 |
/images/archive/gallery/872/645.jpg אבן ערבי
 |
|
|
|
|
| במאי 1989 קיבלתי מכתב אהבה מאלוהים. שבועיים אחר כך עמדתי על גבעה ירוקה בסקוטלנד, בבית הספר של המיסטיקן איבן ערבי. רחל גורדין כתבה ספר מרגש על השיח' הסופי הגדול |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
רחל גורדין
31/12/2007 17:03 |
רחל גורדין
31/12/2007 17:03 |
|
|
|
|
|
|
|
במאי 1989 קיבלתי מכתב אהבה מאלוהים: "אהובה יקרה, קראתי לך שוב ושוב - ולא שמעת. הראיתי עצמי שוב ושוב – ולא ראית. עשיתי עצמי ניחוח – ולא הרחת. סעודה ערבה – ולא טעמת... מדוע אינך רואה אותי? מדוע אינך שומעת אותי? מדוע? מדוע? מדוע? אהביני! אהבי אותי בלבד. אהבי עצמך בי, בי בלבד. דבקי בי. אין פנימי יותר ממני. אחרים אוהבים אותך לעצמם. אני אוהב אותך לעצמך. ואת, את נמלטת ממני... אהובה יקרה, אני קרוב לך יותר מעצמך, מנשמתך, מנשימתך".
 |
| האלכימיה של אחדות היש |
|
האחד, כעקרון המונח בבסיס הכל, הוא מסתורין שרק פרדוקסים יכולים לנגוע בו. שני קטעים מתוך ספרה של רחל גורדין ''מלאכים אינם חולמים - משנתו של אבן ערבי'' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
האינטימיות הטוטאלית של מכתב זה חתכה בחיי כאזמל מנתחים אכזרי וחסר פניות, כשהיא מפרידה הפרדה חדשה בין עיקר וטפל, וחושפת אי של געגועים עירומים. שנים של מאמץ להתיידד עם הפשרה, להתכחש לאגדות, "להתבגר", "להשלים עם המציאות", "לקבל את החיים כפי שהם" נשרו באחת מול קריאת הפרא של הלב לבוא אל זה שהוא "קרוב לי יותר מעצמי".
כשבועיים לאחר קבלת אותו מכתב-שיר, שנכתב בידי איבן ערבי, כבר עמדו רגליי על גבעה ירוקה בבית אחוזה בסקוטלנד – בית הספר של "בשארה", שמשנתו של המיסטיקן הסופי בן המאה ה-12 (נפטר במאה ה-13) היא אחד הנושאים המרכזיים הנלמדים בו. איבן ערבי, המכונה בתואר "השיח' הגדול ביותר", טוען כי האחדות היא האמת של הקיום, וכל הגעגועים של המין האנושי מכוונים אליה. חתירה מעבר לקליפות של "ערבי", ישראלי", "מוסלמי", "יהודי", "נוצרי", "דתי", "חילוני", תגלה מהות לא נודעת, שאין לה צבע, מין או דת. "לבי נעשה מסוגל לכל צורה", כותב איבן ערבי. "הוא כר מרעה לאיילות. מנזר לנזירים נוצרים. מקדש לאלילים. הכעבה של עולי הרגל. לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה. לאן שגמל האהבה יישאני – זאת דתי וזאת אמונתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| בי"ס בשארה בסקוטלנד
| /images/archive/gallery/872/683.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
איפה הספר ואיפה את?
