 |
/images/archive/gallery/871/797.jpg ליל המתים החיים - הרימייק
 |
|
|
|
|
|
|
| מהי תחיית המתים? למה מתכוון הנביא יחזקאל המתאר איך יוצאות הגופות מקבריהן? אביהו סופר מביא את הפירוש הקבלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חושך. קול דממה דקה וחרישית נישא באוויר. אפשר לחוש את הקור בעצמות המתים. צלילים חורקים נשמעו מכל עבר, צורמים את הגוף, ועושים את הבשר חידודים חידודים.
לפתע, ארונות הקבורה מתחילים להתנועע בעצבנות, המכסים נעקרים והארונות נבקעים. לא יכולתי להאמין למראה עיני: הם קמו מתוך הקברים וצעדו ישר אלינו. פיסות בשר מרקיבות על עצמותיהם, עיניהם מאיימות לבקוע מחוריהם. ידיים נשלחות לעברנו, עוד רגע היו נוגעות בנו, לוקחות אותנו אליהם...
צרחה של אישה מפלחת את שמי בית הקברות.
זהו תיאור מדויק של הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט "Night of the Living Dead", אי שם במהלך שנות ההתבגרות. כמובן שהיו עוד סרטי אימה שהותירו את חותמם, אבל אלה שעסקו במתים עצמם היו האהובים ביותר. למעשה, כבר בגיל חמש העיסוק עם המוות הופך לעניין מרכזי עבור הילד הממוצע.
בגיל זה, ברוב המקרים לאחר מפגש עם מוות של קרוב אהוב, או חית מחמד, הוא מתחיל לשאול את הוריו - למה מתים? לאן הולכים אחרי המוות? האם חוזרים משם? ואם כן, אז מתי?
מספר המיתוסים שאופפים את המוות הוא אינסופי. הוא מסקרן ומציף שאלות רבות:
האם באמת אפשר לחזור משם? יש ענף שמפרנס לא מעט אנשים הטוענים שאפשר לתקשר משם? ומה לא.
גם הסיפור של "תחיית המתים", שמוכר לרובנו או משיעור תנ"ך בבית הספר ובספרי הנביאים, מעורר תמיהה. ככה, באיזה לילה חשוך במיוחד, או בכזה המצויד בירח מלא, יגיחו כל המתים מקבריהם ויפרצו בהילולה אדירה? אין ספק כי התיאור האפוקליפטי ההוליוודי, ויזואלי ככל שיהיה, מצית את הדמיון. אך האם יש בו משהו, ולו קמצוץ מן האמת? ומה באמת המקור לכל המיתוסים הללו?
כאן נביא את גרסת הקבלה כדי להבין את שורשם של הדברים.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/871/793.jpg
כרזת הסרט ''ליל המתים החיים''  |
|
כרזת הסרט ''ליל המתים החיים'' |
|
|
|
 |
|
 |
|
המיתוס מתנפץ
|
|
|
 |
|
|
|
"עתידים המתים להחיות במומם" (ספר הזוהר, פרשת אמור, י"ז)
במאמרו המרתק "הקדמה לספר הזוהר", מפרש הרב יהודה אשלג (מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר), את דברי ספר הזוהר על "תחיית המתים", וחושף בפנינו את המשמעות האמיתית של המושג.
בעל הסולם משרטט תהליך מרתק, שבו הוא מתאר את ההתפתחות שעתידות לעבור נשמות בני האדם – מרגע בריאתן, דרך ירידתן לעולמנו, וכלה בחזרתן המודעת למצב השלם בעולם אין סוף. אלא שכדרכם של מקובלים, הוא בוחר להפתיע אותנו כבר בפתח דבריו:
"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים שאינם תופסים לא מקום ולא זמן" (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א' אות א'). כלומר, חכמת הקבלה בפרט וכתבי הקודש ככלל, אינם מדברים על גופנו הגשמי, אלא על הטבע הרוחני שלנו בלבד.
"המתים", המון הגופות במצב מתקדם של כיליון, לא צפויים להזדקף על רגליהם, לפרוץ את קברי השיש, ולפלוש בחבורות מאורגנות אל תוך חיינו. לפחות לא על פי חכמת הקבלה. אמנם קיים תהליך שנקרא בקבלה "תחיית המתים", אלא שמדובר בו על משהו אחר לגמרי - שכל מהותו עוסקת בנשמות בני האדם, ולא בגופם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/871/791.jpg
המתים קמים מקבריהם. אז זהו שלא  |
|
המתים קמים מקבריהם. אז זהו שלא |
|
|
|
|
|
|
|
שפה רוחנית
|
|
|
|
|
|
|
אז איך ההסבר הזה מסתדר עם המילים הבאות: " כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. בּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; (יחזקאל, לז, א-יד), או עם פסוקים דומים המופיעים בספר הזוהר?
