 |
/images/archive/gallery/600/317.jpg מלאך
 |
|
|
|
|
|
|
| מתי הכל ייגמר כבר? נראה שתרבות המערב והדתות המונותאיסטיות כבר לא יכולות לחכות לגרנד פינאלה, לרגע המופלא שבו ייגמרו הזמן, התשוקה והחיים. תומר פרסיקו על הסכנה, הניהליזם והסתירה המובנית בערגה המשיחית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המערב אובססיבי באשר לסופו. האפוקליפסה קורצת לא פחות משהיא מפחידה, ותיאוריות אסכטולוגיות היו תמיד רבות מכר וחביבות על הכל. הצפייה היא כזו: או שיגיע כבר הקץ, או, אם הוא לא מגיע, שלפחות נדע כבר עכשיו מתי ואיך הוא בדיוק יגיע. המשאלה הזו לסוף הובעה החל מימי הנביאים. מהם עברה שרביט הצפייה אל האקופליפטים (אפוקליפסה היא "התגלות", וזו אצלם שזורה חיות פנטסטיות, מלאכים ומפלצות לרוב, ושחזון אחד מהם, יוחנן, סיבך את הנצרות עם ספר שבנסיונות לפרש את תכניו המופרעים נשברו רבבות קולמוסים וראשים). גם חז"ל הצטרפו למשחק הניחושים הזה: במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!"; כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.
 |
| שוברים את הכלים |
|
בקיצור נמרץ ובליווי תרשימים: תומר פרסיקו מדגים איך בוראים עולם בשבעה ימים. מהצמצום דרך השבירה ועד לתיקון הגדול. על פי קבלת האר''י |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הצפייה לקץ מפגינה חוסן מרשים, ואין כמעט דבר שביכולתו לגדוע אותה: חסידיו הראשונים של ישוע מנצרת ציפו שהוא ישוב, ואיתו ממלכת גן עדן, עוד בימי חייהם. זה לא קרה כמובן, אבל לא הפריע להם להמשיך ולצפות עד ימינו אנו. ובימינו אנו חסידיו של הרבי מליובאוויטש מסרבים להתייאש ממשיחיותו גם אחרי שנפטר, וממשיכים להמתין ש"יתגלה". אבל אין כלל צורך להיתפס לדת כדי לצפות לסוף. כולנו עושים כך בזעיר אנפין בכל פעם שאנחנו זוקפים אוזניים למשמע תגלית מדעית חדשה, תיאוריה פילוסופית או תחזית מדינית: הנה הנה, אולי סוף סוף יבשרו על ההברקה שאחריה יהיה הכל באמת מבריק. מתי באמת כבר יהיה הכל "כמו שצריך"?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| משיח. בדרך?
| /images/archive/gallery/353/171.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
הזמן הוא השטן
|
|
|
 |
|
|
|
אך השלמות מבוששת לבוא, ואנחנו נותרים להתבוסס בעולם פגום, מעבירים ימים, שנים, דורות בציפייה. אך אם אכן כך, אם בין הרע הנוכחי לטוב שממתין בקץ ניצב הזמן, הרי שמסתבר שהוא הוא אותה ישות הקרויה בשם "שטן". לולי הוא כבר היינו נגאלים, ובעיכובו את המשיח הוא זה שמאפשר לרוע ללחש. מול השטן יש כמובן להתגונן, וכדי שלא יכלה אותנו הזמן לחלוטין אנחנו מציבים מולו כלי נשק ומגן: את החוק ואת האהבה.
החוק (כך שמעתי ממשה הלברטל) הוא זה שמאפשר כבר כיום, בעולמנו הפגום, לבנות מודל של גאולה. אנחנו מעצבים את החוק מול פני האידיאל: ככה, כפי מה שמורה החוק, כולם יתנהגו הרי באופן טבעי באחרית הימים, ועל כן היינו רוצים שכך כולם ישתדלו מאוד לנהוג עכשיו. החוק הוא ניסיון שלנו לצמצם
את הפער בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. מכך מובן מדוע רבות הן התנועות המשיחיות שמכריזות על כך שבקץ הימים יבוטל החוק ויפוג תוקפן של המצוות: כשהכל בסדר אין טעם בניסיון האנושי, המוגבל ממילא, לעשות סדר.
