 |
 |
|
|
|
|
|
|
| גם אילון וגם אני עזבנו לא רק נשים אהובות אלא גם ילדות קטנות, וכולנו עברנו כאב וצער קשים מנשוא. שי טובלי על "חילופי הזוגות", הלינץ' התקשורתי ופירוק הקהילה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו צונאמי כביר עבר "אלוהים מדבר" על חיי כולנו וחיי כל הסובבים אותנו, שואב אל תוכו את כל מה שכבר אינו יכול להכילו, מפרק מסגרות ובתים שעד לאותו הרגע נדמו כעמידים בפני סערות,
מחולל כאוס זמני במטרה ליצור סדר מסוג חדש.
איני יודע מה איפשר לאילון ולי באותה תקופה לעמוד בפרץ ולא לזוז מהצהרותינו השאפתניות. אחרי הכל, כפי שהתחלתי לתאר בפרק הקודם, מורים רוחניים שהיו ידידיי התייצבו כנגדי, תלמידים שליוו אותי שנים עזבו אותי נדהמים מהשינוי שחל בי, התקשורת החלה לכרות את קברנו במרכז כיכר העיר, חברי הקהילה היו אכולי ספקות ולבטים והתבוננו בקשר שנרקם ביני לבין אילון בהסתייגות עצומה, ונשותינו – אשתי ואשתו של אילון – דרשו שנחזור ונתקרקע בבתינו ובתוך משפחותינו. ללא ספק, מה שהתגלה בתוכנו ובינינו היה חזק ועמיד יותר מזעקות השבר של העולם שמסביבנו. לא משנה כמה מבלבל וכאוטי הכל היה, נותרנו נאמנים למה שנחשף בסוג של ביטחון שבחציו היה חסד שמימי ובחציו האחר היה, בפשטות, עיניים שראו ולב שידע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כדוגל במונוגמיה - לא יכולתי לשאת את המצב
|
|
|
 |
|
|
|
בתחילת נובמבר 2006 נסענו אילון ואני לסיני לחמישה ימים. הגענו לדהב ושם אפשרנו לידע החדש להתחיל לזרום בטפטופים, ובמקביל – לראשונה נוצר מרחב חופשי לגשש עמוק יותר ונועז יותר אל תוך אהבתנו החדשה והפלאית. אהבה זו, שעליה ארחיב את הדיבור בפרק הבא, לא דמתה לשום דבר שהכרנו, והותירה אותנו נבוכים לנוכח העובדה שהיינו נשואים לנשים שמאוד אהבנו. אולם כאן לא היה מדובר באהבה הזוגית המוכרת כי אם במסתורין עמוק עד לאין חקר, ממגנט בצורה אלימה, תובע את כל כולנו - לבבותינו, תודעותינו ונשמותינו - ומבקש להעלים את ה'אני'ים הנפרדים שלנו, להתיך אותם לתוך אוקיינוס של אהבה מסנוורת, לא-נודעת.
כאשר שבנו מסיני, נוצרה בינינו מציאות חדשה ובלתי ניתנת להכחשה. משהו בתוכנו כבר ידע שלא ניתן יהיה עוד לפנות עורף לקשר הזה ולטוטאליות של תביעתו ופשוט לשוב אל נשותינו. ויחד עם זאת, איש מאיתנו לא העז עדיין לחשוב על פירוק המסגרות הקיימות.
אולם 'שבוע מימוש התשוקות' הביא, כזכור, למציאויות נוספות במקביל אלינו. החופש הקצרצר שאפשרתי בקהילה, שנועד באופן ראשוני לשחרר את אנרגיית החיים, הביא לכך שמספר חברי קהילה נפגשו לראשונה בחייהם בעוצמה המסנוורת של אהבה לא מוכרת. אהבה זו לא דמתה כלל למבנים הזוגיים שבהם הם חיו, והם נאלצו להודות, בינם לבין עצמם בשלב הראשוני, שיחסית לאותה אהבה, המבנים הזוגיים שלהם נראו כפשרה. כל הזוגות שהיו מעורבים בגילוי זה (שלושה במספר) אהבו האחד את השני וכיבדו האחד את השני, אולם לא היה לכך שום קשר להיווכחות הישירה שניתן לחיות חיים אלה בעוצמות של אהבה גדולות בהרבה.
