 |
/images/archive/gallery/850/658.jpg ענת לידרור
 |
|
|
|
|
| משהו שם נשאר תקוע ואני ידעתי שזה אצלי. אבל מה לי, שוחרת האינטימיות והאחד-על-אחד ולסדנאות טנטרה? ענת לידרור על הרומן שלה עם הטנטרה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ענת לידרור
14/11/2007 13:24 |
ענת לידרור
14/11/2007 13:24 |
|
|
|
|
|
|
|
יש לי חברה שבכל פעם שאני מזמינה אותה להשתתף בפסטיבל או יצירה אחרת שאני יוצרת בנושא אהבה, גברים נשים, תקשורת, זוגיות או מיניות, היא מוודאת איתי דבר ראשון - אבל אין שם טנטרה נכון?
אותה חברה היא אישה עוצמתית, מנחה, מורה, מתקשרת, סניאסית, עוסקת בנושאים האלו בדיוק.
ברגעים האלו אני תמיד נעצרת. למה כל כך חשוב לה לא להיות חלק בשום דבר שקשור בטנטרה? היא, שיודעת לעומק, בעיני, מהי טנטרה? האמת – לפעמים אני לגמרי מבינה אותה. טנטרה
הפכה בחוגים רבים לשם קוד של שעשוע מיני, גילוי לשם הגיוון, דרך להפגת השעמום והחייאת הריגושיות, בעוד שהטנטרה במהותה הפוכה לזה. זה לא שאין בה גם את כל אלו, אך הם מופיעים כתוצר לוואי. זה נכון שאם חווים קשר בין שני גופים, גבר ואישה, תוך איחוד שמימי בו הנשמות נפגשות (ולא, לא חייב להיות שם מגע מלא או אפילו מגע פיזי בכלל), אין סיכוי שנשתעמם וסביר מאוד שזה יהיה מרגש, אבל זה יותר כמו השומן שנוטף מהסטייק או הארומה שעולה מקפה טוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא הבנתי איך היא תעזור לי אבל ידעתי שהיא יכולה
|
|
|
 |
|
|
|
בפעם הראשונה שנתקלתי בטנטרה הייתי בת 23. זה קרה בהקשר תיאורטי ומאוד לא פרקטי או פיזי. התעוררתי בוקר אחד בגואה ולידי הספר "טנטרה ההבנה העילאית" מאת בהאגוואן שרי ראג'ניש (לימים אושו). פתחתי אותו לרגע ומיד סגרתי. השתעממתי. בערב הלכתי לעוד מסע קסמים טריפיונרי עם אהוב חדש.
עשר שנים אחר כך קראתי את הספר. הטנטרה נגלתה לי מבעד לדפים כמו אישה, יפה מאד, לא תמיד מובנת, מסקרנת, מסתורית ולא פעם מתעתעת. לא הבנתי איך היא תעזור לי אבל ידעתי שהיא יכולה. הבנתי שהיא קשורה בלומר כן לחיים על פני הלא, בבחירה ב"גם וגם" על פני ה"או או", בחלול והזורם על פני הדחוס, באי הידיעה על-פני הידיעה.
עוד לא הבנתי שיש קשר בינה לבין מה שהעסיק אותי תמיד: ההבדל בין גברים לנשים, הקשר, היחס, השוני, האהבה. הכוח הזה.
בלי קשר (חשבתי אז) עניינה אותי המיניות, החושניות, הגוף ותפקידו בעולם (משהו בי תמיד ידע שהמודעות עוברת אצלי דרך הגוף או נכון יותר: דרך הגוף באהבה); החיבור הגופני, האיחוד או איך שלפעמים הוא נראה בסופו של דבר – הפירוד; כוח החיים וכוח המוות; כמות האנרגיה האדירה והבלתי נתפסת שלעיתים יש בנו לעומת רגעים נטולי חיים בהם השאלה מאיפה יהיה לי כוח היא השאלה היחידה הקיימת.
עברו השנים ולא הפסקתי להתעסק בזה. או דרך הראש - שם הייתי פתוחה לדרכים רבות, או בפרקטיקה אבל שם הייתי סגורה. אני ועוד מישהו. המישהואים התחלפו ולומדים לא מעט כשמראות משתנות, אלא שאני בחרתי לרוב את אותו הטיפוס. משהו שם נשאר תקוע ואני ידעתי שזה אצלי.
