 |
/images/archive/gallery/908/442.jpg אסתר המלכה.
 |
|
|
|
|
| זה אולי הפוסט האחרון שלי. עלולים להוציא אותי להורג, והכל בגלל הבן דוד הדפוק שלי מרדכי. מאז שנהפכתי למלכה הוא מסתובב כאן באזור הארמון ומרחרח. אני חושדת שהוא פשוט תמיד היה קצת מאוהב בי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
זיו ארדמן
21/3/2008 11:04 |
זיו ארדמן
21/3/2008 11:04 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
ג' בטבת
|
|
|
 |
|
|
|
אני כותבת לכם מבית הנשים, שזה מן מקלט כזה שבו שמו את כולנו לפני כמה חודשים, ומאז לא נתנו לנו לצאת. חוץ ממני יש כאן כמה עשרות ילדות שנורא מתגעגעות הביתה, אז אם אתם קוראים את המכתב הזה, אולי תעשו משהו כדי שישחררו אותנו. אבל האמת שאני לא מאמינה שתוכלו לעשות משהו. כאן בפרס אי אפשר לדעת איך תגמור את היום, כי המלך יכול להחליט עליך כאן הכל. אם נגיד את נכנסת לחצר הפנימית של הארמון בלי שהמלך קרא לך (אפילו אם את המלכה, נגיד), אז יש מצב שיהרגו אותך על זה. ורק אם המלך מושיט לך את שרביט הזהב, אז זה אומר שהוא מסכים לדבר איתך, ובעצם נותן לך חנינה מגזר דין מוות. יש סיפור על אחד שנכנס פעם לחצר כי הוא היה צריך לשירותים, והמלך באמת הושיט לו את שרביט הזהב, אבל אז התברר שהוא בכלל לא הושיט, אלא הצביע עליו עם השרביט ואמר לשומרים: אתם רואים את המסטול הזה? תתלו אותו מיד.
בקיצור, די דכאון כאן בשושן. ואם את אשה אז זה בכלל גרוע. מתייחסים לנשים פה כמו סחורה, וזה ממש מעצבן, אבל אסור לכעוס, כי אם את מתנגדת, אז יקרו לך דברים לא טובים. הנה, לפני איזה חצי שנה המלך עשה משתה לכל השרים והצוות. שבוע הם ישבו בגינת ביתן המלך ודפקו את הראש עם יין ועוד משקאות, ואז המלך החליט לקרוא לושתי, כדי להראות אותה לחבר'ה. אם זה לא ברור לכם אז ושתי היא כוסית שחבל על הזמן. אבל מאז שהיא נהיתה מלכה היא שכחה מה מותר ומה אסור לנשים כאן, והיא אמרה לשליחים של המלך שאין מצב, ושאם היא היתה רוצה שחבורת שיכורים יבהו בה, היא היתה עובדת במועדון חשפנות, ושהיא לא באה למשתה.