הקבלה מסבירה, שהמושגים "מוחא", "עצמות", "גידים", "בשר" ו"עור", שעליהם כתוב בספרי הקודש, אינם מתייחסים לגופנו הפיזי. כולם כאחד, מהווים כלים רוחניים השייכים לנשמה שלנו. חלקים שהאדם מתקן במסגרת התפתחותו הרוחנית. במילים אחרות, "תחיית המתים" הוא מושג שמתאר תהליך רוחני, שבמהלכו אנו מחיים את "גופנו" הרוחני – כלומר את הנשמה שלנו, ולא את גופנו הפיזי.
את התהליך הרוחני הזה, עתידים לעבור כל אחד ואחת מאיתנו במהלך חיינו עוד בעולם הזה. וכדי להבין את התהליך, עלינו להתוודע לסדרת המצבים שעברו הנשמות שלנו טרם הגעתן למצב הנוכחי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בממלכת הרצון
|
|
|
|
|
|
|
"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות
", (האר"י הקדוש, "עץ חיים").
במשפט עמוק זה מתאר האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי), את השלב הראשון בהיווצרותה של המציאות שלנו.
ה"אור עליון" שעליו כותב האר"י הוא הבורא, שכל רצונו להעניק שפע אינסופי. מתוך מחשבתו "להיטיב לנבראיו", ברא הבורא את מחצבת הנשמות – מעין גוף אדיר, שמורכב מאינספור תאים רבים (נשמות), המקיימים ביניהם קשר הדדי ורציף. את הגוף הזה מכנים המקובלים גם "נשמת אדם הראשון".
כדי שיוכלו הנבראים לקבל את כל השפע שהבורא ייעד עבורם, הוא ברא אותם עם טבע הפוך לגמרי ממנו, הרצון לקבל הנאה ותענוג - האגו. במושגים קבליים, מסמלת ספירת ה"מלכות" את נשמת אדם הראשון, מכיוון שהאגו מולך עליה, שולט בה, ומכתיב את צעדיה.
ואכן, מיד עם בריאתה, מילא הבורא את הנשמה בשפע אין סופי המכונה, אור. אלא שבשלב זה, מצבה של הנשמה מזכיר תינוק נינוח שמכונס ברחם אימו. התינוק אמנם מקבל את החום וההזנה הנחוצים לו כדי לחיות ולהתפתח, אך הוא אינו מודע לתהליכים שעוברים עליו.
באופן דומה, התענוג שאותו חשה הנשמה במצב בריאתה הראשוני, היה מצומצם, מכיוון שהיא עדיין לא הייתה מודעת למצבה. היא קיבלה את כל השפע, אולם לא השקיעה מאמץ, או פיתחה צורך אמיתי מצידה כדי להשיג אותו. לכן גם לא יכלה להרגיש באמת את כל השפע שהבורא מצידו מרעיף עליה ללא הרף.
כדי להתקדם מהמצב הזה, ולהרגיש את התענוג מהקשר עם הבורא, צריכה הנשמה לעבור כמה תהליכים שיפתחו בה מודעות למצב שבו היא נמצאת. לשם כך חובה לנתק אותה ממקור התענוג, מהבורא, מכיוון שרק לאחר שתחזור בכוחות עצמה, ומבחירתה החופשית ותידבק בבורא, היא תרכוש עצמאות ומודעות לתהליכים הרוחניים שעוברים עליה. אז, היא גם תוכל להרגיש כיצד "האור העליון" עוטף אותה בחום ובאהבה אינסופיים. כדי לאפשר לכל זה לקרות, מחליט הבורא "לשנות סדרי עולם" ומחולל מהפך במציאות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/570/488.jpg
חתיכת אגואיסט jamidwyer, Flickr |
jamidwyer, Flickr |
חתיכת אגואיסט |
|
|
|
|
|
|
|
שברירי תענוג
|
|
|
|
|
|
|
כמו כל אב גאה שחפץ שילדו יגדל, יצעד בעקבותיו ולבסוף יהיה כמותו, כך גם הבורא. הוא מנתק את נשמת אדם הראשון מהאור ומרחיק אותה ממנו - ממקור החיים, כדי לאפשר לה לגדול ולהגיע בכוחות עצמה למצבה המושלם.
אולם ניתוק הקשר מהבורא לא נעשה בבת אחת. בתהליך מדורג שבו נשברה הנשמה הכללית לאינספור חלקים, הוא מפזר את החלקים המכונים "נשמות פרטיות" בגופי בני האדם, אלה הם אנחנו.
חשוב להבין, שהמקובלים אמנם משתמשים במילה "עולם"- מלשון העלמה (הסתרה), אבל מטרתם להסביר לנו שמדובר בריחוק תודעתי בלבד, ולא בהתרחקות פיזית של הנשמות ממקורן. כל "ירידת מדרגה" שכזו, בעצם מסמלת החלשות בהרגשת הנשמות את מצבן המושלם, עד שלבסוף הן מגיעות לנתק תודעתי מוחלט ולא מרגישות כלל בקיום הבורא.
