 |
 |
|
|
|
|
| מקצוע חדש נולד: תומכים רוחניים שמסתובבים במסדרונות בתי החולים ומלווים את חולי הסרטן אל מותם. הם נותנים עזרה נפשית אבל בעיקר הכוונה רוחנית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אור זוהר
24/1/2008 9:22 |
|
|
|
|
|
|
|
למרות יתרונותיה הברורים, ישנם תחומים שבהם הרפואה המערבית אינה יכולה לתת פתרון מלא. אלו מאתנו שמתמודדים עם מחלות קשות וחשוכות מרפא, פוגשים לא רק את הצד הפיזי של המחלה, אלא גם את האתגרים הנפשיים והרוחניים שהיא מעוררת. לפן הזה של ההתמודדות, אפילו התרופות המתקדמות ביותר והמכשירים המשוכללים ביותר לא יכולים לתת מענה. על מנת לענות על הצרכים הללו של החולים ושל בני משפחותיהם, הולך ומתפתח בארץ מקצוע חדש, ושמו בישראל "תמיכה רוחנית".
ד"ר נתן צ'רני, מנהל היחידה לכאב אונקולוגי וטיפול תומך בבית חולים שערי צדק, הוא אחד מהאחראיים המרכזיים להכנסתו ולהטמעתו של תחום התמיכה הרוחנית בבית החולים. "במסגרת המחקר הרפואי שלי אני חוקר את נושא הסבל", הוא מספר. "לסבל הכרוך במחלה כמו סרטן ישנם היבטים רבים; הסבל
הפיזי של הכאבים, הסבל הפסיכולוגי, הסבל משפחתי, וסבל רוחני או קיומי. האדם עומד מול גורלו והאיום של המחלה מעלה אצלו שאלות כמו מי אני, למה זה מגיע לי, ואיפה אלוהים. הרבה פעמים הוא כבר לא יכול לתפקד כהורה או לפרנס את המשפחה, ועולות מחשבות על העתיד שאולי כבר לא יהיה".
למרות שהמקצוע קיים זה שנים רבות בחו"ל, התמיכה הרוחנית מהווה תחום עיסוק חדש בארץ. "אנחנו נמצאים שם בשביל לשאול 'מה הסיפור שלך', נזכרים ומזכירים שאדם שחולה בסרטן, שמחובר למכשירים ועובר טיפולים, הוא גם אדם בעל שם, מקצוע, ערכים, עולם פנימי. אנחנו מדברים עם החלקים האלה שבו ומנסים להזכיר לו מי הוא", מסבירה חני קרוייזר, אחת מחלוצות התחום בארץ, בעצמה תומכת רוחנית ומדריכה בקורס הדו-שנתי להכשרת תומכים רוחניים מטעם עמותת "ברוח".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| ד"ר צ'רני
| /images/archive/gallery/883/198.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
למצוא משמעות בזמן שנותר
|
|
|
 |
|
|
|
"ישנם מחקרים המתמודדים עם השאלה מה משפיע על הרצון לחיות", אומר ד"ר צ'רני. "למשל מחקר מדעי של פסיכיאטר יהודי בשם הארווי צ'ונצ'ינוב (Harvey Chonchinov), שחקר את השאלה מה מחזק את הרצון לחיות או את הרצון למות אצל חולי סרטן חשוכי מרפא. מה שהוא מצא, להפתעתו, במחקר שכלל למעלה ממאתיים חולים, הוא שהגורמים המשפיעים ביותר על הרצון לחיות בקרב החולים הם תחושה של תקווה, של כבוד עצמי, התחושה שהם אינם נופלים כעול על אחרים, ותחושה עצמית של משמעות. מסתבר, שלכל אדם, ובכלל זה גם החולים, יש היבט רוחני כלשהו. האתגר הוא לעבוד עם החולה האינדיבידואלי, ולמצוא את המשאבים הרוחניים שלהם ולאפשר להם לחיות חיים מלאי משמעות בזמן שעוד נותר להם.
"מדובר בשיפור איכות החיים בזמן שנותר, ולא על יכולת ריפוי. המודל הזה קיים בארצות המערב כבר שנים רבות, ומסיבות שונות ולא לגמרי ברורות זה כמעט ולא קיים בישראל. הרבנים בבתי החולים למשל מתעסקים בדרך כלל בעניינים כמו כשרות וכדומה, אבל לא כל כך ברווחתם ובשלומם של החולים. כרופא, ברורים לי מגבלותיה של הרפואה המודרנית, וישנם מקרים שבהם מההיבט הרפואי הטכני אי אפשר לעזור. מעבר לזה, אי אפשר להיות כל דבר לכל בנאדם. אין לצפות מרופא שיהיה גם פסיכולוג וגם מומחה לטיפול רוחני. הטיפול באדם חולה, עם סבל גדול, דורש צוות רב מקצועי. לכן יש צורך גדול בתמיכה הרוחנית, ואין לראות במקצוע הזה תחליף לעבודת הרופא, העובד הסוציאלי או הפסיכולוג, אלא כמקצוע תומך ומשלים למקצועות הללו. העניין כל כך הוכיח את עצמו, שהנהלת בית החולים של שערי צדק הפכה את התמיכה הרוחנית לחלק מהתחום של רפואה הומניסטית בבית החולים", אומר ד"ר צ'רני, "מדובר ביצירה של מקצוע חדש".
מה היקף הפעילות כרגע?
