 |
/images/archive/gallery/849/943.jpg
John , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| מאיפה כל המתח הזה, על הבוקר, לפני שהיום בכלל התחיל? אולי בגלל שיש בחייכם עשרות משרתים עם מאות רצונות ומשימות סותרות, בלי אף אחד שיפקח עליהם. אמתי מגד הבין למה הוא לחוץ
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוקר יום שלישי. ערב חג השבועות. שמונה וחצי בבוקר. אני לבד בבית. ישן. זה היום הראשון מזה זמן רב שאני יכול לישון עד מאוחר. הטלפון מצלצל ומעיר אותי. חבר שלי על הקו. הוא מזכיר לי מפגש חשוב שייערך עוד שבוע ושואל אם יש לי רעיונות לגבי אנשים נוספים שהמפגש הזה יכול לעניין אותם. אני אומר לו שאני אחשוב על זה. הוא מתנצל שוב שהעיר אותי. אני מתכסה בשמיכה ומתנמנם לי, תוך כדי כך שאני מעלה במוחי מחשבות על אנשים נוספים שכדאי להזמין למפגש. מוחי מתחיל להתערפל. הטלפון מצלצל שוב. השעה תשע וחמש דקות. אחת מהנשים שבדיוק חשבתי להזמין למפגש על הקו. לישון אני כבר לא אוכל יותר היום. היא מספרת לי שהיא שלחה אלי בחזרה את המאמר שכתבתי לעלון בית הספר, אחרי שעבר אצלה עריכה ומבקשת ממני לבדוק אותו. זה חייב להיות הבוקר כיוון שהם רוצים לסגור את העלון כבר היום ולשלוח להגהה. אני מספר לה באותה הזדמנות על המפגש. טוב, צריך לקום, אני אומר לעצמי. יש לי די הרבה משימות ליום הזה. אבל מה עם קצת יוגה? קצת מדיטציה? לפני שמתחילים את היום? אני אעשה את זה מייד אחרי שאשלח לה את המאמר המתוקן, אני אומר לעצמי. אני פותח את המחשב ומתיישב לעבוד. בינתיים פותח גם את NRG ומסתכל מה חדש ועובר כמובן גם על המיילים. כשאני קם מהמחשב אני רואה חבילת מעטפות על השולחן שאני צריך לשלוח ונזכר בעוד מספר טלפונים שאני חייב לעשות כבר עכשיו. אני מסיים את כל המטלות שהייתי חייב, נגיד, לעשות לפני היוגה והמדיטציה ונשכב על המזרן.
אני במתח. וואו. איזה מתח. איך בכלל אפשר לעשות יוגה או מדיטציה במצב
כזה? למה לא הקשבתי לעצמי והתחלתי עם היוגה לפני הכול?
אני בודק. מה זה המתח הזה? אני שואל את עצמי. ממה בדיוק הוא נובע?
האמת היא שזה די פשוט. בעל הבית שלי עדיין בכלל לא התעורר. המשרתים, לעומתו ערים לחלוטין. רבים מהם כבר עוסקים במלאכה. הבעיה היא שהם עוסקים במלאכה ללא כל הכוונה. אף אחד לא כינס אותם הבוקר. אף אחד לא נתן להם הוראות מדויקות. אף אחד לא ארגן את הזמן. אף אחד לא קבע סדר עדיפויות. אף אחד לא קבע מה יעשה קודם ומה אחר כך. אבל את המשרתים זה לא מעניין. הם התעוררו. כל אחד מהם לוקח פיקוד לרגע ומקדם מעט את המלאכה שלו. רגע אחר כך משרת אחר נדחף פנימה, למרכז הבמה, וטוען שהמלאכה שלו חשובה יותר, ולמספר רגעים הוא הופך למנהל. ואחרי מספר רגעים נוספים, נכנס משרת אחר וטוען שעכשיו הוא המנהל וכולם צריכים לסור למרותו.
