 |
/images/archive/gallery/139/012.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| משה אמר לא לעשות פסל ומסכה? הבודהא אומר שצורה היא ריקות. משה אמר לא תנאף? הבודהא אומר לא לקחת מה שלא שלך. סידהרתא בפול-סינק עם עשרת הדיברות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעמד הר סיני היה בוודאי אירוע מרשים באופן לחלוטין בלתי שגרתי, שניגן על הנימים הפנימיים ביותר של התודעה. מסופר שההר העלה עשן והוציא אש, כי היו רעמים, ברקים וקולות חזקים של שופרות. האלוהים ירד אל ההר ודיבר אל משה מתוך ענן, בקול שיכל כל אדם לשמוע. ייתכן ומדובר בביטוי ספרותי של מחבר פרשת "יתרו," בו נתן ביטוי לחוויותיו ועיבד עבור עצמו ואחיו את זכרונו את היום הזה. אך תיאור זה מעיד על ההד הפנימי החזק של הרגע, בו אנו מרגישים כי קרה דבר גדול. מדובר בארוע בו נכרתה ברית בין עם לאלוהיו, רגע בו העם קיבל על עצמו את הדרך שמתווה עבורו האל. קבלתם אותו מאפשרת לאל לחשוף עצמו בצורה קרובה מבעבר, ולהבהיר לבניו כיצד הוא מבקש אותם לחיות. בקשה זו, או ציווי זה של האל, מנוסחת באמצעות מה שמוכר כ"עשרת הדברות."
עשרת הדברות מהוות את נקודת השיא בדיון העוסק בחוק ובמשפט. תחילתה של פרשת "יתרו" בבנייתה של מערכת משפטית שתסייע למשה בניהול ענייני הקהילה. שלושת הפרשות הבאות יעסקו בניסוח דקדקני ומפורט של מערכת חוקים. לוקח כל כך הרבה זמן לכתוב את הרשימה הארוכה הזו שבני ישראל משתכנעים כי משה נטש אותם ובונים את עגל הזהב. נושא החוק והמשפט הוא מרכזי, אפוא, עבור פרשות אלה. בלב הדיון מנוסחות עשרת הדיברות המציגות ביטוי גרעיני של מה שהאל העברי רואה כאופן הקיום הרצוי לאדם.
עשרת הדברות בנויות כמהלך העובר מהשמיים אל הארץ, מהרוח אל החומר, מהידיעה אל המעשה. זו למעשה מעין מנדלה, שהיה אולי נכון יותר לצייר אותה מאשר לתאר אותה במילים. מנדלה זו מורכבת משלושה מעגלים, שיחד מתארים את קיומו של האדם השלם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא תגדיר
|
|
|
 |
|
|
|
שלושת הדברות הראשונות מרכיבות את המעגל הפנימי של המנדלה, והן עסוקות בזיהוי טבעו ואופיו של האל. בדברה הראשונה מגדיר האל את זהותו – "אני ה' אלוהיך" – ומוסיף כי הוא שהוציא את בני ישראל ממצרים. הוא תובע את אחדותו ודורש כי לא יהיה לעמו אל אחר על פניו. בדברתו השניה מרחיב האל את אמירתו ומצווה לא לעשות פסל ותמונה, ובמיוחד לא לעבוד את הפסלים ולהשתחוות להם. בדברה השלישית דורש האל לא לשאת את שמו לשווא.
פתיחתן של עשרת הדברות, תמצית הדרך שמתווה האלוהים לבניו, היא עמוקה ותובענית. היא דורשת מההולכים בדרכו של האל ריכוז פנימי ויישום מלא של מחויבותם כלפיו. עליהם לדעת בכל רגע כי הוא האל, ולוותר על כל פנייה לאלוהים אחרים. נאסר עליהם השימוש בכל תמונה או פסל. כלומר שעל בני ישראל לדבוק באל מבלי לייצג ולדמות אותו בכל צורה שהיא. אחרת, קובעת הדברה השלישית, האל יראה זאת כנשיאה של שמו לשווא. הדיברה השלישית מבהירה גם כי הדיבור על האלוהים צריך להיות צרוף ומזוקק.