המצב החדש הזה, נקרא "העולם שלנו", ואנו מתנהלים בו בנחת מנותקים לחלוטין מהעולם הרוחני, מהבורא . אבל למרות שכרגע הוא נסתר מאיתנו, זהו מצב זמני, שמטרתו המקורית היא לאפשר לנו לפלס בעצמנו את דרכנו חזרה להכרת המציאות הרוחנית- הבורא. אלא שהפעם מתוך בחירה חופשית.
לניתוק הזה, מהכרת העולם הרוחני קורא בעל הסולם "מוות", ואילו את המצב העתידי, שבו נגלה בכוחות עצמנו את הבורא, הוא קורא "חיים". מושגים אלה יכולים לעזור לכל אחד מאיתנו, למדוד את מצבו הנוכחי, ולהחליט האם על פי הקבלה, הוא נמצא כרגע בין "החיים" או בין "המתים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלמעלה למטה ומלמטה למעלה
|
|
|
|
|
|
|
בספריו מפרט האר"י כי האחראי העיקרי לנתק בין חלקי הנשמה הכללית לבין הבורא הוא האגו שכבש את מקומו במרכז הבמה. בתהליך מובנה ומתוכנן הפכנו לאגואיסטים יותר, וכתוצאה מכך, נפרדנו ממקור החיים.
עתה כאשר התרחקנו כל כך, והטבע שלנו הפוך לחלוטין לטבע הרוחני, איננו מרגישים אפילו בקיומו. האגו האנושי, מנוע בריא לכל הדעות, דוחף אותנו לנצל את האחרים, להשתמש בהם, ומשסיימנו להפיק מהם תועלת ... אנו נפטרים מהם.
אבל גם הכרה זו, היא תהליך מבורך וחשוב, ואם נשכיל להשתמש בה להתקדמות בכיוון הנכון, נתעלה למדרגה הרוחנית הגבוהה שמחכה לנו. אז גם נזכה לחוות את "תחיית המתים". נקודת המוצא בתהליך "השיבה הביתה" היא, בתיקון הכוונה האגואיסטית שנמצאת בכל אחד מאיתנו, והחלפתה לתכונת האהבה והנתינה של הבורא.
התעוררות "הנקודה שבלב האדם", כלומר, הדחף הגואה בליבו להכיר את המציאות הרוחנית, היא הכרוז הראשון שמזמין אותו להתעורר. השלב הבא בחייו, כלומר, חייו הרוחניים מחכה לו.
ככול שהאדם מתמיד בדרכו, הוא מגלה שהמשיכה לרוחניות אינה מרפה ממנו, ורק הולכת ומתגברת. המקובלים מתארים את הרצון הזה שאליו מגיע האדם שכבר הבשיל, "עד שלא מניח לי לישון".
אבל במקביל לתחושה חזקה זו, מתפתחות באדם הבחנות נוספות שמטלטלות אותו. טבעו האגואיסטי, שגדל לנקודת הקיצון, מושך אותו מטה, חזרה לעולם הזה. האדם מוצא עצמו מתמודד עם שני כוחות מנוגדים הקיימים בו: מצד אחד כוח הקבלה, ומצידו השני כוח הנתינה. במהלך מלחמה זו הוא מחפש כוחות שיסייעו לו להכניע את אחד מהכוחות.
האגו שעד יום האתמול היה הכוח היחיד שהכיר, מתגלה לו עתה במלוא כיעורו. לאט לאט הוא מתחיל לשנוא את הטבע הזה, שמנהל את חייו, ושולט על כל רצונותיו. האדם מבין כי הטבע האגואיסטי הוא זה שבולם אותו מלהתעלות לעולם הרוחני.
במצב הזה, שבו האדם כבר חש סלידה מרצונותיו האגואיסטיים, ומצד שני מפעמת בו השתוקקות אדירה להתעלות ולחוות את נפלאות העולם הרוחני, הוא פונה בתחינה אל הבורא, זוכה לבסוף לעזרת הבורא. הפניה הנואשת הזו של האדם אל הבורא, שיציל אותו מהטבע שלו עצמו, היא ורק היא, נקראת בקבלה תפילה.
כשהאדם משתחרר משליטת האגו, הוא נכנס אל העולם הרוחני ומתחיל לטפס במעלה הסולם הרוחני. אט אט הוא חוזר בהדרגה לחיות, אלא שהפעם אלה הם כבר חיים רוחניים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | בני ברוך היא אקדמיה לחכמת הקבלה הפועלת ללא כוונת רווח, שהוקמה ע"י הרב ד"ר מיכאל לייטמן. www.kab.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