וכך, אי שם בתחילת דצמבר 2006, הגיע היום שבו זימנתי את כל הזוגות המעורבים לפגישה בביתי. כאדם בעל נטיות מונוגמיות, שדגל ועדיין דוגל בהתמסרות והתחייבות של חיי נישואים, לא יכולתי לשאת עוד את המצב שבו כולנו ניצבים קרועים בין שני עולמות. כמובן, בהישארותנו קרועים כך בין שני עולמות יכולנו גם, לכאורה, ליהנות משני העולמות ועדיין להרגיש בטוחים בתוך מסגרות חיינו הקיימות. אולם פיתוי זה נראה בעיניי כהבטחת שווא, שמאחוריה הסתתר סבל גדול, חיים בספק, בפשרה ובלבול מתמשכים.
כינסתי את אותם זוגות – ביניהם גם אשתי, שהתנסתה אף היא באהבה חדשה עם אחד מתלמידיי האהובים – ואמרתי להם שלא ניתן להמשיך ולחיות כך, שהגיע הזמן לבחור. אמרתי שזה בסדר אם הבחירה תהיה להמשיך ולהישאר בזוגיות המקורית, אולם אז כל אחד חייב לוותר באופן חד משמעי על הדבר החדש שהתהווה כאן. כראש קהילה, סירבתי לקבל מצב של שלישיות או רביעיות, מכיוון שאני מאמין בכל לבי שמונוגמיה היא אחד הביטויים לחיים רוחניים יציבים ואותנטיים.
האווירה בישיבה זו היתה מתוחה וכבדה, באופן צפוי. איש לא רצה לוותר על הזוגיות המקורית שלו ואיש לא רצה לוותר על ההתרחשות החדשה, שהיתה בה הגשמה של המשאלה הכמוסה ביותר של לבו ונשמתו. אך מה שניצח, בסופו של דבר, היה שכאנשים שצו נשמתם הוא המקודש להם, יותר מכל חיים ארציים נוחים, היה על כולנו להודות באמת הפשוטה שתנועת החיים לקחה אותנו קדימה – מפרפרים ובועטים אמנם, אבל אמיתיים מאי פעם.
זה היה השלב של פירוק הזוגות: תמר עברה לגור עם אותו תלמיד, ואשתו של אותו תלמיד עברה לגור עם אחר. ואני עברתי לגור עם אילון, בדירה קטנטנה שניצבה במרחק של עשרה מטרים מביתי הקודם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כך הפכנו למפורסמים מהסיבות הלא נכונות
|
|
|
|
|
|
|
זו היתה תקופה קשה ביותר: תמר היתה בכאב גדול על הפרידה למרות האמת החדשה שהתגלתה לה, וכך כל האחרים. מאחר שגם אילון וגם אני עזבנו לא רק נשים אהובות וידידות אמת אלא גם ילדות קטנות, עברנו כולנו דרך כאב וצער קשים מנשוא. לא יכולנו להכחיש את הכאב באותה מידה שלא יכולנו להכחיש את העובדה שאילו היינו נשארים בבתינו המקוריים, היינו משקרים לעצמנו; היינו פונים עורף לצו של אהבה שנבעה ללא הרף מתוך מסתורין חסר רחמים ועם זאת מלא חמלה.