וככה הגענו אנחנו לבית הנשים. אחשוורוש פשוט התחרפן לגמרי שהיא לא הסכימה לבוא. הוא התייעץ עם ממוכן, שזה אחד השרים הכי פרימיטיביים שלו, ושאל אותו מה לעשות, וממוכן אמר לו "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש". הוא התכוון שבגלל ושתי, כל הנשים בממלכה עכשיו לא ישמעו בקול הבעלים שלהן. סבתא שלי אומרת שהוא כנראה פחד מאד מנשים חזקות, ולכן הוא אמר לו להעיף את ושתי, ולמצוא מלכה אחרת. ואז התחיל המבצע של ציד הבתולות. המלך מינה פקידים בכל המדינות של הממלכה, והם שלחו שליחים לכל הכפרים כדי להביא את כל הבתולות הכי יפות, ולשלוח אותן לבית הנשים של המלך בשושן. בן דוד שלי, מרדכי, שאצלו אני גרה מאז שההורים שלי נהרגו, אמר לי עוד לפני שהגיעו מההוצאה לפועל, שבטח יקחו אותי, כי אני ממש יפה. ביום שהם באו ניסיתי ללכת לגורן להתחבא, אבל כל השכנים אמרו שאני הכי יפה בכפר, אז באו ומצאו אותי, ולקחו אותי בכרכרה עם עוד כמה ילדות יפות מהכפרים שבסביבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תמיד, מאז שהייתי תינוקת, אומרים לי כמה אני יפה. אני כבר כל כך רגילה לזה, שאני כמעט לא שמה לב, אני רק משפילה ככה את המבט בביישנות ואומרת בפרסית "תודה". אבל האמת שנמאס לי מזה לגמרי. אף אחד אף פעם לא הסתכל – אולי אני גם חכמה? אולי אני רגישה? אולי עצוב לי? אולי אני צריכה חיבוק? תמיד הסתכלו עלי במין מבט כזה של חצי קנאה וחצי הערצה ומלמלו "איזה יפה...". ועם גברים זה יותר גרוע. מאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד מקבלת את המבטים האלה, אפילו מגברים ממש מבוגרים, מבט כזה שרוצה אותי, רוצה להפשיט אותי, וזה מפחיד ועושה לי כיווץ בבטן. ועכשיו אני יודעת שעוד כמה שעות יגיע תורי ללכת אל המלך, והבנות סיפרו לי מה הוא עושה כדי לבדוק מי תהיה המלכה, ואני לא רוצה שהוא יעשה לי את זה, כי הוא זקן, ומפחיד, ואפילו הרג הרבה אנשים. תמיד דמיינתי שהפעם הראשונה שלי תהיה עם עלא-א-דין, שהוא בחור שאני אוהבת מהכפר שלי, ורציתי שזה יהיה רומנטי, ועדין, ושהוא יחבק אותי ויגיד לי שאני האמא של הילדים שלו, ועכשיו אני צריכה ללכת למלך ולשכב שם, והבנות אומרות גם שהוא גומר בפנים, ואני לא רוצה שיהיה לי ילד ממנו, אבל לא נראה לי שתהיה לי ברירה.
או, הנה קוראים לי. אני לא מאמינה שזה קורה, אני חייבת ללכת למלך, אמשיך אחר כך.
חזרתי מהמלך. כואב לי נורא וגם יורד לי דם. ונשבעתי שלעולם אני לא אספר מה קרה שם. הבנות כאן יודעות גם לא לשאול. אז עכשיו אני יודעת מה יעשה לאישה אשר המלך חפץ ביקרה. אבל אני חושבת שהוא מאד נהנה. הוא נראה ממש מוקסם מהיופי שלי ומהגוף שלי, ואמר שלדעתו הוא כבר החליט שאני אהיה המלכה. זה שימח אותי לרגע, אבל אז הוא התחיל להכאיב לי ועצמתי עיניים, וניסיתי להיזכר בכפר שלי ובמרדכי, ובכל הבני דודים, עד שזה ייגמר. בכל אופן, עדיף שלא אכתוב על זה יותר, כי אם באמת אני אהיה מלכה, וימצאו את הבלוג הזה בגוגל, אז יש סיכוי שידפיסו את זה ויפרסמו את זה וכולם ידעו. בטח יקראו לזה "מגילת אסתר" או משהו כזה, וזה יהיה סיפור מפחיד שיספרו לבנות כדי שידעו לא להתנגד לגברים. אז זהו, אני מפסיקה לכתוב. ביי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כ' בניסן