בשעה עשר בבוקר ישנם בערך שמונה משרתים שונים שמנסים לנהל את העסק, כל אחד מהם טוען שהוא בעל הבית. ובעל הבית עצמו? הוא עדיין ישן. הוא אפילו לא ער להמולה.
המשרתים הם ממש בסדר. הם נאמנים ומסורים. כל אחד מהם רוצה לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר. יותר מכך, כל אחד מהם רוצה לסיים את עבודתו. למעשה כל אחד מהם מחויב לסיים את עבודתו. הם לא יכולים, לא מסוגלים, לשקוט עד שהמלאכה שלהם תסתיים. וכל עוד הם לא סיימו את המשימה שלהם הם יהיו עסוקים בלמצוא פנאי לסיים אותם. הם יהיו שם ברקע.
כי המשרתים עובדים על תוכנה אוטומטית שאחד מתפקידיה הוא לסגור את המעגל. להביא את הרצון, או הצורך, לכדי הגשמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמה משרתים מסתובבים ככה בתוך החיים שלכם?
|
|
|
 |
|
|
|
של מי הרצון או הצורך? יכול להיות שהמקור של הרצון הוא אצל בעל הבית. רוב הסיכויים שהוא כבר אינו מחובר או אפילו ער לרצון הזה כבר מזמן. יכול להיות שהוא הכריז על הצורך או הרצון אתמול, או שלשום. יכול גם מאוד להיות שהרצון או הצורך הוכרזו כבר לפני שנים. ישנם רצונות וצרכים, כמו לדוגמא, להפוך סוף סוף את אימא שלי לאימא שתמיד רציתי, או לגרום סוף סוף לבעלי לאהוב אותי, שהכרזתם התבצעה לפני שנים רבות. לעתים בילדות המוקדמת. וכיוון שהם עדיין לא התגשמו, הם ממשיכים לנהל אותנו היום. גם אם הצרכים או הרצונות הללו אינם רלוונטיים יותר לחיינו כלל, אנחנו, כלומר בעל הבית, מעולם לא נתנו פקודה ברורה למשרת המופקד על ביצועם לעזוב את המשימה (Abort mission) . והמשרת, כמו פורפרה, כמו ג'וק מסומם, נאמן עד אין קץ, ממשיך להיות עסוק בחיפוש אחר דרכים לבצע את המשימה שעבר זמנה.
האם אתם מודעים למספר המשרתים שמסתובבים כך בתוך החיים שלכם, מחכים לרגע הנכון לקדם בעוד צעד את המשימה הבלתי רלוונטית שלהם?
והאם אתם מודעים לכך שלעשרות ואולי מאות המשרתים הללו ישנן עשרות ואולי מאות משימות הסותרות לחלוטין האחת את רעותה?
ואין, פשוט אין בעל בית! אולי אחד המשרתים האחרים אמר למשרתים המופקדים על המשימה שהעבודה שלהם מיותרת. יתכן. אבל המשרתים, כולם, לרוב לא מקשיבים למשרתים אחרים. ואם הם כן מקשיבים למשרתים אחרים (כמו לדוגמא אחרי היפנוזה או אוטוסוגסטיה, או NLP), הם עושים זאת רק לזמן קצר.
כל עוד בעל הבית לא הגיע ובכבודו ובעצמו והודיע למשרתים המיותרים שתפקידם תם, הם תמיד ימשיכו לצוץ מדי פעם וינסו בכל זאת לסיים את שהתחילו. הם באמת מלאי רצון טוב. הם באמת מחויבים.
