 |
/images/archive/gallery/896/170.jpg עגל הזהב.
 |
|
|
|
|
|
|
| לעתים קרובות אנחנו רוקדים סביב עגל הזהב - המוכר, הצפוי, הידוע והברור. אז אנחנו יודעים מי צודק ומי טועה, מה נכון ומה לא-נכון, ושם אנו מאבדים את האלוהים החי. פרשת השבוע של אביתר שולמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "כי תשא" היא מהפרשות העשירות, המורכבות והיפות שבפרשות התורה. זוהי פרשה ארוכה במיוחד, המציגה מספר אירועים חשובים, ובמרכזם שלושה: חטא העגל, לוחות הברית - כתיבתם, שבירתם, ויצירתם מחדש, והפגישה בה רואה משה את האלוהים. מדובר בשורה של התרחשויות רגישות, כאשר התחושה שמלווה את הדברים היא של חשיבות מהותית והרת גורל. האירועים כה חזקים, עד שבסוף הפרשה נדרש משה ללבוש כיסוי מיוחד על פניו, שכן עור פניו בהק בצורה כזו שחבריו לא יכלו להתבונן בו.
עורו של משה בהק מכיוון שהוא זכה לרצף ארוך ואינטנסיבי של שיחות ביחידות עם האלוהים. משה עלה פעמיים על הר סיני, ובין לבין האל ירד לבקרו מחוץ למחנה. העוצמתי שבמפגשים התרחש כאשר משה שב אל ראש ההר לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, ונשאר שם 40 יממות, בהן הוא גם לא אכל או שתה. נבין את עוצמת הרגע אם נראה כי משה עלה אל ההר לאחר שהוביל את בני לוי למסע טבח בקרב בני ישראל החוטאים, בהם מצאו את מותם 3000 איש ביום אחד! קודם
לכן ניתץ משה את לוחות הברית (אותם הטקסט מספר שהאלוהים עשה בעצמו), שרף וטחן את עגל הזהב, זרה את האפר על-פני המים והשקה את בני ישראל את המים. (בהחלט הספק יפה ליום עבודה אחד...)
במפגש זה עם האלוהים מבקש משה לראות את האל באופן ישיר, בקשה לה נענה האל באהבה. האלוהים מושיב את משה בתוך נקיק חצוב בסלע, ועובר על-פניו כאשר הוא מכסה את עיני משה בידיו. לאחר שהוא עובר הוא מסיר את כפיו מעיניו של משה כדי שמשה יוכל לראות את אחוריו. הוא מסביר כי משה לא יכול לראות את פניו אלא רק את צידו האחורי, "כי לא יראני האדם וחי" ("וחי" מובן של "והמשיך לחיות", ולא במובן האדם והחיה).
זהו רגע דרמטי במיוחד, בו מתואר המפגש הקרוב ביותר בין האדם המובן כבעל הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ובין אלוהיו. וברגע זה רואה משה רק את אחורי האל. מדוע? ומדוע לא ניתן לראות את פני האלוהים עצמם? על-מנת לחפש מענה לשאלה זו נצטרך לחזור מעט אחורה ולחשוב מעט יותר על פרשיית עגל הזהב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבקשה למציאות ברורה מדי
|
|
|
 |
|
|
|
עגל הזהב הוא ארוע מאוד עמוק ומיוחד, ובמובנים רבים מאוד יומיומי, שכן הוא מסמל תנועה נפשית מאוד בסיסית שלנו. בני ישראל פגשו את האלוהים בחזיונות המרהיבים של יציאת מצרים והר-סיני, ולבם אמור להיות כעת מטוהר מספק. אך לפתע הדברים משתבשים, משהו לא נראה להם נכון, שכן משה מתעכב זמן רב מדי על הר סיני. במצב זה הם חוששים שהם איבדו את הדרך – בשמיים ובארץ כאחד. לכן הם מבקשים תחליף לאלוהים בדמותו הארצית והנוכחת של עגל הזהב. הם שואפים לתת לאל צורה ברורה, מוחשית וגשמית, סמל וצורה הניתנים לתפיסה ולידיעה ברורה. מסביב לאל כזה הם יכולים כעת לשיר ולרקוד, אך הם אינם שמים לב שהם חוטאים לאלוהים ולעצמם. לא רק שהם המרו את צו האלוהים "לא תעשו לך פסל ותמונה", הם טעו לחלוטין בהבנתם את טבע האלוהות.