בינתיים צברתי ידע. כשלמדתי פסיכולוגיה, בקורס של הביולוגית חיפשתי את השוני: מהם ההבדלים במוח? יש הסברים כימיקלים להתאהבות, לאהבה? לנשי לעומת הגברי? איך הגוף מושפע מזה? כשלמדתי ארכיטקטורה חיפשתי את הצורה הגברית מול הנשית, המופשט והאמורפי מול החד והמטרתי. הבנתי שזהו זה: אלה המשקפיים שלי לראות את העולם ובכל מה שאעשה אגלה עוד ועוד מהחומרים האלה בדיוק.
כשהתחלתי לצלם, הפרויקטים הלכו והתהדקו סביב "מהי אהבה" (ניסיתם לצלם פעם אהבה? אהבתי את היחס הזה בין המושג המופשט ביותר בעולם, למצלמה החדה שיכולה, כאילו, רק "לתעד" את המציאות), "הגבר החדש", "גוף", "זוגות", דמיון בין זוגות.
מה שהלך והתבהר היה שלא נועדתי לעסוק בתנועה ההולכת וגוברת של נשיות כשלעצמה. ענייני הוא גברים-נשים - היחס ביניהם, הקשר, הסיפור והקסם. הכל כמעט קורה שם. אם ככה, אמרתי לעצמי, שם את צריכה לחפש, לרדת מהתיאוריה והראש ולהיכנס לחוויה ולבטן. או יותר למטה. אמרתי ולא עשיתי. לא ידעתי איך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| צילום: ענת לידרור
| /images/archive/gallery/850/662.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הרגשתי עוצמה וכוח חיים שלא הרגשתי שנים
|
|
|
|
|
|
|
יום אחד התגלגלתי לאשראם במדבר ושוב פגשתי את אושו. אז גם התחילה אהבה חדשה ומצאתי את עצמי חיה באשראם עם בן זוג שעניינו ההולך וגובר הוא טנטרה. שם גם נתקלתי לראשונה ביצור הזה שנקרא סדנאות טנטרה. נחרדתי.
אני- שוחרת אינטימיות, אחד על אחד, שמעולם לא השתייכתי לאף חבורה ותמיד רקדתי ביניהן, מחברת עולמות, רוצה את האהבה שלי בשקט איתו. מה לי ולעוד אנשים, למה לי? אטמתי גוף ואוזניים- זה לא קשור אלי. אבל רצו החיים וזה עבד אחרת משתכננתי.
והנה אני כאן, בתוך סדנת טנטרה. ארבעה ימים. מנחה מחו"ל. כמה קשה להניח לעצמי להיות. הרבה הסברים, סשנים, תרגולים. סבלנות הוא אומר, כל הזמן, סבלנות. איזו סבלנות ואיזה נעליים. אני בחורה חסרת סבלנות. מה שלא פוגע מהר, לא פוגע, ובדרך כלל אני כבר לא שם לבדוק.
עד לרגע שבו הגיע משהו שלא ידעתי איך לאכול אבל עדיין הייתי שם כדי לבדוק: היה צהריים, אור יום. עשינו משהו (באמת לא חשוב מה, זה היה יכול להיות כל דבר אחר, היום אני יודעת, זה קשור בלאן שהגעתי: גוף, רגש ונשמה ברגע ההוא, אחרי יומיים בסדנא). הלכתי וגדלתי, התחזקתי. נוצר בי כוח אדיר, הרגשתי עוצמה וכוח חיים שלא הרגשתי שנים רבות אבל זה הרגיש חדש, טרי, נקי וחסר כל מעצור. הייתי מול בן זוג, ולפתע לא לחמתי יותר והוא לא היה מולי. את כל הדבר הענק הזה שהייתי הרגשתי באותה עוצמה ואפילו יותר, אבל לא עשיתי כלום. הפסקתי לעשות. המלחמה נמסה ונותרה רק החיות.