אם אנחנו מסתכלים לעומקם של הציוויים האלה, הם מבקשים מהאדם להגיע למציאות נפשית זכה במיוחד. הם קובעים כי ברגע שהאדם מזהה את האל בצורה כלשהי, ברגע שהוא מעלה בעיני רוחו תמונה או דמות של האלוהים, אזי הוא עסוק בהיבטים החיצוניים והקליפתיים שלו. אם הוא מייחס לדימוי זה מידה של קדושה, אם הוא רואה ב"פסל" עיקר, הרי שהוא עובד בעצם אלוהים אחרים ונושא את שם האל לשווא. על האדם לדעת את האל מבלי להגדירו ולזהותו כלל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צורה היא ריקות
|
|
|
|
|
|
|
הבודהא תאר מציאות נפשית דומה בבקשו מהאדם לחיות ללא היאחזות ותשוקה. התשוקה היא ההתנהגות המונעת בכוחו של האני, הנמשך אחר מה שנעים עבורו ומבקש לדחות מעל עצמו את הבלתי-נעים. ההיאחזות היא המצב הנולד מפעילות תשוקתית זו, בו האדם מגדיר אמת באופן המותנה על-ידי העדפות תשוקותיו. כאשר האדם מאמין כי ישנו דבר אמיתי המסוגל להסב לו אושר ולתת משמעות לחייו, זה המצב בו הוא נאחז בצורה, בחומר, במה שהדיברה השנייה מכנה "פסל ותמונה."
משפט מפתח במסורת הבודהיסטית אומר: "צורה היא ריקות, וריקות היא צורה. צורה אינה נפרדת מריקות, והריקות אינה נפרדת מצורה." הריקות כאן מקבילה ל"אני ה' אלוהיך," היא אותה רמת אמת הנבדלת מהיותם של דברים פסלים ותמונות. הריקות היא גם הרמה אותה לא ניתן לבטא בשם או במילה. הריקות, אומרת "סוטרת הלב", היא הצורה, וצורה גם היא ריקות. אין לנו פסלים ותמונות, ייצוגים של האלוהים, בלי הריקות, המהות הפנימית של האלוהים. אך עלינו גם לדעת כי הצורה ריקה, כי איננו יכולים להיאחז בה מבלי "לשאת את שם ה' לשווא".
האדם המקיים את עשרת הדברות צריך אם כך לשמור איתן על דרך האמצע, לא להיאחז בצורה כאילו היא האלוהים, וגם לא להיאחז באלוהים בצורה כזו שהופכת אותו צורה. זה מהלך קשה, קשה עד בלי קץ - לא להפוך את האלוהים לפסל. ברגע שאנו חושבים שהוא קיים, ברגע שדיברנו עליו כמהות או כאמת, זהו גם הרגע בו הפכנו אותו לפסל ונשאנו את שמו לשווא. זה הרגע גם שאנו נאחזים בו בהיאחזות בצורה. שווה להקדיש כאן רגע של נשימה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חזרה לסדר היקומי
|
|
|
|
|
|
|
נאמר שהצלחנו, שאנו שומרים את האלוהים בלב מבלי שאנחנו מסמלים אותו כלל, אנו יכולים לעבור למעגל האמצעי של המנדלה ולהגות בשתי הדיברות הבאות. שתי דיברות אלה מעניינות במיוחד, הן המחברות בין השמיים לארץ, ובמידה רבה מסבירות את הרציונאל של המצוות והחוקים שמתווה האלוהים לעמו. הדיברה הרביעית מבקשת "לזכור את יום השבת לקדשו," ומסבירה כי על האדם לנוח ביום השביעי, כפי שנח האלוהים עם סיום מעשה הבריאה שלו. הדיברה החמישית מבקשת מצווה על כיבוד אב ואם.