ומה קורה לנו כשאנו מנוהלים על ידי מאות משרתים עם רצונות סותרים? אנחנו נכנסים למתח. אנחנו חייבים להיכנס למתח. המתח הזה מתבטא ברגשות שלנו, הסוערים, במחשבות שלנו, המבולבלות והרעשניות, ובגוף שלנו שבו זמנית מכין את עצמו למספר משימות סותרות, מכוונן את עצמו, נמתח אל כיוונים שונים וסותרים. דרך הגוף שלנו אנחנו יכולים להיפגש עם המתח, אולי בצורה הברורה ביותר. כשהגוף שלנו מכוונן את עצמו בו זמנית לביצוע מספר משימות שונות, ולעתים קרובות סותרות, המתח השרירי הופך לבלתי נסבל.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/849/957.jpg
אדונים ומשרתים  |
|
|
|
|
|
|
|
|
בעל הבית לא יופיע עד שכל המשרתים יירגעו לחלוטין
|
|
|
|
|
|
|
דיכאון הוא דוגמא אף יותר חריפה. דיכאון מתרחש כאשר שני משרתים מנסים לפתור את אותה בעיה בשתי דרכים סותרות. אחד מהמשרתים נוצר, נולד, כשהיינו ממש תינוקות, השני נולד, אולי, כשהיינו כבר בני עשרה. שניהם, בכל מקרה, אינם רלוונטיים יותר להיום. אבל אף הכרזה חדשה של רצון ודרך ברורים עדיין לא הוכרזה על ידי בעל הבית. כי הוא הרי ישן. הוא איננו. ושני המשרתים הוותיקים ממשיכים לריב ביניהם על מה היא הדרך הנכונה לשמח אותנו. הדבר האחרון שהם עושים זה, כמובן, לשמח אותנו, כיוון שהכוחות ששניהם מפעילים מבטלים האחד את השני, ואנחנו נמצאים בשיתוק.
אז אנחנו הולכים למטפל אלטרנטיבי שאומר לנו לנשום ולבטא את הרגשות שלנו, או שאנחנו הולכים לפסיכיאטר שנותן לנו כדור כדי להדחיק את הרגשות שלנו. בכל מקרה איננו מטפלים במקור הבעיה. איננו מעירים את בעל הבית שייתן כיוון, שיחליט, שיודיע למשרתים הבלתי רלוונטיים שתפקידם תם, ויכריז על כיוון חדש בפני משרתים חדשים.
אבל אני נזכר פתאום שאני צריך לחזור אל היוגה ואל המדיטציה שלי. זהו הרי בוקר של חג. אני לא צריך ללכת לעבודה ויש לי זמן עבור עצמי. אז בואו ננצל אותו.
אני נשכב על המזרן ומתחיל למתוח את עצמי. אני חש את המתח העצום בגוף שלי. השרירים שלי ממש מתנגדים להימתח לכיוונים שאני מתווה להם. מדוע? כיוון שהם מכווננים למשימות שלהם. יש להם עבודה לעשות. ואני פתאום מתיישב לי באמצע הבוקר ומכריח אותם להתמתח. למעשה אני מוסיף כאן עוד כיוון. למעשה אני מוסיף כאן עוד מתח. עוד משרת מנסה להשתלט כאן על העניינים עם פקודה חדשה: הירגע!
אני מתבונן במשרתים השונים שמנסים להניע אותי להתקדם לכאן ולכאן. אין מה לעשות, אני מבין. אני נכנע. כלומר מי נכנע? מי זה בכלל אני? אה, זה המשרת שחשב שהוא יוכל עכשיו להרגיע אותי. הוא נרגע. הוא מהמשרתים הבוגרים יותר והוא מסוגל כבר, לעתים, להבין, שכוחו מוגבל.
מתי יופיע סוף סוף בעל הבית ויעשה פה קצת סדר, אני שואל את עצמי.
לא, הוא לא מופיע. בעל הבית לא יופיע עד שכל המשרתים יירגעו לחלוטין וימצאו בהרמוניה האחד עם השני. עד אז בעל הבית לא יגיח מחדרו. יותר מכך, הוא אפילו לא יתעורר.
אבל איך יירגעו המשרתים? מי ירגיע אותם? מי יכין אותם לקראת בואו של בעל הבית?
