 |
/images/archive/gallery/787/073.jpg תודעה
ישראל ד. cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| האלוהים של ספר שמות חזק ועמוק יותר, אבל הוא עדיין לא השתחרר מהצדדים האנושיים יותר שלו. כאשר בני ישראל חוטאים הוא זועם. מדוע לו לכעוס אם הוא כל-יודע ואינסופי? אביתר שולמן
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "פקודי" מסיימת את ספר שמות, ואיתה אנו מקבלים הזדמנות לבחון את תפיסתו של ספר שמות את האלוהים. הבה נקרא תחילה את דברי הסיום של הפרשה:
"ויְכְס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד, כי שָכַן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהֵעָלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".
מלבד יופיו של הטקסט, המסר שהוא מבטא מרשים: האלוהים נוכח בקרבם של בני ישראל בצורה מלאה וטוטאלית. בכל רגע ורגע האלוהים מלווה ומכוון את דרכם. בני ישראל אינם יוצאים לדרך בלי סימן ברור ממנו, ובכל שעה ביכולתם להפנות את מבטם אל עבר אהל מועד ולמצוא סימן לנוכחותו הפיזית ביניהם.
הסיום הזה של ספר שמות אינו מקרי בעיני, והוא מסמל טרנספורמציה עמוקה שעובר האלוהים. האל של ספר שמות שונה מאוד מזה של ספר בראשית, והאל של סוף ספר שמות שונה מהאלוהים של תחילתו. פניו של האל שפגשנו
עד כה גם שונים מהמובן הבסיסי של האלוהים היהודי כאל האחד והמושלם.
הפסקה שקראנו זה עתה מבשרת על אלוהים מודע, בעל רצונות ברורים ומטרות מוגדרות, היודע לבטא ולסמל את הקשר בינו ובין העם שבחר. נוכחותו שלמה ורציפה, והמבט שהוא מפנה אל עבר בני האנוש ארוך ומתמשך. בפעולותיו של האלוהים בולט הצורך שלו בקשר עם בניו, בלהיות נוכח ביניהם. יש לו עניין אישי בפנייתם של בני ישראל אליו ובכך שהם יאמצו את דרכו.
את הפן האישי של האלוהים של ספר שמות ראינו בצורה בולטת לאחר חטא העגל. האלוהים התמלא בחימה וזעם ומיד ביקש להשמיד (במילותיו למשה: "הניחה לי ויִחַר אפי בהם ואֲכַלֵם"). באותו הרגע הוא שכח את כל מעשי הנפלאות שביצע עבור בני ישראל ביציאת מצרים, וסבר שאין פתרון אחר מלבד להכחיד אותם. האלוהים התרצה מהר אמנם, שכן משה ידע להראות לו את חוסר ההגיון בפעולה שכזו: לא רק שהאל השקיע רבות בנסי יציאת מצרים, זה גם לא נראה טוב: המצרים יוכלו לצחוק על האל העברי ולומר כי הוציא את עמו ממצרים רק בכד להרוג אותם במדבר.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/481/880.jpg
עגל הזהב. הוציא מאלוהים צדדים אנושיים  |
|
עגל הזהב. הוציא מאלוהים צדדים אנושיים |
|
|
|
 |
|
 |
|
אלוהים בשר ודם
|
|
|
 |
|
|
|
הרציונאל של משה כאן מעניין, ומפתיע עד כמה ארציים השיקולים המשכנעים את האלוהים. האם האלוהים משקיע מאמץ בבקיעתו של ים סוף? הרי היינו סבורים כי פתיחת הים מתרחשת מיד, מעצם הרצון האלוהי, וכי משאביו של האל בלתי מוגבלים. יותר מכך, מה אכפת לאלוהים מה חושבים עליו המצרים? יש כאן ביטוי חזק וחשוב של הפן האישי, המקומי והפרטי של האלוהים העברי. זהו לא האל האחד והניצחי, אלא אל אחד מיני רבים. חשוב לו להראות – עבור עצמו ועבור מאמיניו – כי הוא חזק ונבון יותר מהאלים המצרים. זהו אל שמסתכל בבוקר במראה ובודק כיצד הוא נראה, וחשוב לו להראות טוב. והוא גם אל אמוציונאלי ובעל יצר חזק, כפי שמראה רצונו לכלות את בני ישראל לאחר חטאם.