מכאן גם רמז נוסף למקורותיו של תהליך החילון במערב: בזמנים עברו, כאשר חיי אדם היו יותר רע מטוב ואנשים חלמו בהקיץ על עצי פרי ונהרות מים זכים (וראו תיאור גן עדן המקראי) החוק הדתי נדרש (יותר מאשר נכפה) כאמצעי לכינונה של תקווה לעתיד, ולא רק סדר בהווה. כיום, כאשר את מירב הבעיות המיידיות של האדם פתרה הטכנולוגיה, מובן מדוע אנשיו זקוקים פחות לחוק האלוהי. שוב: כשהרוב בסדר, פחות מתחשק לאלץ את עצמנו לעשות סדר. לכן גם ברור מדוע כיום חסידי החוק דורשים לכפותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם אין בי אהבה הייתי כאין
|
|
|
|
|
|
|
האהבה היא אמצעי נוסף (ולא תכלית) דרכו נבנה לנו כרגע מעין עולם הבא. אין הכוונה לז'אנר הרומנטי (שגם אם היה קיים, כנראה שלא היווה להמונים אידיאל עד למאה השנים האחרונות) אלא לארוס, כלומר לאותה תשוקה יצירתית שנושאת אותנו מעלה ומורידה דרכנו צבע למציאות, ולאָגָפֵּה, כלומר הרעות והרצון הטוב כלפי הכל כולל הכל. תערובת של שתי אלה, שלא מנוגדות אלא משלימות זו את זו, היא כשיקוי קסמים המפיג מרה שחורה ומפוגג את האופל מעל פני האדמה. האהבה מאירה את עינינו, עד כדי כך שהן הופכות עיוורות להבדלים שבין החפצים לבין צלליותיהם. כשזה קורה אין לנו עוד צורך בהבאתו של אור חיצוני. כך יכול היה לומר שאול התרסי, הוא פאולוס, שגם "אם תהיה לי נבואה ואדע את כל הסודות וכל הדעת ... ואין בי אהבה הייתי כאין": האהבה מעקרת את הצורך בעתיד, וממילא בידיעתו.
על היחס הנכון בין החוק לאהבה רבות היהדות והנצרות כבר אלפיים שנה, כל אחת מהן בדרכה אל הנצח. כי החוק אולי מוחלט ותקף לכל, אך משום כך גם קר ובלתי אנושי. האהבה היא אנושית, אבל מתוקף כך היא גם זמנית מאוד. כמה זמן כבר אפשר להיטלטל בין שני אלה? כמה זמן אפשר לתלות על וויהם את כל מאוויינו? לא הרבה, וזמן, כזכור, הוא השטן. חוזרים, אם כן, אל חישובי קיצין.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/893/166.jpg
הזמן הוא השטן cc-by Extra Ketchup 2757 flickr  |
cc-by Extra Ketchup 275 |
הזמן הוא השטן |
|
|
|
|
|
|
|
המטרה המשיחית מקדשת את כל האמצעים
|
|
|
|
|
|
|
ואלו כרגיל, גם אם לא מנבאים אל נכון את הקץ המוחלט, מצליחים למהר את קיצם של חיים רבים: קיים קשר הדוק, סיבתי, בין בטחונו של אדם בגאולה הממשמשת ובאה ובין נכונותו להקריב חיי אחרים למענה. הצדקה מוסרית לפעולותינו דרושה לו כמו לרובנו, אבל הבטחת איודם של חוקי המוסר בקץ העתידי מצליחה למסמסם אותם כבר כעת בשביל הפנאט המשיחי, עבורו אי הנעימות המוסרית שברציחת אי אילו מכשולים בדרך אל האושר הופכת נסבלת משום הביטחון הגמור שלו בזמנה הקצוב, ובשלמות שממתינה להשתרר רגעים מעבר אליה. ראיית הגאולה כהכרח היסטורי מאפשרת פעמים רבות לאנשים הגונים להשלים עם עוולות וזוועות שמלוות, לכאורה, את מהלך מימושה. המטרה, שכאשר תוגשם תקדש את החול, בינתיים מקדשת את כל האמצעים: מוקד המבט הוא על העתיד לבוא, ואין מי שישמור על החיים בהווה.