עגל הזהב מסמל את הצורה, את החומר, את הרמה בה דברים ברורים ומובנים. העגל הולך בעקבות העדר, ואפילו שהוא עשוי זהב, הוא אינו מגיע למדרגה של מתבונן פעיל על המציאות. הסיבה שהוא תמיד מולך ולא מוליך, היא שעגל הזהב הוא ההליכה בעקבות הסמל, בעקבות הגשמי. העגל הוא הבקשה אחר מציאות ברורה מדי, מצב בו בעצם לא מתבוננים, אלא רואים מציאות מוכתבת מראש. ביחס לאלוהים, עגל הזהב מסמל את הטעות שניתן לדעת את האל, לסמל ולהמחיש אותו.
ומדוע זה דומה לנו? אנו הרי פוגשים פעמים רבות את האלוהים. יש את הרגעים שבלבנו אנו יודעים שאנו במקום הנכון, שדברים מסתדרים מאליהם באורח שמרגיש פלאי. אבל ברגע שמשהו לא קורה לפי התוכנית (האוטו נתקע במוסך, משה רבנו נתקע על הר סיני...), אנחנו מתבלבלים, מאבדים את התדר הנכון, ומתחילים לרקוד סביב כל מיני עגלים. זה הרגע בו אנו מפסיקים לפעול מתוך הקשבה לטקסטורה של הזמן, מפסיקים להיות מונעים מתוך האינטואיציה הפנימית, ופונים לתוכנית מילוט נוחה ומוכרת. זהו העגל - המוכר, הצפוי, הידוע והברור. אל מול העגל אנחנו יודעים גם את עצמנו, ויודעים מי צודק ומי טועה, מה נכון ומה לא-נכון. הכל טוב ויפה, אבל שם אנו גם מאבדים את האלוהים החי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היאחזות היא כוח הרסני
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו נמצאים בטווח בין הרוח ובין הצורה, בין המופלא לנוקשה, ואפילו שאין באמת בעיה עם הצורה, עלינו להיות קשורים אליה מתוך הקשבה לרוח. הצורה מפסיקה להיות עגל ברגע שהיא מהווה ביטוי של הרוח. היא עגל כשהיא באה במקום הרוח, כאשר הפחד מוליך אותנו אל הסגירות.
ניעזר רגע בבודהא בשביל להבין טוב יותר את דמותו של העגל. העגל מסמל את ההיאחזות, הפעולה שפונה אל האובייקט שלה מתוך חרדה וכפייה. ההיאחזות מוסברת כ"היתפסות לסימן", כלומר כסימון של האובייקט בצורה שנוחה לאגו להתמודד איתו – "נעים", "לא-נעים", "טוב", "רע", וכו'. ההיאחזות מכריחה את הדברים להיות משהו שהם לא, מקפיאה אותם בצורה מוכרת ונוחה על-מנת שנוכל לפעול עליהם. היא מונעת ממוטיבציה של תשוקה, של רצון להאדרה עצמית (או להיפך, לביטול עצמי), של דרישה מהעולם שיתנהג באופן התואם את ציפיותנו. ההיאחזות היא כוח הרסני, שכן היא לא רואה באמת אחר, וגם לא יודעת בעצם מה טוב לאני. היא פועלת בשירות רמות נמוכות יחסית של התודעה, ואינה מאפשרת קשב ונשימה. כמעט בכל פעולה שלנו יש היבט של היאחזות.
