 |
/images/archive/gallery/883/700.jpg
אריק רסקין  |
|
|
|
|
| תגיד, תהיה לך בעיה להצטלם איתי צילומים טנטריים בעירום? לילה בן הרוש לא שיערה שכך הולך להיגמר הניסוי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
לילה בן הרוש
25/1/2008 12:49 |
לילה בן הרוש
25/1/2008 12:49 |
|
|
|
|
|
|
|
באותו יום הטלפון לא הפסיק לצלצל. עוד נרשם למדיטיישן בדוניישן? עוד סדנא לאירוח? או אולי מישהו מסינגלס? יום חמישי נתן את אותותיו ולא היה בי שום רצון לשוחח אז עניתי בקול עייף וחלש: "מרכז אום שלום...". מהעבר השני של הקו נשמע קול לא מוכר ומהוסס.
"תגידי, אתם מתעסקים בטנטרה?"
"כן, חלק מהאנשים כאן", עניתי ביובש, "אתה רוצה להשתתף בסדנא?"
"לא"
"אז מה אתה מחפש?"
"אני לומד צילום. אני מסיים את השנה הרביעית וכחלק מהפרויקט גמר שלי אני רוצה לצלם מגע אבל לא תשוקה מינית".
"יופי אז מה אתה רוצה מאיתנו?"
"אני מחפש גבר ואישה שיהיו מוכנים להצטלם בשבילי".
הסוחרת שבי נכנסה לפעולה: "אם
אני אצטלם, תסכים לבארטר? אני צריכה עבודות צילום".
"בכיף", הוא ענה.
הניצוץ נדלק. כבר הרבה זמן שאני דוחה את המשך צילומי העירום שלי והנה הזדמנות, מתנה. היקום הגיע עד אליי, שאני אסרב? תמיד צילמתי את עצמי וזה יכול להיות מעניין לתת למישהו אחר לעשות את העבודה. וחוץ מזה - גבר, אינטימיות ומגע אלה בדיוק הצמתים שאני מסובכת עם עצמי.
"איך קוראים לך?" שאלתי
"אריק".
"אין לי בעיה להצטלם עם עוד מישהו", אמרתי (ושיקרתי. יש לי בעיה) אבל עם מי?
הסתכלתי לצדדים ומבטי נחת על אדהר שבדיוק הגיע לביקור.
"תגיד, תהיה לך בעיה להצטלם איתי בעירום?" שאלתי והייתי המומה שבכלל העזתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אני והאתגרים הטיפשיים שאני מציבה לעצמי
|
|
|
 |
|
|
|
שבוע אחר כך אריק הגיע. רצה לבדוק לוקיישן. לקחתי אותו לאולם המדיטציה. הרגיע אותי לחשוב שכל כך הרבה אנשים עוברים שם תהליכי צמיחה וגדילה. קבענו תאריך, הודעתי לאדהר ושחררתי שליטה. יאללה, הולכת עם זה עד הסוף.
יום הצילומים הגיע. אדהר נכנס למשרד, ואני הסתכלתי על האיש הזה שנכנס בדלת, וכל מה שאמרתי לעצמי היה פאק! פאק! פאק! איזה שטויות אני עושה. אני הכי לא נמשכת אליו בעולם. הלכנו לאולם המדיטציה ואריק התחיל להציב את החצובות יחד עם ארבעה פנסי פאלש שלא מותירים שום מקום לספק: עוד מעט מתחילים ואני הולכת למצוא את עצמי בתנוחה אינטימית ביותר לעיני מצלמות עם שני אנשים זרים כמעט לחלוטין. אני והאתגרים הטיפשיים שאני מציבה לעצמי, מה לי ולטנטרה בכלל?
בשביל לפתור את הסיבוכים הורדתי את החולצה והצלם כמעט נחנק. הוא התחיל להתעסק עם העדשות שלו בדקדוק מפורט כאילו שבכפתור אחד הוא מצא עולם ומלואו. אחר כך הציץ מעבר לעדשה וביקש כמעט בלחישה שנזהרת חלילה להפריע לנו, "אולי תתפשטו ותשבו רגע שאני אוכל לצלם אתכם בפולורויד?" חייכנו והתפשטנו. ההתחלה היתה פשוטה, פשוט ישבנו אחד מול השני מסדירים נשימות ומנסים להיכנס לאותו הקצב. שאיפה, נשיפה. שאיפה נשיפה. בשלב הזה אריק הצלם התחיל להיעלם מבחינתי. רק את תקתוקי הפאלשים שמעתי ואת הקול העמום של אריק שמבקש לא לעצום עיניים ואותי שמתאמצת להישאר בעיניים פקוחות. הנה עוד דרקון מובס מבלי שאני אתאמץ, חשבתי לעצמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שנעבור לתנוחת שיווה-שאקטי?
