 |
/images/archive/gallery/868/321.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| האלוהים של יוסף הוא הכי רחוק ומונותאיסטי. האלוהים של יעקב - הכי קרוב וארצי, ואילו של אברהם - איפשהו באמצע. אביתר שולמן עם סיכום בודהיסטי לספר בראשית
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "ויחי" סובבת סביב מותו של יעקב. יעקב ובני משפחתו נמצאים במצרים, לשם ירדו על מנת לשרוד את שבע שנות הבצורת, אך הם נמצאים שם כבר 17 שנים. יעקב קורא ליוסף ומשביע אותו להעלות את גופתו חזרה לארץ כנען ולקבור אותו לצד אבותיו במערת המכפלה. יעקב מדגיש כי האלוהים נגלה אליו בארץ כנען, וכי הברכה שקיבל מהאל קשורה בארץ זו. לאחר שהסדיר עניין זה, פונה יעקב לברך את בניו של יוסף, אותם הוא מחשיב, לדבריו, כבניו שלו.
הברכה שמעביר אב לבן היא נושא מאוד מרכזי לספר בראשית. ברכה זו קשורה בתפקידו של הספר כטקסט המתעד את חיי אבות האומה, אך היא בעלת משמעויות מטאפיזיות עמוקות החורגות מהתיעוד ה"היסטורי". בברכה טמון כוח, היא מטעינה את המבורך בעוצמתו של המברך. המעניין הוא שבברכות של האב את הבן המתרחשות בספר בראשית מתרחשת תמיד תפנית מפתיעה. בכל המקרים, במקום שאברהם, יצחק ויעקב יברכו את הבן הבכור, הזכאי באופן טבעי להיות היורש, הם מברכים את האח הצעיר. בכל הסיפורים שני בנים – ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, מנשה ואפרים – והמברך מעדיף את הצעיר מבין השניים. לאברהם סיבה ברורה לכך - יצחק הוא בנו של שרה. עדיין, מורגשת אצלו האמביוולנטיות. יצחק לעומתו נפל קרבן למעשה התרמית שרקחה אשתו, ולמרות שהוא מבקש לברך את עשו הוא מברך את יעקב. בפרשה הנוכחית, כאשר יעקב ניגש לברך את מנשה ואפרים, הוא במודע בוחר לשים את יד ימינו על אפרים, הבן הצעיר. יוסף מעמיד אל מול יעקב את שני בניו - מנשה בכורו לימינו של יעקב ואפרים לשמאלו. יעקב, שבשלב זה כבר עיוור!, מצליב את ידיו ומניח את יד ימינו על ראשו של אפרים. יוסף המוטרד מנסה לתקן, אך יעקב אינו מתרצה. אפרים, הוא מסביר, הוא שיגדל להיות גוי גדול. גם מנשה מבורך, אך לא במידה לה זוכה אחיו הצעיר.
ומה זה אומר לנו? האמת, קצרה ידי בנקודה זו. אני מותיר לכם
הקוראים את מלאכת הפירוש. רק אומר שברור לי שטמון בעניין רמז גדול. אנשי האלוהים מברכים תמיד את הצעיר, החלש אולי. זהו המקום אליו מבקש ליבם לתעל את הכוח האלוהי הטמון בברכה. המובן מאליו אינו מספק אותם. יש משהו מאוד יהודי בנקודה הזו.
ומהו באמת העניין היהודי, מהי רוחניות יהודית כפי שהיא מצטיירת בספר בראשית? לגיבורי ספר בראשית מפגש מאוד ראשוני וארצי עם האלוהים. האלוהים שלהם אינו כוח אחר מהעולם, הוא אינו האחד הנשגב והכל-יכול שהתרגלנו לדמיין. למעשה האלוהים של ספר בראשית כלל אינו אל מונותיאיסטי - הוא אינו "אחד" בשום מובן ממשי. זהו אל שפוגשים אותו, שמתדיינים איתו, שאפילו נאבקים בו. האל לובש צורות שונות ומלווה את אנשיו מתוך הקשבה פרטנית לחייהם. אפילו את ישמעאל, בנו המגורש של אברהם, מלווה האל, שומר ומברך.
בנוסף, דברו של אל הבראשית אינו מוחלט – אפשר, למשל, לפקפק בו. כאשר אלוהים מבקש להחריב את סדום מלמד אותו אברהם פרק בחמלה. אברהם אינו מאפשר לאל שלו למחות את העיר מבלי לבחון את צדקת המעשה ביחס למספר האנשים הישרים בעיר. לאחר שהם מסכימים שאפילו אם יש בעיר עשרה צדיקים בלבד האל לא יחריב את העיר, נאמר שהאל "הולך" מהמקום, וכי גם אברהם שב למקומו. גם באמירה זו אנו רואים דבר מעניין - האל בא והולך, הוא אינו נמצא בכל מקום. זהו אינו אל אחדותי וחובק כל.
