 |
/images/archive/gallery/899/221.jpg
MegElizabeth, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| השבת אינה מתייחסת דווקא ליום השביעי של השבוע. שבת יכולה לציין גם איכות שקיימת בתוך המעשה שלנו, פעולה הנעשית כאשר יש בה מידה של מנוחה והתבוננות. פרשת השבוע של אביתר שולמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפרשה הקודמת תיארה את המפגשים מלאי העוצמה של משה עם האלוהים, לפני ואחרי חטא העגל. וכמו תמיד, יש משהו נעים ומרענן בירידה אל הקרקע, שם יש לנו כלים טובים יותר בשביל להכיל ולהבין את הכתוב.
השבוע, הפרשה מציעה מספר תובנות פשוטות וישירות לגבי המעשה הנכון של האדם. כאשר הטקסט מספר לנו על מפגש בין גדול אנשי הרוח של המקרא ובין האלוהים, אנחנו מתפעמים ונרגשים, כמובן, אבל קשה לנו באמת להכיל את הסודות והעוצמות שבדברים. איכשהו, זה תמיד נותר מעט רחוק. כאשר מדובר במעשים שצריך לבצע בידי ורגלי הבשר והדם שלנו, הדברים מיד מקבלים משמעות מלאה, מובנת ואמיתית.
נדמה שכבר במעבר זה בין הגבהים הרוחניים ובין
הארץ מטה יש רמז גדול, המלמד אותנו על חיינו ועל דרכנו. טוב יהיה אם נדע לנשום את התובנות הגבוהות יותר כאשר רגלינו עומדות יציבות ובטוחות על האדמה. הרי אלה הם חיינו, ואנחנו מקבלים כנפיים רק במובן סימבולי. המשמעות האמיתית של הדברים עבור האדם תהיה תמיד גופנית, גשמית, וזקוקה לביצוע וליישום בתוך החיים. משפט הפתיחה מבשר את ההמשך - "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אֲלֵהֶם - 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'." מראש הדגש הוא על קהילה ושותפות, ועל חשיבותו של המעשה. בהמשך הפרשה חוזרת שוב ושוב על האמירה כי חכמי הלב מלאי רוח האלוהים הם שיכינו את עבודות האומנות במשכן. שוב, חוכמת הלב היא במעשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חובה לנוח בשבת
|
|
|
 |
|
|
|
קודם לציוויים שמנסח משה לגבי המשכן מופיע הציווי לנוח ביום השבת. האדם העברי מתבקש לא לעשות ביום זה כל מלאכה, והכתוב אף מאיים כי העובר על צו זה יומת. בפרשות קודמות הוסבר גם הרציונאל של ציווי זה: "כי ששת ימים עשה אלוהים את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". ההגיון, אם כך, הוא שהעולם משמר בתוכו את הזכרון של מעשה הבריאה האלוהי, וכאשר האדם נח ביום השבת הוא משיב את נפשו למצב התואם את טבעו שלו ואת טבע העולם. דרך מתן המנוחה ביום השבת האדם מחייה בתוכו את זכרון מעשה הבריאה ומביא שלמות לקיומו.
כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחפש אחר המובן הפנימי של הדברים, אנחנו מגלים כאן משמעות גדולה ועמוקה. השבת אינה מתייחסת דווקא ליום השביעי של השבוע, המגיע ברגע נתון ומוגדר בזמן. השבת יכולה לציין גם איכות הקיימת בתוך המעשה שלנו, פעולה הנעשית כאשר יש בה מידה של מנוחה. מעשה שאין בו שבת הוא מעשה שנעשה בנחישות רבה מדי. תוצאתו ברורה מראש, והמתכונת שלו לינארית: אני עושה X כדי להשיג Y. במעשה מסוג זה אין קשב, שכן אין כאן כמעט כל אפשרות לשינוי. זהו מעשה ממוקד מטרה. לעומת זאת, כאשר שביעית מהמעשה שלנו היא באיכות של שבת, המעשה שלנו נושם ורך יותר, והוא נעשה ביתר מודעות. תוצאתו של מעשה מסוג זה אינה ידועה קודם להגשמתה, והיא ניתנת לעיצוב ולשינוי תוך כדי פעולה.