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הבא ששמעתי היה את אריק, ספק לוחש ספק מדבר, מבקש מאיתנו להתקרב לתנוחה צמודה יותר, אינטימית יותר. אדהר הביט עליי כעל טנטריסטית מדופלמת ושאל אותי "שיווה-שאקטי"? ואני, מבלי להבין או לדעת יותר מדי על התנוחה הזאת פשוט אמרתי כן ומיד קמתי לשבת עליו. וואוו. שם היו רגע או שניים של קושי עצום. פשוט עלה בי גל של חרמנות והרגשתי את הגוף שלי מתחיל לבעור. שוב פעם דיברתי עם עצמי והודעתי לעצמי שזה בסדר גמור להרגיש בדיוק כמו שאני מרגישה, ושכל מה שהולך להיות זה לגמרי בסדר וטוב. אחרי הכול יש פה סיטואציה אינטימית ביותר. ואם להודות על האמת, מעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת מבלי שזה ייגמר ביחסי מין.
אני ממשיכה להתרכז בנשימות ובהתמסרות טוטאלית להווה. למרבה ההפתעה אחרי כמה דקות של אי התנגדות לתחושות שעלו בי בגוף הן החלו להינמס ונעלמו כמו בתוך ענן. מאותו רגע הייתי במדיטציה. נמצאת ולא נמצאת. נוכחת לגמרי ברגע, כל כולי בתוך הנשימה והנשיפה, לא אדהר ולא אריק הצלם חדרו למרחב שלי. האנרגיה שלי הייתה מעורבבת וחשופה עם וכלפי שני הגברים האלה אבל אני הייתי שם בנוכחות הזאת לגמרי לבד, והיה לי נעים במקום הזה. הפתעתי את עצמי בשלווה שנחתה עלי. יותר מאוחר עברנו למבט ישיר וחודר משולב בחיבוק. המשכתי לנשום ואז זה הגיע: סוף סוף הבנתי מה זה אומר להינמס לתוך מישהו אחר. נמסתי לתוך הרגע, נמסתי לתוך האדם שישב מולי. התחושה היתה מדהימה!
את הדממה שהייתי שרויה בה הפר אריק שהודיע שסיימנו. נחלצנו מהתנוחה האינטימית ונשארנו לדבר, נשענים על הכריות ומנסים ליישר את הגב אחרי הישיבה הסטטית הארוכה. אריק, שמאוד התרגש מהסיטואציה שאנחנו סתם יושבים ומדברים בעירום, ניצל את ההזדמנות ושוב שמענו את תקתוק המצלמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תודה לאקזיסטנס
|
|
|
|
|
|
|
בימים שאחר כך לא שיתפתי אף אחד בחוויה. יצאתי לטיולים ביער שעזרו לי לעכל את התהליך שעברתי וכתבתי ערמות של מילים ללא כיוון. הבנתי שבילדותי חוויתי מגע "מקולקל" שבגללו לא מעט פעמים בחיי נכנסתי לתוך קשר עם אנשים שהמגע הפיזי בינינו יצר אשליה של אהבה שהובילה לכאב. והנה, שני אנשים זרים יושבים עירומים ומתחבקים וזה מייצר כל כך הרבה שלווה! חיבוק עם אדם שאין לי אליו כל קשר רגשי ובכל זאת המגע שלו והמדיטציה העלו בי תחושות של קרבה מאוד גדולה. מגע פשוט ונקי שלא הוביל לסקס. וכל זה חידד לי תהליך שאני עוברת בשנים האחרונות: שהריפוי שלי יבוא מהמקום הזה שהכי מפחיד אותי. ושאינטימיות ומגע הולכים להיות כוח בונה בחיי!
תודה לאריק הצלם, לאדהר וליקום שתומכים בי!
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/883/694.jpg
לילה בן הרוש  |
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
לילה בן הרוש היא מנהלת ההפקות של מרכז אומ. ציירת, מעצבת גרפית, צלמת חובבת ונושמת מוזיקה.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