משה יורד מההר ומוצא את בני ישראל שיכורים מהצורה. הקושי עם העגל הוא שהוא ממכר, כשאנו נתפסים בצורה אנו מיד משכנעים את עצמנו שאנו פועלים מאוד נכון. בני ישראל רוקדים ריקוד שיכור ופרוע, שוכחים עצמם לדעת. משה מגיע מההר, כולו רוחניות צרופה, ופוגש בריקוד ההילולים הנבוב סביב העגל. הוא נגעל, מנפץ את הלוחות, ויוצא למסע נקמה. ניפוץ הלוחות מייצג את היעדר האפשרות לחיות חיי רוח צרופים, אותם דימה משה בליבו בזמן כתיבת הלוחות הראשונים. לאחר שהוא נוטש אפשרות זו, הוא מוכן לעלות שוב אל ההר, אך כעת הוא רוצה לראות את האלוהים. חטא העגל יצר גם אצלו צורך בלימוד נוסף, והוא מבקש לפקוח את עיניו להבנה מלאה יותר של האלוהות. חטא העגל והלוחות השבורים מסמלים את הניתוק שבין שמיים והארץ, ומשה רוצה ללמוד כעת כיצד לחבר ביניהם. הוא יצליח לעשות זאת בעזרת הלוחות השניים, לאחר שראה את האלוהים. מה הוא ראה, אם כך, שעזר לו לעשות את החיבור?
משה עולה אל ההר לאחר שהכין את הלוחות השניים על הארץ. הוא נושא אותם מעלה איתו בדרכו לפגוש את האלוהים. האל עובר על פניו כאשר משה נמצא בתפילה עמוקה. משה משתחווה ארצה, קורא בשם ה', ומבקש את מחילתו על בני ישראל. זה הרגע שהאל חושף בפניו את דמותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה רק את אחורי האל?
|
|
|
|
|
|
|
מדוע, אם כך, רואה משה רק את אחורי האל? הטעם בכך הוא שאחורי האל דומה במידה מסוימת לעגל הזהב. את פני האל לא ניתן לראות, שכן באמת לא ניתן לראות אותם. פני האל הם אינסופיים, הם כל מה שהיה וכל מה שיהיה. לא ניתן להכיל את פני האל במבט, באקט אחד של ידיעה. מגוון צורותיו הוא מעבר לכל מידה. לכן, לאחר שהוא עבר, ומסתכלים בו מעט מרחוק, ניתן להסתכל באלוהים, אבל אז הוא כבר דומה לעגל: הוא לובש צורה ברורה, מוחשית, הניתנת לתפיסה. זה בדיוק מה שחיפשו בני ישראל כאשר הם פנו אל עגל, וכאשר משה מבקש לראות את האלוהים, האל יכול להראות רק את זה. זה כמובן מראה נפלא בהרבה מהזהב של העגל, והתגובה הנפשית אליו היא של פקחון ופליאה, במקום השכרון הגס של הריקוד סביב העגל. אך מבחינת המבנה זה אותו הדבר – האלוהים, כמו העגל, הופך להיות "משהו." יוצא שרצונו של משה לראות את האלוהים היה דומה במידה רבה לכמיהתם של בני ישראל אל העגל.
בכך שניתן לראות רק את אחורי האל אנו רואים כי דווקא הלילה, הלא-ידוע, האינסופי והרוחי, הם השווים לפני האל. היום, הידוע, הסופי והגשמי הם אחוריו, אותם ניתן לראות. במבטו אל חלקו האחורי של האל מגלה משה את מפגש השמיים והארץ, את החיבור בין האלוהים ובין עגל הזהב. העגל הוא רק הביטוי המוקצן של ידיעת האלוהים הגבוהה של האדם הזך ביותר, משה. העגל ניתן לגינוי מקומי, לא לגינוי מהותי.
כאשר רואה משה את אחורי האלוהים, הוא מסוגל לסלוח לבני ישראל באופן מלא. כעת הוא יוכל לרדת עם לוחות חדשים ומתאימים יותר, אותם פיסל במו ידיו: לא רק לוחות הטובים בפסגת הר סיני, בעולם הרוח הטהור, אלא לוחות הטובים גם על הארץ, לוחות אותם יכולים לקבל בני ישראל ולחיות איתם. אלה הם לוחות המבוססים על המפגש האפשרי בין האדם לאלוהים, מפגש בו באים יחד הרוח והצורה. זהו הרגע בו החומרי חדור ברוח, הצורה רוויה באלוהות, אך בה גם האלוהות יורדת אל הקרקע, חיה בינות לבני ובנות האדם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