מכאן ואילך, האירועים התגלגלו בקצב מסחרר: הורי התלמידים שעזבו את בני זוגם היו משוכנעים שאני הכרחתי אותם לפרק משפחות, והם פנו לעתון "הארץ" בתלונה זו. מוסף "הארץ" פרסם כתבה שתיארה אותי כמורה מטורף שחמד את אחד מתלמידיו והמציא את עקרון הזוגיות הקוסמית במטרה לחטוף אותו מאשתו. כמובן, באותה כתבה ניצלו ההורים את ההזדמנות והתלוננו על כך שהכרחתי את כל תלמידיי להפוך לטבעוניים (לא צריך להכריח, סרטון אחד של 'אנונימוס' מספיק כדי לעשות את העבודה), שאני מעיז לבקש כסף עבור עבודתי כמורה (ולא מקבץ נדבות כמו בודהא לפני 2,600 שנה), ושהם פוחדים ממני, כי אני מנסה לנתק את ילדיהם מהם (מעולם לא המלצתי על ניתוק קשרים מהורים ומשפחות, בייחוד לאור העובדה שאני בעצמי חי בהרמוניה נפלאה של כבוד וחברות עם הוריי).
ההלם של כל חברי הקהילה היה גדול, מכיוון שכולם הכירו את הסיפור מקרוב וידעו שההתרחשות כולה אירעה מתוך הכרה צלולה ואחריות משותפת שנבעה מראיית אמת פשוטה, גם אם כואבת. תמיכתה של הקהילה היתה ללא סייג, לא מתוך עיוורון ופחד אלא פשוט מפני שחבריה הכירו אותי ואת כל המעורבים במתרחש לעומק.
באותו יום שישי, שבו פורסמה הכתבה של "מוסף הארץ", הופיעה גם כתבת מגזין באולפן שישי של ערוץ 2, בפרשנות דומה למדי של המאורעות – ובעקבות שני הפרסומים, קרתה תגובת שרשרת של פרסומים נוספים כמעט בכל עתון, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה. כך הפכנו למפורסמים מהסיבות הלא נכונות. הרגשנו שהמדינה כולה צולבת אותנו, ותומכינו היו ספורים. אולם לא משנה מה אמרו עלינו, לבנו נותר איתן. ידענו שאני אינני ראש כת מטורף ושהאמת שהתגלתה לנו אמנם פחות רועשת מהשאון מחריש האוזניים והלא בדוק של כלי התקשורת, אך בדרכה השקטה והפשוטה היא האמת שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין ספק ששאיפותי המוצהרות לא התגשמו
|
|
|
|
|
|
|
לאחר שאילון ואני עברנו לגור ביחד, ובמקביל לפרסומים בכלי התקשורת, התקבלה בתוכנו ההחלטה על פירוק נוסף: הפעם, הפירוק של הקהילה.
היתה יותר מסיבה אחת לפרק את הקהילה, אולם אף אחת מן הסיבות לא היתה קשורה בהמולה התקשורתית. אחת הסיבות החשובות ביותר היתה התחושה ההולכת וגוברת שלי שהמבנה הקהילתי אינו יצירתי ויצרני מספיק, ושיש משהו במבנה זה שגורם להתמקדות יתר בתוך הבועה הקהילתית והתהליכים המתרחשים בנבכי נפשם של כל חבריה. הידע שהחל לזרום דרכי ביקש לפרוץ החוצה, אל העולם כולו ולא פנימה, אל תוך חיי קהילה מבודדים. לידע זה לא היה אופי כיתתי כי אם אופי חברתי ותרבותי מובהק. לכן, גם אילון וגם אני חשנו שמוטב יהיה שכל אחד מחברי הקהילה יעבור לחיות חיים עצמאיים ויצרניים משל עצמו, וכך ניצור מעין "כיסים" בתוך התרבות הקיימת. המטרה הפכה להיות הזרמת הידע המעשי של אותה רשת אינטליגנציה לצורך יצירת תרבות מוארת, אלטרנטיבית.
כך, באחד מערבי דצמבר כינסתי את כל חברי הקהילה למפגש של פרידה, שהיה גם במובנים רבים הכרזה על התחלה חדשה או, ליתר דיוק, שינוי צורה. העצב עמד באוויר, ויחד איתו גם התרגשות ואמון עמוקים. אותו ערב נשאתי דברים, שקטעים מתוכם אני מביא כאן לפניכם.
