאכל יש את הייעוד שלו".
אחרי הצעדה הנמרצת מתפנה ישראל לענייני הקיום היומיומיים, מסתובב בשווקים ובחנויות וקונה לעצמו את המצרכים הבסיסיים. בשעות הצהריים המוקדמות הוא חוזר למערה ומתפנה להכין לעצמו את סעודת הצהריים הצמחונית, הארוחה היחידה שבאה אל פיו במשך היממה. את שעות אחר הצהריים הוא שוב מקדיש ללימוד ולתפילה. בשעות הללו הוא כמעט אינו יוצא מהמערה.
אין לישראל מים זורמים, לא חשמל, לא מקרר ולא תנור. רק פנס כיס ונרות, שגם בהם הוא לא מרבה להשתמש. מים זורמים בעצם יש, כי בימים גשומים במיוחד המערה נוטפת מים מבפנים, מה שלא מקל על החיים הקשים ממילא. כאשר ישראל נזקק לברז מים הוא ניגש לאחד מהאתרים בסביבה, שם הוא גם מכבס את בגדיו ותולה אותם לייבוש על חבל שמתח בין שני עצי אורן ליד המערה.
פעם בשנה לערך מגיעים למערה שלו עובדים סוציאליים, מציעים לו עזרה ומנסים לשכנע אותו לעבור למקלט משופר יותר. ישראל לא עונה להם. בלבו הוא כועס. אחרי שנים של התבוננות פנימית, האורחים הלא רצויים מעמידים אותו במקום שהוא לא נמצא בו. מבחינתו, הוא בחר את דרך החיים הזו מתוך הכרה מלאה. בשנות המערה הארוכות הוא טיפס לדרגות של התעלות ומודעות עצמית, שאחרים לעולם לא מגיעים ולא יגיעו אליה. אולי דווקא אנחנו הם אלה שצריכים לעלות אליו ולא ההפך.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/605/641.jpg
Resio, cc-by-sa |
|
|
|
|
|
|
|
|
מכפר על תקופות של חטא
|
|
|
|
|
|
|
ישראל נולד בניו יורק. "גדלתי בברוקלין כחילוני גמור, למדתי בלשנות בניו יורק קולג' והתמחיתי באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי ובברקלי בקליפורניה", הוא סיפר. "בארצות הברית הייתי נשוי לאישה ונולדו לנו שני בנים. אני חושב שהם היום בני 40, אולי יותר. אני לא יודע איפה הם, ואני מניח שגם הם לא יודעים מה קורה איתי". לימים הוא התגרש, עלה לארץ בסוף שנות השישים והכיר כאן את אשתו השנייה, שעליה הוא מדבר בחום שחורג קצת מסגנון הניתוח הקר והמדוקדק שלו. "היינו נשואים במשך שלוש שנים, ולא נולדו לנו ילדים. היא היתה לי אישה נפלאה. בת של שופט. היתה בינינו אהבה נהדרת, אהבה קדושה", הוא אומר בהתלהבות. האם הוא מתגעגע לילדיו שנשארו באמריקה? ישראל אומר שהקשר נותק, וכל השאר לא רלוונטי.
ישראל חי בתחילת ימיו בארץ בחיפה ולימד בלשנות באוניברסיטת חיפה, שם כנראה הכיר את אשתו השנייה. לימים חזר בתשובה ובני הזוג עברו להתגורר בירושלים. תקופה מסוימת הוא הסתובב באילת, משם יש לו בעיקר זיכרונות קשים וסיפורים נוראיים על אלימות שספג. קשה להבין מהן הסיבות האמיתיות שהובילו את ישראל לעזוב את אשתו ולהגיע למערה. "החיים בעיר הם בלתי נסבלים", הוא מתלונן. "גרנו בדירה בבית משותף ברעש ובצפיפות עם שכנים שלא נתנו לי מנוח". ישראל קם ועזב ונדד ברחובות וביערות עד שגילה, כזכור, את הפתח למערה שהפכה לביתו. וממנה הוא ממאן להיפרד.
