 |
/images/archive/gallery/171/051.jpg ביירון קייטי
 |
|
|
|
|
| כשאתם מניחים לחיים לזרום כמו מים, אתם הופכים למים. ואז אתם צופים בחיים שנחווים באופן מוחלט, והחיים תמיד מעניקים לכם יותר מכפי שאתם צריכים. ביירון קייטי קוראת את ספר הטאו
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ביירון קייטי
15/10/2007 8:54 |
ביירון קייטי
15/10/2007 8:54 |
|
|
|
|
|
|
|
כשאנשים מתייחסים לדברים מסוימים כטובים, דברים אחרים נעשים רעים. כשאנשים מאמינים במחשבות שלהם, הם מחלקים את המציאות להפכים. הם חושבים שרק דברים מסוימים הם יפים. אבל בעיני תודעה צלולה, כל דבר בעולם יפה בדרכו שלו.
כשאתם מאמינים במחשבות שלכם, אתם הופכים את האמיתי ללא־אמיתי. אם אתם לא מחלקים את המציאות לחלקים, באמצעות כך שאתם נותנים שמות ומאמינים שהשמות הללו אמיתיים, אתם גם לא יכולים לדחות משהו, או להאמין שערכו נמוך מערכו של משהו אחר. התפקיד של התודעה הוא להוכיח, שמה שהיא חושבת הוא נכון, והיא עושה זאת באמצעות שיפוט והשוואה. התודעה מוכיחה את קיומו של דבר מסוים באמצעות השוואתו לדבר אחר. בלי ההוכחה הזאת – ההשוואה – הדברים אינם יכולים להתקיים בתודעה.
למשל, אם אתם חושבים שרק מוצרט כתב מוזיקה נפלאה, אין מקום בעולמכם למוזיקת ראפ. זוהי זכותכם, כמובן, אבל אנשים אחרים חושבים, שדווקא בסצינת הראפ מתרחשים הדברים החשובים. איך אתם מגיבים כשאתם חושבים שמוזיקת ראפ היא מוזיקה איומה? אתם חורקים שיניים כשאתם שומעים אותה, וכשאתם נאלצים להקשיב לה (אולי יש לכם ילדים או נכדים), אתם ממש מתייסרים. אני אוהבת את העובדה, שכאשר מבינים את התודעה, יש מקום גם לראפ וגם למוצרט. שום דבר לא נשמע לי כמו רעש. בעיני, צליל אזעקה של מכונית הוא יפה כמו ציוץ של ציפורים. כולם צלילי אלוהים. התודעה היא אין־סופית מעצם טבעה. אחרי שהתודעה חוקרת את המחשבות שלה, היא מסוגלת למצוא יופי בכל דבר שהוא – עד כדי כך היא פתוחה וחופשייה. זוהי לא התפלפלות. העולם הוא באמת כזה.
אם אתם חושבים שמישהו עשה משהו רע, איך תוכלו לראות את הטוב שבכך? איך תוכלו לראות את הטוב שייצא מתוך המעשה הזה, אולי אפילו שנים רבות לאחר מכן? אם אתם חושבים שמישהו הוא רע, איך תוכלו להבין שכולנו שווים? כולנו מורים באמצעות הדרך שבה אנחנו חיים. שיכור עיוור יכול ללמד אותנו שלא כדאי לשתות, טוב יותר מאדם שמתנזר באדיקות מאלכוהול. אף אדם הוא לא טוב יותר או רע יותר מזולתו. אף אדם שחי אי־פעם לא היה
אדם טוב יותר או רע יותר מכם.
תודעה שאינה מטילה ספק בשיפוט שלה, הופכת את העולם למקום קטן מאוד ומסוכן מאוד. היא מוכרחה להמשיך למלא את העולם בדברים רעים ובאנשים רעים, ובעשותה זאת היא יוצרת בעצמה את הסבל שלה. הדבר הגרוע ביותר שקרה אי־פעם קיים רק בעבר, וזאת אומרת שהוא לא קיים בכלל. ברגע זה, הדבר הזה הוא רק מחשבה מאמללת במוחכם.