|
|
|
 |
|
|
|
כשעלה בלבי לראשונה הרצון לכתוב ספר רציתי לכתוב ספר אישי, על הדרך, על מה שעבר עלי, מה שחשבתי, מה שהרגשתי, על השינויים שהתרחשו בי בעקבות המפגש עם מעמקים חדשים-עתיקים בתוכי. אבל החשש שמא האגו שלי ישתלט, יטייח אמיתות לא-נעימות ו"ימכור" את עצמו - הרתיע אותי. במילים אחרות: לא בטחתי ביכולתי להעביר באופן נקי את המהות שאותה רציתי לשרת. לכן החלטתי לכתוב על מה שאני אוהבת. לא עלי. ומאחר שעד כה לא התפרסם בעברית שום ספר על איבן ערבי – נראה לי ראוי להביא לקורא העברי את תורתו של האיש המופלא הזה, שהאוניברסליות שלו חצתה את גבולות הזמן והמקום, והיא חיה ורעננה היום כמו לפני 800 שנה. כמובן שהדברים הובאו דרכי והבחירה נעשתה על-ידי, אבל הספר מבקש להצביע מעבר להתנסויות של אדם זה או אחר, אל המצע שמחזיק את האנושי.
אחרי שהספר יצא לאור חזרה הרגשת אי-הנוחות עם האגו. איך אתראיין ומה אגיד שלא יבייש את הספר? מאחר שתורתו של איבן ערבי אינה תיאוריה אלא נוכחות פעילה, ומי שקורא בה תוך כדי התמסרות מאפשר לה לפעול בתוכו – האם אני מייצגת תוצאה מוצלחת של פעילות כזאת? במילים אחרות: האם אני מבטאת בחיי את המהות שאיבן ערבי חושף?
המצוקה הגיעה לשיא כאשר חברה שמאוד אהבה את הספר אמרה לי פתאום: "ברור שהספר לא נכתב מנקודת מבט אינטלקטואלית אלא מתוך חוויה אמיתית, אבל איפה הספר ואיפה את? איך ייתכן שמצד אחד את כותבת כזה ספר ומצד שני את כפי שאת (כלומר: מתלוננת על החיים, לא מרוצה, ומי יודע מה עוד)?
התכווצתי. בהגדרה "כפי שאת" התגלמו כל חסרונותי. אלה שאני מכירה ואלה שאינני יודעת עליהם, ואולי אפילו אלה שעדיין לא הגיחו לחלל העולם והם ממתינים לחשיפה אי-שם מעבר לפינה. גם הטענה המובלעת בדברים לא חמקה ממני: אם את יודעת כל כך הרבה – מדוע אינך
משנה את המציאות שלך, "עובדת על עצמך", בז'רגון של העידן החדש?
אין טעם להתנצל או להסביר. כל ניסיון להצטדק רק ידגים איך ה"אני" המגונה שלי מנסה להסתיר את ערוותו ולהמשיך בעסקים כרגיל, כאילו דבר לא קרה, בהתעלמות גמורה מן השאלה שעכשיו "מונחת על השולחן" בגלוי: איפה הספר ואיפה אני?
ההתמודדות הקלה ביותר היתה עם התביעה ש"אעבוד על עצמי". בעניין זה כבר הקדים אותי בנימין שווילי, שכתב ב"הארץ" לפני כמה שנים על ביקור באומן, אצל ר' נחמן מברסלב. כשהגיע למקום גילה שאת העולים לרגל אל קבר הרב משכנים בדירות צפופות, משפחה או שתיים בדירה קטנה, ואילו הוא קיבל דירה לעצמו. המדריך שהוביל אותו לדירה אמר לו: " הרבי (ר' נחמן) כנראה אוהב אותך, שהוא נתן לך דירה לעצמך". "כן, כנראה", מילמל שווילי הנבוך, "לאחרונה עבדתי על עצמי הרבה". המדריך חייך בסלחנות על קטנות הבנתו, והסביר: "כשהרבי אוהב אותך זה אף פעם לא בגלל שעבדת על עצמך. זה בגלל שאתה כל-כך זקוק...". זה לעניין ה"עבודה על עצמי" והשיפורים הנחוצים באישיותי ובאורח חיי. שיפורים כאלה הם אשליה והם יכולים רק לייצר "אגו משופר", שבוטח ביכולתו לשנות את עצמו ואת המציאות, ומתיימר לשלוט בכישורים שאין לו. איבן ערבי אינו נותן בידינו "כלים" לשפר את עצמנו ואת העולם. הוא מתאר את המציאות כאחדות שלאורה מוצאים כל הביטויים החלקיים את מקומם הנכון. והדרך אל ההכרה באחדות הזאת אינה להיאבק בגילוייה החלקיים, אלא לאפשר את קיומו של אותו עומק-אין-חקר שמסוגל להכיל גם את הביטויים הפחות-חביבים של עצמנו.