ראינו גם שגיבורי ספר בראשית פוגשים את האלוהים שלהם – והוא אכן אל אישי, האלוהים "שלהם" – ממקום מאוד פרטי ואינטימי. את אברהם מלווה האל בצמתים החשובים של חייו. בעיקר הוא מאפשר לשרה ללדת את בנו יצחק בזקנתה, ולאחר מכן הוא מוליך את אברהם למסעו הפנימי והנורא של סיפור העקדה. יעקב ויוסף פוגשים את האלוהים ברגעים הדרמטיים בחייהם. אלוהים נגלה אליהם דרך חלומות, מביא מסרים מרמות עמוקות יותר של הקיום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבודהיזם ישאל מדוע אנחנו בכלל זקוקים לאל האחד?
|
|
|
 |
|
|
|
אפשר להמשיך ולאפיין את תכונותיו הייחודיות של האלוהים של כל אחד מגיבורי ספר בראשית. האלוהים של יוסף הוא אולי האל הקרוב ביותר לתפיסה המקובלת של האל המונותאיסטי. הוא המארגן את המציאות כולה, לא רק את חיי הגיבור. האל של יעקב הוא בוודאי הרחוק ביותר מהתפיסה המונותיאיסטית. האל של יעקב מתגושש איתו משך לילה שלם ופורק את ירכו. יעקב גם פוגש באל פנים אל פנים. גם האל של סיפורי הבריאה והמבול אינו מונותאיסטי באופיו. האלוהים של אברהם נמצא היכנשהו באמצע.
הבודהיזם ישאל מדוע אנו זקוקים לאל האחד? מדוע יש לנו צורך לראות את המפגשים הקדושים של אברהם עם אלוהיו, של יעקב ויוסף עם אלוהיהם, כמפגשים עם אותו האל? האם מדובר באמת באותו אל אחד, או שאבות אבותינו ביקשו דווקא לפרש את חוויותיהם כחוויה משותפת? בוודאי שמעמדו השברירי של האדם בעולם מבקש לעשות סדר, להגדיר את העוצמה בצורה שהוא יכול להתמודד איתה. אך האם ספר בראשית אכן מספר סיפור שכזה?
כאן אנו רואים את היתרון, אולי גם את החסרון, של הקריאה הבודהיסטית את הטקסט המקראי. הבודהיזם פוגש את הטקסט בלא המטאפיזיקה המלווה את המפגש הרגיל איתו. בקריאה הבודהיסטית איננו צריכים לקרוא את הטקסט כמספר את סיפורו של האל האחד, אלא כטקסט המספר את סיפורם של אנשים, אנשים בשר ודם, ממש כמונו, הבאים במגע עם הרמות העמוקות של המציאות. במצב זה מתאפשר לנו לפגוש את ה"אלוהים" בצורה ישרה יותר, דרך סיפורי האבות. דרך הוויתור על האל האחד, על המובן המסודר והידוע של האלוהות, האלוהות רוכשת משמעות מלאה, ישירה וקרובה יותר.
הקריאה הבודהיסטית של התורה היא קריאה את הפשט של הטקסט. כך ניתן לפגוש את המשמעויות המקוריות של הסיפור, משוחררות מהפרשנויות שהועמסו עליו. הבודהיזם גם מציע כלים משלו לפירוש המובנים הפנימיים של הטקסט, המסייעים להאיר היבטים פחות מוכרים שלו. דוגמא יפה לכך היא הדיון בקיום התלוי שניהלנו בהקשר של סיפורו של יוסף בשלושת הפרשות האחרונות.
האם, בתור דוגמא, מחבר הטקסט המקראי התכוון ללמד דרך סיפורו של יוסף את הקיום התלוי כפי שאני הצגתי אותו? האמת שקשה לי להאמין שבאופן מודע כל-כך רצה המחבר המקראי לרמוז אל משמעויות שכאלה. אבל הסיפור בהחלט מכיל משמעויות מסוג זה, הוא פתוח לפרשנויות שהצעתי, מביע אותן, רק שאיננו רגילים לדבר על התורה בשפה הזו. הבודהיזם מאפשר לנו שפה חדשה לפגוש באמצעותה את הטקסט המקראי ולגלות תובנות פנימיות עליהן הוא מבוסס ונשען. משמעויות אלה הודחקו בשל הקריאה המקובלת של סיפורי האבות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמיצים מספיק כדי להאמין לסיפור שסיפרתם לעצמכם?
|
|
|
|
|
|
|
כפי שהבודהיזם מציע לקרוא את התורה לפי הפשט, כך גם הוא מציע לקרוא את המציאות, את החיים, כסיפור של פשט. קודם שאנו מפרשים את המציאות בעזרת כל כוחות הסתר הנפלאים שיכולות המסורות הרוחניות השונות להציע, הבודהיזם מציע לקרוא את סיפור חיינו כפי שהוא נגלה לעינינו אנו במבט ישיר. את משמעות חיי אני פוגש, מגלה ויודע. המשמעות אינה נסתרת, אלא אני יודע אותה מתוך ליבי. מציאות זו ניתנת לפירוש באינספור דרכים, תלוי את מה אני מבקש לגלות. המשמעויות האמיתיות ביותר מתגלות כאשר אני פוגש במציאות זו באופן אישי וכנה. משוחררים מדעות מוקדמות, משוחררים מפירושים מוכנים מראש, באפשרותנו לפגוש ולהבין את המובנים הממשיים של חיינו. אם אנו רוצים לחיות באופן מלא, ישיר וחי, עלינו לדעת לפגוש את החיים, את הטקסטים השונים שלהם, חופשיים מעיצובים מכוונים מראש של המחשבה והרגש. עלינו להיות אמיצים מספיק בכדי להאמין לסיפור שאנו מספרים לעצמנו, ולספר לעצמנו סיפור אמיתי מספיק בכדי שנהיה מסוגלים להאמין בו. על מנת להצליח במשימה רגישה זו, עלינו לזהות היטב את הקול האישי שלנו. לזהות אותו, ולהקשיב.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