זה, אם עדיין לא הבנתם, תפקידו של סגן בעל הבית. מי זה הסגן? זהו "האני המתבונן". גם הוא עדיין כלל לא התעורר אבל אותו ניתן להעיר קצת יותר בקלות. אחד המשרתים הבוגרים הולך לחדר של סגן בעל הבית ודופק על הדלת בהיסוס: "התעוררת כבר?" שואל המשרת את הסגן. "תכנס את כולם בסלון ותודיע לי שכולם הגיעו. אז אני אגיע". אומר הסגן. והמשרת הבוגר הולך לאסוף את כל המשרתים מכל פינות הבית אל הסלון: "יש ישיבה עם הסגן. אולי גם בעל הבית יגיע!" הוא מכריז בקול.
"אני לא מגיע אם בעל הבית לא מגיע. אני שונא את הפגישות האלה עם הסגן, סתם יושבים ומשתעממים". אומר אחד המשרתים שחושב שהוא יודע הכי טוב מה נכון ומה לא.
"אתה מגיע". מודיע לו המשרת הבוגר. "כולם חייבים להגיע".
ואיזו משימה זו לאסוף את כל המשרתים. לכל אחד יש תירוצים. כל אחד חושב שיש דברים יותר חשובים לעשות. אבל אין ברירה. חייבים לאסוף את כולם. אם לא כולם יגיעו הסגן, כלומר "האני המתבונן", לא יגיע, ואם הוא לא יגיע אין שום סיכוי שבעל הבית יתעורר.
אז אוקי. מכנסים את כל המשרתים בסלון. בהתחלה מקשיבים לכולם. הם כולם מתלוננים. לכולם יש טענות. כולם הרי נורא עסוקים וישיבות הרי רק גוזלות זמן. "מה אתה רוצה מאיתנו" הם מפנים אצבע מאשימה אל המשרת הבוגר. "כל מה שאתם צריכים לעשות", הוא עונה להם, "זה לשבת פה. אני לא מבקש מכם להסכים עם כלום. אתם אפילו לא צריכים להסכים עם המטרה. מותר לכם להתלונן. יותר מכך, רצוי שתתלוננו. תגידו את כל מה שעל רוחכם. תשפכו. רק תמשיכו לשבת כולכם בסלון עד שיגיע "האני המתבונן".
חכם, המשרת הבוגר. הוא יודע שהסיכוי היחידי שהמשרתים יסכימו לשבת את הזמן הזה בישיבה הוא אם הוא ייתן להם הזדמנות מלאה להביע את עצמם ובקול. אם הם לא מדברים הם הרי בכלל לא מרגישים את עצמם קיימים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סגן בעל הבית התעורר!
|
|
|
|
|
|
|
ולפתע וואו. איזה יופי. סגן בעל הבית, כלומר, "האני המתבונן", התעורר. הוא יצא מהחדר שלו ונכנס אל הסלון. הוא לא אומר דבר. הוא פשוט מתיישב ומתבונן. זה תפקידו. זה מה שהוא יודע לעשות. הוא לא שופט. הוא גם לא מקבל. הוא חסר דעה. הוא חסר כיוון. אין לו רצון. אין לו תשוקה. שום דבר לא מנהל אותו והוא לא מנהל שום דבר. הוא פשוט מתבונן.
והראייה שלו כל כך חודרת, כל כך עמוקה, כל כך שקטה, שכולם מתחילים אט אט להירגע.
סיימתי בדיוק את המתיחות שלי. אני מתיישב לי על כסא המדיטציה ומאפשר ל"אני המתבונן" לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. להתבונן. ורק להתבונן.