חשוב מאוד להבהיר כי אין ולו שמץ של זלזול באופן בו אני מציג את האלוהים כאן (יותר נכון באופן בו אני מתאר את הדרך בה הוא מציג את עצמו, או את הדרך בה הכתוב מציג אותו). אני כותב דברים אלה לא על מנת ליצור פער בינינו ובין האלוהים של ספר שמות אלא בכדי לקרב אותנו אליו. בשביל לדעת את האלוהים, ובשביל להבין את המפגש של בני ישראל במדבר עם האלוהים, עלינו לראות מי האלוהים שהם פגשו. והאל הזה, לצד ההוד והפלא המאפיינים רבים ממהלכיו, ולצד הנוכחות רבת ההדר אותה ראינו בפיסקה על שכינתו באהל מועד, גם אינו כליל השלמות, והוא בעל פנים מורכבים.
במקביל לצדדים האישיים, האנושיים למדי, של אלוהי ספר שמות, זהו גם אלוהים רב כוח ועוצמה. האלוהים שולט במציאות ויודע לנווט אותה כפי רצונו. כך הוא הקשיח את לב פרעה בכדי לספק תירוץ עבור הוכחת כוחו בעשרת המכות. כך גם הוא פתח את ים סוף עבור בני ישראל, וסגר אותו על מנת להטביע בו את פרעה וחילו. הוא העמיד לפני בני ישראל סימן תמידי להיותו רועה-דרכם בדמות עמודי האש והענן (ודמו בנפשכם את ההד העצום שיש לסימנים אלה בכל רבדי הנפש האנושית). האל של ספר שמות גם מבין את זהותו בצורה עמוקה, כאשר כבר בפרשה הראשונה ידע לתת ביטוי חידתי ועמוק לטבעו, בכנותו את עצמו "אהיה אשר אהיה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פחות ופחות נגיש
|
|
|
|
|
|
|
התודעה האלוהית שמקבלת ביטוי בפעולות אלה מתקרבת להבנה היהודית המונותיאיסטית את האלוהות. הזהות של האלוהים כאן מגובשת הרבה יותר מזהותו של האלוהים של ספר בראשית. (אני מתייחס כאן בעיקר לדמותו של האלוהים כפי שהיא מקבלת ביטוי במפגשיו עם אברהם, יצחק, יעקב ויוסף, שהם החלק הארי של ספר בראשית). בבראשית מצאנו אלוהים אישי, הפועל באופן שונה במפגשו עם כל אחד מאנשי הרוח. זה לא היה אלוהים שנוכח באופן מתמשך ורציף, והמפגשים בינו ובין תלמידיו הראשונים התרחשו בעיקר בצמתים חשובים של חייהם. כאשר פגשו החוזים הראשונים את האלוהים המפגש איתו היה קרוב וישיר. הדוגמא הבולטת היא ליל ההתגוששות של יעקב עם ה"איש" שגרם לפריקת ירכו של יעקב. יעקב החזיק את האלוהים בצורה כזו שהוא לא יכול היה להשתחרר ממנו כשעלה השחר. לאחר שהלך אמר יעקב כי ראה את האלוהים "פנים אל פנים".
בספר שמות אני פוגשים אלוהים נשגב ופחות נגיש. העוצמות שלו הן כאלה שאדם אינו יכול לעמוד בהן. משה רואה את האלוהים רק מאחור, וכאשר האלוהים שוכן באוהל מועד משה אינו יכול לגשת לשם. במעמד הר סיני הציג עצמו האל כישות על-אנושית ועל-טבעית, לחלוטין מעבר ליכולת ההכלה של בני האנוש.