וככל שהאמונה בגאולה עזה יותר, כך גדלה גם המסירות וההתלהבות שבה מתבצעים מעשי ההרג. המשיחיות, זה ברור, פשוט מעדיפה את העתיד על ההווה, ועל כן יכול ההווה להיות מוקרב למען העתיד. אותו להט משמש אותנו היטב כשמגייסים אותו למען מטרה קונסטרוקטיבית (כהפצת הבשורה הטובה, כבניין מדינה), אבל זהו נמר שקל מאוד לאבד עליו שליטה. וכפי שהשבתאים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן הגאולה, פרקו כל עול והתבסמו ביחסי מין חסרי רסן, כך הבולשביקים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן המהפכה, שחררו נצרות אקדחיהם והתירו את דמם של מיליונים בדרכם אל גן העדן של הפרולטריון. המשיחיות, בקיצור, היא ביטוי שיא להעמדת התכלית כערך העליון, שלעומתו האמצעים מאבדים כל ערך. אם הטוב המוחלט יגיע לאלתר, גם החוק וגם האהבה אינם דרושים לנו כעת. ולצערנו הרב, הטוב המוחלט לעולם, לעולם לא מגיע. הזמן המשיחי נותר תמיד עתיד.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/899/646.jpg
שבתאי צבי. שחרר רסן  |
|
|
|
|
|
|
|
|
התשוקה לקץ היא תשוקה לאיון
|
|
|
|
|
|
|
אם אין זה די, הרי שלא רק מבחינת תוצאותיה בפועל המשיחיות שטופה במוות: בסופו של דבר (כפי שהאירה את עיני אליענה יעקובוביטץ), האם זה לא ברור שהתשוקה לקץ היא תשוקה לאיון, משאלת מוות? חביב על הדתות המונותאיסטיות להאשים את אלו המזרחיות, לנוכח תרגוליהם המדיטטיביים ודיבוריהם על האין והריק, בניהיליזם אגוצנטרי, אבל מהניהיליזם שבקרבן הם מתעלמות. וזה הרי ברור כל כך: התשוקה לשלמות וחוסר שינוי היא פשוט תשוקה למות. התשוקה לסוף הזמן, לקץ העולם, להתבסמות סטטית בזיו השכינה – כל אלו הן משאלות של חידלון, של אין. המשיח שיביא איתו את הסוף הוא לא אחר מאשר מלאך המוות.
הניהיליזם שבמשיחיות בא לידי ביטוי, אם כן, הן במעשי הזוועה של המשיחיים, והן במוקד התכוונותם: הם גם נושאים עיניהם אל המוות, וגם זורעים מוות סביבם. אך עוד מימד של ניהיליזם פרדוקסלי יש בערגה המשיחית: את הכמיהה לסוף אפשר, כאמור, לחלק לשתי תשוקות שונות: ראשית, אנחנו רוצים לדעת מה יקרה בקץ הימים (מתוך סקרנות בריאה ורצון כנה להתכונן היטב); שנית, אנחנו רוצים שכבר יגיע קץ הימים (מתוך שרע לנו כעת, ובלבנו הציפייה שאז יהיה טוב). המצוקה שבהווה היא זו שמולידה, זה די ברור, את הכמיהה אל העתיד. חוסר הידיעה צמא לדעת. חוסר הנחת משתוקק לרפיון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קידושו של הזמן ההווה
|
|
|
|
|
|
|
הנה, אם כן, הסתירה המובנית בערגה המשיחית: אנחנו רוצים לדעת את הזמן בו לא נדע. אנחנו משתוקקים לעת בה תסתיים כל השתוקקות. אנחנו ממתינים במתח לימים שבהם לא תהיה לא המתנה ואף לא מתח. שכן הרי ברור שאחרית הימים היא אותו זמן שבו הזמן חדל, כלומר ששום דבר בו לו קורה מפני שמעצם טבעו כדי שיבוא הכל הכל היה צריך כבר להספיק לקרות. המשיחיות נולדת מתוך חוסר נחת, והיא קשורה בעבותות לתפיסה שהעולם כפי שהוא, הוא רע. מפני שרע לנו אנחנו כמהים לטוב, ומצפים לזמן שבו יהיה הכל מושלם. אלא שהכמיהה שלנו היא חלק יסודי ברוע הנוכחי של העולם, שכן אנחנו מגדירים מראש שאותם ימות משיח יהיו הזמן בו אין כמיהות!
משום שאנחנו נמתחים לקראת הזמן שרק בו יבוא הרפיון אנחנו בעצם לא מאפשרים לו לבוא, והמכשלה הראשונית שלנו היא תפיסתו של הזמן הזה כזמן שהוא רע במהותו. מתוך הראייה של המציאות כמוגבלת אנחנו מגבילים את עצמנו, ונותר לנו רק לחכות, מוגבלים, לנצח. אך האין המציאות באמת מוגבלת? במידה רבה כן, אבל אם הבעיה שלנו היא בדרך שבה אנחנו תופסים אותה, אולי כדאי לשנות את התפיסה, ולא רק להמתין שתשתנה המציאות. אם אכן כך, הרי שכדי שיבואו ימות המשיח לא האפוקליפסה היא זו שדרושה, ולא בניית בית המקדש, אלא ההתגלות של המציאות כפי שהיא כבר כעת, וקידושו של הזמן ההווה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