הציווי לשמור את יום השבת נשען על ההבנה כי שמירת השבת נאמנה לסדר הבסיסי של הבריאה ולהתנהלותו של האלוהים ביחס אליה. על כן, כאשר האדם נח ביום השבת הוא מחיה בנפשו את הזכרון של מעשה הבריאה (ולכן "זכור את יום השבת") ומתכוון ביחס למבנה הפנימי שלה. שמירת השבת מאפשרת לאדם להחיות עצמו דרך גילום היחס האלוהי הבסיסי ביחס לבריאה שלו. העולם, אומרת הדברה הרביעית, אינו בנוי בצורה מקרית, אלא רווי בתנועות האלוהיות ביחס אליו. על האדם להחיות ידיעה זו דרך חזרה אל הסדר הקיומי.
הדיברה החמישית מנסחת את אותו העקרון בצורה ארצית וביולוגית יותר. כיבוד אב ואם דורש מהאדם להתחבר למבנה של העולם כפי שהוא הווה ברמה חומרית יותר. ברמה זו הורים מולידים ילדים ומעבירים, ומשמרים בכך את מעשה הבריאה האלוהי. גם את המבנה הזה יצר האל, אך ביטויו קונקרטי יותר מאשר זה של השבת.
שתי הדברות האמצעיות מחברות אל הקרקע, בכך שהן מאפשרות לאדם לפנות אל הבריאה עצמה מבלי שהוא צריך להתרכז ביחסו לבורא. ידיעתו המלאה את האלוהים כאמת הפנימית חסרת הצורה, ידיעה אותה רכש במדיטציה שלו על שלושת הדיברות הראשונות, מאפשרת לו כעת להתכייל מול הרמות החיצוניות יותר של הבריאה. "שמור את יום השבת" ו"כבד את אביך ואת אימך" מבטיחות לו כי הוא נאמן לטבעו של הקיום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האדם השלם
|
|
|
|
|
|
|
חמשת הדברות האחרונות מרכיבות את המעגל החיצוני של המנדלה, והן מסדירות את ההתנהלות הארצית והמקורקעת של האדם. מעגל זה עוסק יותר בפעולה, שצריכה להיות נקייה מפגיעה באחר - "לא תרצח" (הבודהיזם יאמר "לא תפגע ביצורים אחרים"), "לא תנאף," לא תגנוב" (הדגש הבודהיסטי מלמד – "לא תיקח מה שלא ניתן לך"), "לא תענה ברעך עד שקר", ולסיום "לא תחמוד" ("אל תשים עצמך לפני האחר"). זוהי הרמה המלמדת כיצד צריך לנהוג אדם מול חברו, המתומצתת בביטוי "ואהבת לרעך כמוך." רמה זו נשענת על הידיעה הפנימית והמהותית את האלוהים, ונעזרת בחיבור של רמה זו למציאות שנעשית דרך הדיבר הרביעי והחמישי. לאור מה שגילו חמשת הדיברות הראשונות, אנו מבינים כי הדרישה מהאדם לחיות באופן מוסרי אינה סתמית, אלא נובעת מהמבנה הפנימי של הבריאה.
יחד שלוש רמות אלה מציגות לנו את הקיום השלם של האדם. האדם השלם יודע את האלוהים, ומתוך ידיעתו אותו (בידיעה שאינה יודעת, שהרי אם יש מה לדעת - זה פסל), הוא מבין את הפנייה של האל אל העולם. הבנת הקשר בין השמיים לארץ מאפשרת לו שלמות גם בפעולה שלו, פעולה המבוססת על "ואהבת לרעך כמוך." כך, כאשר הוא הווה בכל רמות הציווי של עשרת הדברות, הופך האדם שלם, בעל לב ישר מול האדם והמקום גם יחד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