עדיין, אפילו שהאלוהים של שמות חזק ועמוק הרבה יותר, הוא עדיין לא השתחרר מהצדדים האנושיים יותר שלו. כאשר בני ישראל חוטאים הוא זועם. מדוע לו לכעוס אם הוא כל-יודע ואינסופי? מדוע הוא לא צפה את המעשה והכין מראש תוכנית לקרב את בני עמו אל לבם שלהם ואל דרך האמת שהוא מלמד? וכן, מדוע לאלוהים חשוב כל-כך שבני ישראל ילכו בעקבותיו ויעבדו אותו? בספר שמות מגלה האלוהים את סוד הציווי: שוב ושוב הוא מכתיב הוראות כיצד יש להתנהג ומה יש לעשות. מהו הצורך שלו בכך?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/902/369.jpg
יעקב נלחם במלאך. גוסטב דורה  |
|
יעקב נלחם במלאך. גוסטב דורה |
|
|
|
|
|
|
|
הצד האישי הבלתי-מושלם של האלוהים
|
|
|
|
|
|
|
איך שלא נבנה את התשובה לשאלות אלה, ואלה הן כמובן שאלות תיאולוגיות כבדות משקל, קשה להתחמק מהעניין האישי שמגלה האלוהים בתהליכים של בני האדם. חשוב לו מאוד שהם יתנהגו לפי דרכו, וכאשר הם סרים ממנה הוא זועף. הצד האישי הבלתי-מושלם של האלוהים מחזיר אותנו אל הפסקה שקראנו בתחילת הדברים. כעת נראה כי אופיו החלקי, צרכיו ורצונותיו של האלוהים, הם בדיוק המאפשרים לפגוש אותו, לְחַיות את הקשר איתו, ולקבל ממנו תמיכה וישועה.
המובאה שקראנו, המתארת את השכינה של האלוהים בקרב בניו ובנותיו, מגיעה בסופה של פרשה המוקדשת כולה לתיאור הכנת המשכן, המקום בו מצווה המקרא לקיים את עבודת האלוהים. פרשת "פקודי" היא הרביעית במניין הפרשות העוסקות באופן כמעט בלבדי בנושא זה, כאשר בין פרשות אלה הופיעה פרשת "כי תשא" שעסקה במשכן רק בחלקה. קודם לפרשות אלה היו שתי פרשות נוספות שעסקו בחוקים ובמשפטים שציווה האל את העם העברי, ובהם עשרת הדברות. פרשת "פקודי" משלימה סדרה ארוכה זו של ציווים בתארה את האופן בו הגשימו בני ישראל את דרישותיו המפורטות של האלוהים לגבי הכנת המשכן.
אנו רואים, אם כך, שהנוכחות המלאה של האלוהים על הארץ, המתוארת בסוף הפרשה, אינה סתמית. היא נובעת מהפנייה של בני ישראל כלפיו, נוצרת מעבודתם אותו. אין זה אלוהים מנותק, סגור ומושלם בתוך אחדותו. זהו אלוהים חי, שמגיב לדרך בה מקדשים בני האדם את דרכם, שרוצה וזקוק לפעולתם. כאשר בני ישראל מקיימים את דברו, ענן האלוהים מתיישב בתוך המשכן.
הציווי של המקרא הוא מאוד קונקרטי, בהתייחסו לפרטים הטכניים של בניית המשכן, אך אל לנו לקחת ציווי זה באופן מילולי מדי מאות ואלפי שנים מאוחר יותר. אנו למדים כי הפנייה אל האלוהים היא המביאה את האלוהים. תשומת הלב לפרטים, הפעולה בה ליבנו ישר, הם המאפשרים לאלוהים לשכון על הארץ. המעשה הקשוב, שכוונתו שלמה, הוא שגורם לאלוהים לנכוח בינינו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