אחר כך, כשעשיתי אהבה, החיים געשו בפנים, חלק גדול ממני לא חשב יותר, היו לי שלושה רגעים שונים של "התחושה". לא, זאת לא הייתה חוויה רציפה, הם הבליחו, הרגעים, אבל לא פעם אחת, שלוש פעמים. הייתי מאושרת ויותר אישה מאי פעם.
עברתי עוד ועוד סדנאות, פגשתי את משמעות העבודה בקבוצה תוך חשיפה, את הכוח של גדילה מהירה הרבה יותר דרך עבודה קבוצתית, ותוך כדי הסכמתי גם להכיר בידע שיש בי בכל הנושא של אהבה, תקשורת, זוגיות, חושניות, נשיות וגבריות. ליוויתי סדנת טנטרה. אבל לא הסכמתי לדבר על טנטרה. לא, אני לא מתעסקת בטנטרה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/850/661.jpg
עיבוד מחשב: ענת לידרור |
|
|
|
|
|
|
|
|
בטנטרה, אם תאחז בטכניקה בלבד, הפסדת לפני שהתחלת
|
|
|
|
|
|
|
היום אני נמצאת מאחורי הקלעים. יוצרת יצירות שקשורות ביחס בין העצמי ובין היחד, בזוגיות על פני חופש. מצאתי את עצמי עושה שלום עם הטנטרה. אבל עדיין הבנתי שכל מה שחשבתי עד אז על הטנטרה נכון עדיין: היא יוצרת בלבול גדול, הרבה אנרגיה טעונה, לא מעט קונפליקטים, פחד, חוסר ידיעה ויותר מהכל תחושת אי-ודאות גדולה. מבחינתי זה שיעור גדול להסכים להיות חלק ממשהו שיש לו פנים רבות כל כך, שנדמה מסוכן לא פעם להיות מזוהה איתו.
מתישהו, ברגע אחד, ידעתי שהטנטרה תהיה קיימת גם אם איש בעולם לא יכיר בה או יקיים אותה (במודע). היא תהיה בתוך הנשים, בתוך הטבע והחי, ביסודות, ובמרקם של התא היחיד ושל היקום כולו. הוקל לי. היא לא צריכה אותנו וגם לא שנצטרך אותה. היא השזירה של הכל בהכל.
אבל יותר מהכל הבנתי שאין דרך אמיתית ללמד טנטרה. ושהכי קרוב לזה הוא הניסיון לחשוף גישה, חוויה ומהות.
הכלים יכולים להיות טכניים, הנושא המרכזי יכול להיות מיניות אבל את הדבר עצמו יש לחוש בגוף, כל אחד לעצמו.
זה לא מקרי שכל כך הרבה קם ונופל על האדם המנחה את התהליך הטנטרי. יותר מנושאי מודעות אחרים האנרגיה של המנחה, האדם שהוא, איך שהוא, חשובים מאוד בטנטרה. לא שהדבר אינו חשוב בסדנאות אחרות אלא ששם לא פעם נלמדת טכניקה ויש איך להיאחז בה גם בנפרד מן המנחה עצמו. מניסיוני, בטנטרה, אם תאחז בטכניקה בלבד, הפסדת לפני שהתחלת. אצלי רק כשאני לא נאחזת קורה משהו. ולא מפסיק לקרות לי.
לפני שנתיים פגשתי מורה, תרפיסט ופסיכולוג אבל בראש ובראשונה אדם העוסק בטנטרה. קוראים לו סמבהבו ומיד חשתי את האמת שבו. את הכנות, הרגישות הגדולה, העדינות והדיוק שבהם הוא עובד. נכון להיום, זו העבודה הכי מדויקת וכנה בתחום הטנטרה שפגשתי. אומרים על הטנטרה שהיא מהות נשית ולכן בגדול נשים גם לא באמת צריכות ללמוד אותה. גברים לעומת זאת הם אלו שנוטים ללמד אותה. בסמבהבו מצאתי את האיכות המשולבת הזאת - הוא גבר במלוא מובן המילה: איטלקי מושך, כריזמטי, יפה וסקסי ובאותה נשימה רך, ישיר, רגיש בצורה בלתי רגילה, נבון ובעל חוכמה נשית עמוקה, כמו גם גברית.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/850/551.jpg
סמבבהו  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