|
|
|
|
|
|
|
עברו כמה חודשים מאז שהפסקתי לכתוב, אבל מכיוון שאני עומדת למות, החלטתי לכתוב עוד פוסט אחד, אולי הפוסט האחרון שלי. עלולים להוציא אותי להורג, והכל בגלל הבן דוד הדפוק שלי מרדכי. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אותו, ואני חייבת לו הרבה, אבל יש לו נטיה מעצבנת לעשות תמיד דווקא. מאז שנהפכתי למלכה הוא מסתובב כאן באזור הארמון ומרחרח. אני חושדת שהוא פשוט תמיד היה קצת מאוהב בי, ולא היה יכול לקבל שאני לא בבית יותר. ולפני כמה ימים הוא החליט לא להשתחוות לראש השרים, המן, בכוונה. ועכשיו, בגללו, המן הולך להרוג את כל היהודים בממלכה, ונראה לי שאני היחידה שיכולה להציל אותם, אבל אין לי מושג אם המלך יקשיב לי בכלל. כבר איזה חודש שלא ראיתי אותו, ובכלל, עוד לא אמרתי לו שאני יהודיה, ואם לא יהיה לו מצב רוח טוב, יכול להיות שהוא יחליט להרוג גם אותי. אז בקיצור, תודה לכל מי שקרא והגיב לבלוג שלי, מאחלת לכם חיים ארוכים. ובנות – תשמרו על עצמכן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יד' באדר
|
|
|
|
|
|
|
כן, זאת שוב אני, אסתר. לא כתבתי כבר הרבה זמן, כי הייתי עסוקה. עשיתי למלך משתה, כדי לרכך אותו קצת, וגם המן הגיע, אבל מרדכי הדפוק הזה שוב לא השתחווה לו, והמן התעצבן עוד יותר, והחליט לתלות אותו. לא היתה לי ברירה. למחרת עשיתי למלך עוד משתה, דפקתי את ההופעה של החיים שלי, ואמרתי למלך שהמן הוא רשע. אחר כך המן עוד בא לחדר השינה שלי כדי להתחנן, אבל המלך בדיוק נכנס, ודאגתי שהוא ימצא אותנו בתנוחה המתאימה. מאז הכל השתנה כאן בשושן. המן תלוי על העץ שהיה מיועד למרדכי, מרדכי הוא שר בכיר, והמלך אישר ליהודים בכל הממלכה יום אחד שבו הם יכולים להתקהל ולהרוג את מי שבא להם, גם נשים וילדים והכל. אז ביומיים האחרונים כל היהודים יוצאים לרחובות ורוצחים בכיף. רק אתמול הם הרגו 500 איש בשושן, והיום 300, ומספרים שבכל הממלכה הרגו היהודים 75 אלף בני אדם. את עשרת הבנים של המן הרגו גם, ותלו על עץ. יש שמועה שאומרת שאני אמרתי למלך לעשות את זה. זה שקר מעצבן. נראה לכם שאני אבקש לתלות ילדים על עץ? זה מרדכי הזה, עם כל הרגשי נחיתות שלו, מסתובב על הסוס בחליפה אדומה, עם עטרת הזהב המטופשת שלו, זה הוא שהחליט להיות יותר המן מהמן. כשתלו אותם, זה עשה לי קצת בחילה לראות את זה, כי ויזתא, הבן הקטן של המן, היה רק בן חמש, ילד שחום ומתוק כזה, וראיתי איך הוא מפרפר על החבל, וכל היהודים מחאו כפיים. בכל אופן, כל שושן באווירה ממש חגיגית, יש גופות בכל מקום ושלוליות של דם, אבל אני מאמינה שעד מחר כבר ינקו את הכל, כי יש עוד משתה כדי לחגוג את כל מה שקרה, ואומרים אפילו שיעשו מזה חג קבוע, כמו החג ההוא שבו מתו כל הילדים הבכורים במצרים. אני החלטתי בינתיים לסגור את הבלוג. אני אמשיך לחיות לי כאן בבית הנשים, ואלך לפגוש את אחשוורוש כל כמה חודשים, כשיבוא לו עלי. אני לא יודעת אם הסיפור שלי נגע לכם בלב, אבל רק רציתי שתדעו. כי אצלי, כמו שאומרים, "לא כל יום פורים".
שלכם, אסתר.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