הסיבה שמעשה שיש בו שבת נאמן יותר לטבעו של העולם קשורה במבניות התודעה שלנו. תודעה אנושית מאמינה באופן אינסטינקטיבי כי הדברים שהיא תופסת ויודעת הם אמיתיים. היא חושבת שיש ממש בסיפור שהיא מספרת לעצמה אודות עצמה. אך סיפור זה מוגבל, שכן העולם תמיד מורכב ונפלא יותר ממה שאנחנו יודעים. כאשר אני נוסע לתל-אביב כדי ללמד שיעור באוניברסיטה, הסיפור שאני מספר לעצמי קשור בעיקר בפעילות האקדמית והרוחנית שבבניין מדעי הרוח. אך משמעות הפעולה שלי אינה מתמצה במובן הקליפתי שאני תופס בחושי. סיפור זה אינו ממצה את משמעות המפגש שלי עם תלמידי ועם שאר האנשים שאני פוגש בדרכי. יש, למשל, במפגש בינינו משמעויות שאינן קשורות כלל ללימוד עקרונות הבודהיזם, הנושא שאני בדרך-כלל מלמד. לא שעקרונות הבודהיזם אינן מהוות חלק ממשמעות מהפעולה שלי, אבל הם אכן רק חלק.
יותר מזה - כאשר ספר מכיל, למעשה, את חוויית הקוראים שלו (ותראו את ההבדל בין ספר חדש למשומש), אי אפשר סתם "להחזיר ספר לספרייה". אנחנו חיים בעולם בעל אינסוף פנים, אך כאשר אנחנו פועלים בלי שבת, אנחנו שוכחים את כל מה שאינו כלול במובן הלינארי הממוקד שאנחנו מייחסים לפעולתנו. המצווה לקיים את השבת מהווה, בעצם, תזכורת להיות קשובים למשמעויות שמעבר למה שאנו רואים לנגד עינינו באותו הרגע. צריך שתהיה בכל פעולה מידה של מנוחה, מנוחה המתבטאת בהקשבה והתבוננות.
דרך אחת לקיים את מצוות השבת היא בהפסקת כל עבודה החל משקיעת החמה ביום שישי ועד זריחתם של שלושת הכוכבים הראשונים במוצאי שבת. כך ניתן ליצור חלל בזמן המקיים את ההשבתה שדורשת התורה. אך אין הכרח לקיימה באופן הזה. יש חסרון בקיום השבת רק ביום השבת, שכן זהו פתרון מכאני. פתרון חי יותר, נאמן יותר לעצמנו, הוא בפעולה קשובה שיש בתוכה מנוחה. המחיר של פעולה זו אינו פחות גדול מהמחיר שיש לשלם בקיום השבת במובן ההלכתי שלה, והוא אינו דורש פחות אחריות. ההשקעה ביצירת קשב כזה לחיים היא גדולה ורבה. אל תחשבו שזהו פתרון למקלי-ראש.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/899/220.jpg
זה מה שקורה למי שעובד בשבת Aaron jacobs, cc-by |
Aaron jacobs, cc-by |
זה מה שקורה למי שעובד בשבת |
|
|
|
|
|
|
|
עקרון המידה הנכונה
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "ויקהל" ממשיכה ומצביעה על איכויות חשובות נוספות הצריכות לאפיין את המעשה שלנו. לאחר הציווי על השבת מפליגה הפרשה בתיאור התרומה שנדרשים בני-ישראל להעלות על מנת להכין את המשכן. המרחב הציבורי הקדוש נוצר, אם כך, מכוח ההשקעה החומרית והנפשית של האנשים המרכיבים את הציבור. הטקסט נותן דגש מאוד חזק לנקודה זו, ואנחנו שוב למדים ממנה דבר חשוב. יש צורך בהפניית קשב למרחב המשותף, לאחר. איננו חיים לבדנו, ולכן על חלק מהמעשה שלנו להיות מכוון למען האחר והכלל. יש להקדיש מחשבה למה שאנחנו נותנים כאשר אנחנו עושים, ולזכור שלמעשה שלנו תמיד יש היבט הפונה החוצה.