ואולם, גם אם נושא "העבודה על עצמי" ירד מהפרק – מה בדבר השאלה האמיתית, שעכשיו אין לי אפשרות להתעלם ממנה: אם תורתו של איבן ערבי היא תורת חיים – מה מקומה בחיי? ואיך היא משפיעה עליהם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנמלה השחורה שאלוהים רואה על סלע בלילה בלי ירח
|
|
|
|
|
|
|
כדי להשיב על שאלה זו צריך קודם כל לברר מי "אני" ומהם "חיי". האם אני אותה אישיות קטנה , לעתים אפילו קטנונית, שחיה בביצה ומחוללת סערות בכוס מים? או שמא אני רחבה מני ים, יותר עתיקה מן הזמן, ולא-נודעת אפילו לעצמי? האם אני הזבוב על אוזן הפיל של חניבעל, הצועק: "כבשתי!" "ניצחתי!" ועושה כל כך הרבה רעש עד שאי אפשר לשמוע את הדממה? או שאני הנמלה השחורה שאלוהים רואה על סלע חשוך בלילה נטול ירח? אני הנמלה, אני הסלע, ואני הלילה נטול הירח? האם אני החלקי, התובע בעלות על הכול? או שאני הפוטנציאל של השלם – אדם שנוצר בצלם אלוהים?. הבעיה, לפי איבן ערבי, נוצרת כשיש אי-בהירות ובלבול בין השניים. כש"אני" המוגבלת והחלקית טוענת לשליטה, לידיעה וליכולת לחולל שינוי בעל משמעות. כש"אני" סבורה שעלי לייצג את האמת המוחלטת.
פעם, במסע צליינות בטורקיה, עמדתי לרגלי שני עמודי אבן ענקיים המתנשאים כמדומה אל האינסוף, במקדש בדידימא. מישהי שעמדה לידי אמרה לי: "זה באמת גורם לך לחוש פעוט". עניתי: "זה באמת גורם לך לחוש ענק, ולגלות את העוצמה הזאת בתוכך". המתח בין שתי התשובות האלה, ששתיהן אמיתיות, הוא המרחב הפורה של האפשרות האנושית, שבו צומחים החיים כמו נס.
אשר לאיבן ערבי עצמו – ה"נפס" (נפש, אגו) שלו היתה מתורגלת בענווה. בשיחה עם נפשו הוא מספר לה על גדולתם של קדושים מסוימים, ופונה אליה בשאלה: "באלוהים, נפשי", הוא אומר לה, "האם לך היו אי-פעם תכונות כאלה?" והיא משיבה: "אכן, שום דבר מאלה לא קרה לי. אך כמה ניצוצות של אמת זוהרים דרך הדברים שעליהם סיפרת, ואני מקווה שתפנה את תשומת לבי אליהם".
הייתי רוצה להשיב לשאלה "איפה הספר ואיפה אני" כדוגמתו של איבן ערבי, ולומר: אכן, אינני מייצגת את האמת הקורנת מתיאורו של אבן ערבי את אלוהים, את העולם ואת הפוטנציאל האנושי. אבל אני מכירה באמת זו, אוהבת אותה, ומבקשת להיות במחיצתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר "מלאכים אינן חולמים - משנתו של אבן ערבי" יצא בהוצאת כרמל
לאתר
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