דברים טובים, דברים רעים; אנשים טובים, אנשים רעים. הניגודים האלה תקפים רק באמצעות ההשוואה. האם ייתכן, שמה שנראה לכם רע הוא רק משהו שעוד לא הבנתם בצורה ברורה דיה? במציאות כשלעצמה כל דבר וכל אדם נמצאים הרחק מעבר ליכולת השיפוט שלכם.
מרגע שאתם חדלים להאמין במחשבות שלכם, אתם פועלים בלי לעשות שום־דבר, כי אין שום אפשרות אחרת. אתם מבינים, שכל המחשבות על עצמכם כ״עושים״ הן פשוט לא־נכונות. אני מתבוננת ביד, שאני מכנה אותה ״שלי״, נעה לעבר ספל התה. יש בה תבונה כה רבה בעודה מרחפת באוויר בצורה תכליתית כל־כך, מגיעה אל הספל, האצבעות נסגרות סביב הידית, היד מרימה את הספל, מביאה אותו אל השפתיים, מטה אותו, התה זורם אל תוך הפה, אההה! וכל אותה עת, איש אינו עושה זאת. ה״עושה״ הוא מישהו אחר לגמרי, זה שעומד מאחורי הסיפור של ״אני״.
הדברים נדמים כצצים ועולים, והנאורה מרפה מהם, מכיוון שהם כבר חלפו. ההרפיה־כביכול הזאת היא לא איזושהי פעולה נשגבת של כניעה. היא מתרחשת, מפני ששום־דבר לא היה שייך לה מלכתחילה. איך היא יכולה שלא להרפות ממשהו, שקיים רק כסיפור על העבר או על העתיד?
יש לה רק את מה שהיא מאמינה שיש לה, ולכן אין לה כלום, והיא לא זקוקה לכלום. היא פועלת וממתינה לנֵס היֵש, והיא לא מצפה לשום־דבר שיהרוס את ההפתעה. כשהיא מסיימת את עבודתה, היא שוכחת אותה, מכיוון שאין מה לזכור. היא נעשתה. היא איננה עוד. היא לא רואה את מה שלא קיים. האם ביצעה עבודה טובה או גרועה? כמה מגוחך! האם עבודתה חדרה לעומק או שלא השפיעה כלל? כאילו שזה עניינה בכלל! האם עבודתה תחזיק מעמד לנצח? האם היא החזיקה מעמד ולו לרגע אחד?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תַּרְגלו אי־עשייה, והכול יסתדר
|
|
|
 |
|
|
|
אם אתם מעריכים יתר על המידה אנשים דגולים, אתם לא מסוגלים להכיר בגדולה שבכם. כל תכונה שאתם מעריכים באחרים היא בסופו של דבר מה שאתם רואים, ומה שאתם רואים נובע מכם. כשאתם מפרידים את התכונה הזאת מהמקור שלה, אתם ממעיטים בערך עצמכם. אתם יכולים להתפעל מהחמלה של ישו או מהחוכמה של בודהא כאוות נפשכם, אבל מה תועלנה לכם התכונות שלהם, כל עוד לא תמצאו אותן בתוככם?
התודעה תמיד מחפשת ערך. כשהיא משליכה תכונות הרחק מעצמה, היא גוזלת מעצמה את הערך שלה. היא מתחילה לתור מחוץ לה, כדי לחפש את מה שלדעתה חסר לה. מסעותיה הם אין־סופיים, והיא לעולם לא מצליחה לשוב הביתה.
הנאורה מובילה פשוט בעצם הוויתה. ה״הוויה״ היא לשטוף כלים, לענות לטלפון ולדואר האלקטרוני, לעשות קניות, לצאת לעבודה, להסיע את הילדים לבית הספר, להאכיל את הכלב – לעשות דבר אחרי דבר, בלי עבר או עתיד. היא לא מרוקנת את תודעתם של האנשים. היא לא צריכה לעשות זאת (גם אילו היה זה אפשרי). היא עוזרת לאנשים בכך שהיא חיה מנקודת המוצא של ״לא יודעת״, ״לא יכולה לדעת״, ״לא צריכה לדעת״, ״לא ניתן לדעת״, ״אין מה לדעת״. אנשים נמשכים לחיים שנחווים בקלילות רבה כל־כך, בלב עליז כל־כך. כשהם מתבוננים בהשתקפות שלהם, שחיה בלי המחשבות המלחיצות שלהם, הם מתחילים להבין היכן הם ומי הם.