"לשמחתי, בוגרי תוכנית ההכשרה כבר מתנדבים או מועסקים בכמה מקומות אחרים בארץ, כולל בבתי החולים רמב"ם ותל השומר וישנן עוד תוכניות בבתי חולים נוספים. יש ניסיון להקים תנועה ארצית. יחד עם עמותת 'ברוח' פועלים בארץ כחמישה-עשר ארגונים העוסקים בתחום, ישנה תמיכה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, והשנה יתקיים לראשונה כנס ארצי של כל המעורבים בתחום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו להשכיב ילד לישון
|
|
|
|
|
|
|
כיום מתמקדת פעילותה של עמותת "ברוח" בעיקר בעבודה עם חולי סרטן. "פעמים רבות, במחלקות מסוימות, ברגע שאין מה לעשות יותר מבחינה רפואית, אז הצוות הרפואי פתאום נעלם, עוזב את הבנאדם לנפשו, אולי כי זה קשה או מביך. אנחנו נותנים לחולים את השירות הזה, של להיות איתם ברגעי המוות", אומרת חני קרוייזר. "למשל, אם האדם נוצרי, אנו דואגים שיבוא כומר לבצע את הטקסים האחרונים, ולפעמים זה לא פשוט, כי צריך שיבוא כומר מהכנסייה המתאימה.
"אני אף פעם לא מדברת עם אנשים על משהו שקיים 'שם' או לא קיים 'שם'. אני לא מדברת על אמונתי האישית, או על עיסוק בגלגולים וכן הלאה. אם אדם מביא דברים כאלה בעצמו אני נמצאת במצב של האזנה ולא מתערבת. אנחנו לא מציעים שום דבר כזה מטעמנו.
"בספרות הפסיכולוגית ישנו מונח, שקיים בוואריאציות אחרות גם במסורת היהודית או הבודהיסטית - עניין 'סגירת המעגלים', לפיו חשוב מאוד שלא להשאיר דברים פרומים, או בלתי סגורים. הכוונה המעשית מאחורי המונח הזה היא לברר מי הם האנשים שהחולה צריך ומעוניין לדבר איתם לפני מותו, גם מבחינה מהותית ורגשית וגם מבחינה עניינית, כולל בני משפחה וחברים ואפילו פקידי בנק. ישנם אנשים שבמהלך תקופת הליווי מדברים באופן ברור על רצונות שלהם לגבי המוות ולאחר המוות: איפה למות, בבית או בהוספיס, מי יהיה לידם, שאלות על קבורה ולוויה. יש אנשים שחשוב להם מראש מי יספיד אותם בלוויה. יש אנשים שמעוניינים לכתוב משהו שיוקרא בלוויה שלהם, כדי שהם עצמם יהיו נוכחים בה.
"מעבר לזה, אנחנו מנסים שזמן הפרידה של אדם מהעולם הזה יהיה כמה שיותר נטול ייסורים מצד הגוף (שזו עבודת הרופאים) וגם ליצור את הסיטואציה הכי נעימה ורכה ולשם כך אנו משתמשים גם בשירה, בנשימה, במגע. ישבנו פעם אחת עם חולה ושרנו לה עם בנותיה את כל שירי הערש שהיא היתה שרה להם", מספרת חני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את השיעור הזה תמיד אפשר ללמוד עוד ועוד
|
|
|
|
|
|
|
המפגש עם המוות מהווה אתגר מורכב גם עבור התומכים הרוחניים עצמם. "בלי שום ספק, הכניסה לשעות האחרונות היא ממש כניסה אל הקודש, ואנחנו מודעים לזה שגם אנחנו, כמטפלים, צריכים לעבור תהליך, לסגור תהליך, להיפרד, ולהמשיך בחיים שלנו", מספרת חני. "כל אחד מהמטפלים צריך לפתח אצלו את הדרך לשמור על עצמו, אם באמצעות מדיטציה, או תפילה, או בספינינג, אנחנו נוגעים במקום הרגיש שבין העולמות ולא תמיד אנחנו יודעים עד הסוף איך ומה לעשות".
"בקרבה למוות יש רתיעה, ומצד שני, יש קדושה", אומר דודו לב, בוגר תוכנית ההכשרה הדו-שנתית של עמותת "ברוח", העומד להתחיל בקרוב את עבודתו באחד מבתי החולים בארץ. לב, 38, למד רפואה שלוש שנים, לקח הפסקה מהלימודים, שבמהלכה התעמק במדיטציית ויפאסנה ולמד במשך תקופה ארוכה מדיטציה במנזרים בודהיסטיים במזרח. דווקא במנזר בסרי לנקה נתקל לב לראשונה בספר שתיאר את מקצוע התמיכה הרוחנית בחו"ל. כשחזר לארץ נפרד מלימודי הרפואה, התחתן והקים משפחה, ולימים הצטרף לתוכנית ההכשרה של עמותת "ברוח" מתוך תחושה של שליחות.
"אחד הרגעים החזקים שהיו בשנת ההכשרה", מספר לב, "היה כשחזרתי הביתה ממיטה של אדם גוסס, וראיתי את התינוק שלי, שהיה אז בן חצי שנה ושאני מאוהב בו. הפער הזה היה מאוד מאוד חזק. התמיכה הרוחנית דורשת משהו בך שיודע להקשיב, שלא מפחד להיחשף להרבה כאב. מצד שני, צריך ללמוד לא לקחת את זה יותר מדי פנימה. עם הזמן, אני לומד להפריד. לא ללכת מסביב לחיים אלא להיות נוכח בהם. אולי יותר מהכל, תוכנית ההכשרה הפכה אותי לאדם יותר עניו. לראות את כל הקושי האנושי, וגם את כל האושר האנושי, וזה קיים גם אצל החולים וגם אצלנו. אתה רואה בן אדם במצב מסוים. מה אתה באמת יודע? אתה לא יודע כלום. אנחנו כל כך מורכבים. את השיעור הזה תמיד אפשר ללמוד עוד ועוד".
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