גם בהקשבה לאחר יש מידה של שבת – המעשה שמכוון רק למען עצמי, שאינו מודע לכך שהוא שייך גם לאחר, הוא מעשה שאינו מודע למבנה העולם. האחר הוא חלק ממני, ואני חלק מהאחר. בלעדי האנשים המרכיבים את עולמי גם אני איני אני. כאשר אני משחרר מעט את הפרספקטיבה האישית שלי אני משתחרר מהצרוּת של המעשה ממוקד המטרה שאין בו שבת. כך רוכש המעשה שלי באופן טבעי מידה של חיות, שמחה ונשימה.
בני ישראל מעמיסים תרומות עבור המשכן, עד שהאומנים העוסקים במלאכה זועקים "די". העם נותן מעבר למה שצריך, והוא מתבקש כעת להפסיק. בני ישראל הפנימו בצורה חזקה, חזקה מדי, את הצורך לתת, אבל לא התבוננו מספיק באנשים להם הם נותנים. מרוב תרומות הם הביאו את הפועלים למצב של מצוקה.
באמירה זו משלימה הפרשה את דברה לגבי איכות המעשה, בהציגה את עקרון המידה הנכונה. אם אנו מיישמים באופן מכאני, בלא התבוננות, את הציווי לתת, אנחנו כופים עצמנו על האחר, מעמיסים עליו את חוסר היכולת שלנו להכיל את עצמנו. עלינו לדעת את המידה הנכונה בה יש לתת, מידה הקשובה גם ליכולת שלנו וגם לצורך של הקהילה. כאשר אנחנו נותנים מבלי להתבונן, מעשנו שוב הפך ממוקד מטרה, הוא שוב מיישם את המוכתב מראש מבלי להיות רגיש להקשר.
העיקרון של המידה הנכונה קיבל ביטוי עמוק ורגיש בסיפור על המן, מזונם של בני ישראל במדבר. בני ישראל הצטוו לאסוף כל אחד כפי צורכו, בכל יום מחדש. כאשר אנשים אספו מעבר למידתם, המן שהם שמרו לבוקר המחרת העלה תולעים (מלבד כאשר הם שמרו מן לשבת).
הבודהיזם מסייע להבין את המידה הנכונה דרך ההצבעה שלו על דרך האמצע. דרך האמצע מבקשת להימנע משתי קצוות – האחת של הפגיעה העצמית, והשנייה של הנהנתנות הכמהה לתענוגות החושים. בקצה הראשון איננו נותנים לעצמנו מספיק מקום, בשני אנו מנסים לשדוד עבור עצמנו יותר מדי מקום. הצרה היא שהפעולה המאופיינת על-ידי שני סוגי המעשים תוביל אותנו למצוקה: כאשר אני פועל מתוך כמיהה ל"אני ושלי" – וזה היינו הך אם אנו פועלים מתוך שאיפה להאדרה או לדיכוי של האני, בשני המקרים אנחנו מקדשים אותו - המעשה שלי "מעלה תולעים" בכך שהמציאות בה אני נאחז מתפוררת. העולם אינו מסוגל לספוג את חוסר הדיוק המתבטא בתשוקה שלנו לעצמנו.
אותו האמצע מקבל ביטוי מוחשי בדבריה של פרשת "ויקהל" – עלי לתת תרומה, להעניק לאחר, אך לא מתוך צורך בהאדרה עצמית או מתוך מקום של ביטול עצמי.
אנו מקבלים אפוא תיאור עשיר של פעולה בריאה, המיטיבה עם עצמנו ועם עולמנו: על המעשה שלנו להכיל מידה של שבת, במובן זה שהוא מעשה פתוח ונושם, מודע לאפשרויות האינסופיות הגלומות בו. רצוי גם שהמעשה שלנו יכלול נתינה ומחשבה על הסביבה, אך מבלי שבנתינתנו נכפה עצמנו על האחר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אביתר שולמן
| /images/archive/gallery/833/924.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לצערי, בשל אילוצים טכניים פרשת השבוע במתכונתה הנוכחית מגיעה לסיומה. ניפגש כאן בצורות אחרות. שמחתי מאוד מהמפגש הווירטואלי שלנו, וההנאה שלי ממנו לא היתה וירטואלית כלל. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