ומה עם בעל הבית? הוא לא מופיע. הוא עדיין ישן בחדר שלו שנת ישרים. אין לו שום כוונה להתעורר עד שלא תהיה הרמוניה מלאה בין המשרתים. עד שלא יהיה שיתוף פעולה מלא. עד שלא כולם יבינו לגמרי שהם לא בעלי הבית. שהם לא המחליטים. בעל הבית לא יופיע עד לאותו רגע שבו כל המשרתים ייכנעו. עד לאותו רגע שבו כל המשרתים יגידו "אתה בעל הבית. לך אנחנו מחכים. איננו מסוגלים לעשות זאת לבד. המלחמות הללו הורגות אותנו. בבקשה, קח את הפיקוד. אנחנו נקשיב לך. מה שתגיד אנחנו נעשה".
אבל בינתיים אין בעל בית. ועל זה צריך להסתכל. את זה צריך להזכיר. "משרתים יקרים", פותח המשרת הבוגר את פיו ואומר "אין בעל בית. אני רוצה שכולנו נהיה ערים לזה. אף אחד מכם לא יכול להיות בעל הבית. אתם זוכרים את זה? אף אחד מאיתנו, כולל אני, לא מוכשרים באמת לתפקיד הזה. אז בואו ונפסיק להשלות את עצמנו. אף אחד מאיתנו אינו בעל הבית. ובעל הבית עדיין לא התעורר".
והמילים הללו של המשרת הבוגר, יחד עם המבט החודר של סגן המנהל, יוצרים איזה שקט חדש בסלון. המשרתים מוצאים אט אט את מקומם. יש פחות ופחות תזוזה בתוך החדר. "אין שום משימה כרגע", מודיע להם המשרת הבוגר. "לא צריך לעשות כלום. אין לאן ללכת. אין לאן להתקדם. זהו זה. אפשר לנוח. אפשר פשוט לשהות".
שקט.
המשרתים נרגעו.
מדי פעם בפעם אחד מהם עוד מתרומם לרגע ומצייץ שיש משהו חשוב שהוא שכח לעשות והוא חייב, ממש עכשיו, לקום ולעשותו. אבל מבטו של הסגן אינו מותיר כל ספק. והמשרת הנועז מתיישב בחזרה בכורסא שלו ומשתתק.
שוב שקט.
עוברות עשר דקות. מלבד ציוצים בודדים פה ושם, השקט, בגדול, נשמר. אבל בעל הבית עדיין לא מוכן להגיע. הוא עדיין ישן.
"אני לא מוכן לשבת פה כל היום. אם בעל הבית לא מתכוון להגיע ומייד, אני קם ומתחיל להתקדם עם המשימות שלי. לא מעניין אותי כלום".
יש סכנה שיתחיל פה עוד מעט מרד. מעניין כמה זמן עוד נוכל לשמור על המשרתים שקטים.
המשרת הבוגר מדבר אל לב הנוכחים. הוא מזכיר להם עד כמה כולנו מתגעגעים לשובו של בעל הבית. הוא מזכיר להם עד כמה החיים ללא בעל הבית רועשים ומסוכסכים. עוד כמה דקות. תנו צ'אנס. הוא מבקש מהם. והמשרתים נרגעים לעוד מספר דקות.
אבל בעל הבית עדיין לא מופיע.
ומספר משרתים מסתודדים שם בשקט בפינת החדר. די ברור שהם מתכננים מרידה. ונראה שכבר אין מה לעשות. אלה משרתים חזקים יחסית. עם כוח שכנוע. הם קמים מהמקומות שלהם ומודיעים לכולם שהגיע הזמן לעשות.
הסלון מתפנה. כל אחד מהמשרתים פונה לעיסוקיו. יש קצת יותר שקט בבית. קצת יותר הרמוניה. יש הרגשה של קצת שיתוף פעולה. נראה שהמשרתים מוכנים, לדוגמא, לקחת תורות. הם פחות נדחפים. פחות עסוקים בלדחוף את הפרויקטים שלהם לראש הרשימה. נראה גם, שלפחות למספר שעות, אף אחד מהם לא טוען לכתר. אף אחד לא טוען כבר שהוא בעל הבית. וזה כבר טוב.
אבל מה עם בעל הבית. מתי הוא יופיע? זאת באמת שאלה טובה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומכשפות''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