הוא איש רציני, ישראל. נחמד ומשכיל מאוד. שולט היטב בשפות רבות, כיאה לבלשן, ביניהן עברית, אנגלית, יידיש וספרדית. בעזרת ידע פנומנלי וכושר מחשבה וביטוי יוצא דופן הוא מפרק סוגיות שונות בתחומי ההגות והפילוסופיה ודן בהן בצורה מעוררת הערצה. ישראל מכיר היטב את כתבי הרמב"ם, עמנואל קאנט וברוך שפינוזה. הוא מכיר היטב גם את תולדות הנצרות ואת הבודהיזם. ישראל טוען שהוא לא מתעניין באקטואליה, אבל אני זוכר אותו זורק הערות פוליטיות מעודכנות לחלוטין, בנימה קלה של ציניות. השקפת העולם שלו היא ימנית, ועד היום הוא לא מבין "איך לקחו אלפי אנשים מגוש קטיף וזרקו אותם ככה מבתיהם, בלי שום סיבה".
פילוסופיית החיים של ישראל עמוקה וסדורה. אין לי את הכלים הרוחניים לרדת לשורשי האמונה שלו, אבל אם אני מבין, ישראל, כמו הבודהיסטים, מקבל את תורת הסבל כמובנת מאליה, ומתוכה הוא יוצא למסע חיפוש ארוך אחרי הישועה שלו, מסע שתוצאותיו ניכרות היטב באורחות חייו. בדרך הארוכה לשם הוא מכפר על "תקופות של חטא", כלשונו , שעליהן הוא משלם היום מחיר כבד בהשלמה מלאה. ישראל מבקש גם להסיר מעצמו כל סממן של גאווה והתנשאות, שהן מקור כל רע. הוא מבטיח, למשל, שהוא לא ילמד יותר, "כי יש בכך מן הגאווה".
בימי שלישי יוצא ישראל למסע רוחני ארוך, שעליו הוא לא מוכן להרחיב את הדיבור וחוזר למערה רק לפנות ערב. במחשבה שנייה, לומר על ישראל שהוא יוצא למסע רוחני ביום מסוים יש בו מן הצמצום, שכן כל הווייתו היא מסע רוחני שמשלב חיי פרישות וסיגוף, צניעות, התייסרות אינסופית על חטאים, בודהיזם המחובר באמונה דתית עמוקה ומבט על כל אלה מן הצד הרציונלי. כיצד כל אלה משתלבים יחד? תענית הדיבור המחודשת שישראל כופה על עצמו מותירה את כותב הכתבה, אני מודה, ואולי גם את הקוראים, עם הרבה סימני שאלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החלטתי להרגיש כמו ישראל
|
|
|
|
|
|
|
בפעם האחרונה שביקרתי אצל ישראל ניסיתי את דרך השתיקה בעצמי. חיכיתי לו ליד המערה הקפואה שעדיין כוסתה בשרידי כפור. לא הרחק משם עמדה חבורת מטיילים דתיים והמדריך, חגי שמו, עשה הקשרים משונים בין רבי עקיבא ובין שם הנחל העובר למרגלות ההר. עטפתי את ראשי בצעיף ונראיתי מספיק משונה כדי שאחד המטיילים הצעירים ייגש אליי בצעדים מדודים. החלטתי להרגיש כמו ישראל.
"מה שלומך", לחש האיש בעדינות. הנחתי אצבע על השפתיים. "מה, לא מדבר?", שאל הטייל. "לא", סימנתי . "אבל למה, מה קרה?", הוא שאל. "אתה לא פוחד כאן? לא משתעמם?". לא עניתי.
הצעיר ניגש לחבורה והצביע עליי. כל המבטים הופנו לפתע אל האיש המוזר הזה שיצא מהבית בתוך המחילה. היו התלחשויות וגיחוכים שסחפו גם את המדריך חגי. רציתי לברוח מהם לתוך המערה הריקה, אבל היא לא שלי. הסתלקתי. החבורה המצחקקת התרחקה גם היא. ישראל עצמו הגיע כעבור חמש דקות. הוא טיפס במעלה ההר בצעדים קלילים, נועל נעלי לי קופר וחובש כדרכו כובע מצחייה שחור. מתיק הגב שלו הוא פרק את קופסאות השימורים שמחזיקות אותו בחיים, והניח אותם בסדר מופתי בארגז הקרטון בקצה המערה.
"מה שלומך, נחמן", שאלתי . הוא לא ענה. ניסיתי שוב, והוא שלף מולי קלף עטוף בגומייה שחורה עם הכתובת "תענית דיבור". נאנחתי . מבחינתו של ישראל זו דרך חיים, אני יודע, אבל עבורי מדובר באסון עיתונאי.
המסך ירד. מתי ישראל ידבר שוב? מי יודע. אולי בעוד חודש, אולי בעוד שנתיים. אולי לעולם לא.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