"... האם הצלחנו? אינני יודע. האם נכשלנו? שוב, אינני יודע. השאלה היא, כמובן, מהם הפרמטרים. אין ספק שכולנו עברנו כברת דרך מדהימה ביחד. מצד שני, אין ספק ששאיפותיי המוצהרות בנוגע לטרנספורמציה כוללת, להתעוררות קולקטיבית וכן הלאה, לא הוגשמו כמעט בכלל. השנתיים האחרונות היו בשבילי שדה מחקר מתמיד, שהשאלה המרכזית שלו היא: מה מביא בני אדם בעלי נכונות ורצון עמוק לטרנספורמציה ממשית, יסודית? ומהי צורתה של טרנספורמציה קולקטיבית?
"אינני יודע אם אפשרי בנקודה זו של התרבות האנושית ליצור חברה מוארת אמיתית בזעיר אנפין. אולי זה אפשרי, אולי לא איתי... אני תוהה, באמת תוהה, האם זה לא מוקדם מדי - האם חברה מוארת באמת יכולה להיווצר בשלב מוקדם זה של התרבות האנושית, ואם כן, איך זה שהרוב המוחץ של הקהילות נכשל בניסיון ליצור חברה כזאת. יתכן שחוסר המגבלה של החוויה המוארת הוא עדיין גדול ונועז מדי עבור המוח האנושי המפוחד והאיטי.
"אחרי הכל, חייבים בשביל ניסוי כזה להיות נועזים מאוד, להמר, לסכן, לבלגן. אי אפשר לעבוד בעדינות, זה לא מספיק כדי לשנות דברים מן היסוד. החברה שלנו מושתתת כולה על מערכת שקרים אינסופית ומורכבת מאוד, וכדי ליצור חברה אלטרנטיבית חייבים לנפץ שקר אחר שקר. זהו תהליך אכזרי, מכאיב ולעתים קרובות מדי משאיר אנשים מבולבלים מאוד.
"... חברי נצח שלי, אני יודע שאתם יודעים שלאורך כל השנתיים האחרונות הונעתי רק על ידי דבר אחד בקשר איתכם, רציתי רק דבר אחד וראיתי לנגד עיניי רק דבר אחד – והוא, הטרנספורמציה, ההתפתחות, ההתמסרות לאמיתי ולאלוהי. זה כל מה שתבעתי מכם, כל מה שדרשתי וביקשתי והתחננתי, וגם כשחשדתם בי שאני מונע על ידי משהו אחר מפעם לפעם, בסופו של דבר למדתם שוב ושוב את טבעי האמיתי. אני יודע שבשלב הזה מה שקושר בינינו הוא חוט בלתי ניתן להתרה של אהבה, חוט שאין להכילו במלים, שהעולם אף פעם לא יבין. לא חוט של פחד, ניצול או מניפולציה – חוט של אהבה פלאית, שמוכנים ללכת אחריה בעיניים עצומות עד קצה העולם.
"... אנו יוצאים אל העולם. אינני יודע אם ציידתי אתכם בכל מה שמורה אמורה לצייד אתכם לפני יציאה לעולם. בכל אופן, אני מקווה שלא. אני מקווה שדרכנו מכאן והלאה תהיה מרתקת, עוצרת נשימה, משחררת, נמתחת עד לאינסוף ומעבר לו... אני מקווה שלא תפסיקו לחלום בגדול, ושתזכרו את התהילה והגדולה הפוטנציאליות שמיששתם בשנתיים האחרונות – הן שלכם, זכותכם מלידה... הלוואי, הלוואי, הלוואי, שכל הנוכחים כאן יפרחו עד למלוא יעודם הנשגב ויהיו לבני אלים המגישים בכפות ידיהם הענקיות מנחות של ידע לתרבות אנושית בתחילת דרכה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