אני מכינה סלט. אני רואה הבזקי צבע. ידי מתחילות להישלח אל הדברים שקוראים לי. אדום! אני שולחת את ידי אל הסלק. כתום! אני שולחת את ידי אל הגזר. ירוק! ידי נעות אל התרד. אני חשה את המרקמים, אני חשה את האדמה. סגול! אני עוברת אל הכרוב. החיים כולם בכף ידי. אין דבר נעים יותר מלהכין סלט, על הירוקים, האדומים, הכתומים והסגולים שבו, פריך ועסיסי, עשיר כדם וניחוחי כאדמה. אני עוברת לדלפק. אני מתחילה לחתוך.
בדיוק כשאני חושבת לעצמי, שהחיים טובים עד כדי כך, שהם לא יכולים להשתפר עוד, הטלפון מצלצל, והחיים משתפרים עוד יותר. אני אוהבת את הצליל הזה. בעודי הולכת לעבר מכשיר הטלפון נשמעת נקישה בדלת. מי זה יכול להיות? אני הולכת לעבר הדלת, כשאני מלאה בכל מה שניתן לי – בניחוח הירקות, בצליל הטלפון – מבלי לעשות דבר על־מנת שיקרה דבר מכל אלה. אני מועדת ונופלת. הרצפה תמיד שם. אני חווה את המרקם שלה, את הביטחון שהיא מעניקה לי, את העדר התלונה שלה. בעצם אני חווה את ההפך – היא מעניקה לי את כל־כולה. אני מרגישה בקרירותה כשאני שוכבת עליה. ברור שהגיע הזמן למנוחה קצרה. הרצפה מקבלת אותי לחלוטין ומחזיקה בי בסבלנות. כשאני קמה, היא לא אומרת, ״חזרי הנה, חזרי הנה, את נוטשת אותי, את חייבת לי, לא הודית לי, את כפוית־טובה״. לא, היא בדיוק כמוני. היא עושה את עבודתה. היא פשוט מה שהִנָּהּ. היד דופקת בדלת, הטלפון מצלצל, הסלט ממתין, הרצפה מרפה ממני – החיים טובים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני מתעוררת בבוקר ובקושי רואה. אתמול בערב הייתי מסוגלת לראות, אבל עכשיו הכול מטושטש, כאילו שאני מסתכלת מבעד לחלון מלוכלך בערפיח.
(לאחרונה אבחנו בקרניות שבעיני מחלה ניוונית בשם מחלת פוּקס. אין לה מרפא, והמצב החמיר מאוד בשנה האחרונה.) אני נמצאת לראשונה בחדר במלון, ואני צריכה לצחצח את שיני, להתקלח ולארוז. איפה המזוודה? אני מוצאת אותה, כי הידיים שלי יודעות. העולם אפור, אבל מבעד לאפור אני מסוגלת להבחין בהבדלים, ובאמצעות ההבדלים הללו והמרקמים אני רואה את כל מה שאני צריכה לראות כדי למצוא את בגדי. אני מגששת את דרכי אל חדר האמבטיה, מוצאת את משחת השיניים ואת מברשת השיניים, ולוחצת על השפופרת. וואו! סחטתי החוצה גוש ענקי של משחת שיניים על זיפי המברשת, מה שמעלה חיוך על פני – נראה ששיני זקוקות לעזרה נוספת הבוקר. אחר־כך אני נכנסת למקלחת. מסובך להבין את ההבדלים באבזרי חדר האמבטיה: איפה המים החמים, לאיזה כיוון לסובב את הידית, ואיך להעביר את זרימת המים מהברז לראש המקלחת. האם קצה וילון האמבטיה נמצא בתוך האמבטיה, כדי שהמים לא יגלשו לרצפה? המכסה של בקבוק הסבון הנוזלי שלי נעלם. האם הוא מונח על שפת האמבטיה? האם הוא נשטף בפתח הניקוז עם המים? האם היה פתח הניקוז סגור או פתוח? אני ממששת את שולי האמבטיה בחיפוש אחר המכסה. האם שמתי בידי כמות נכונה של שמפו? אני בטוחה שהכמות בסדר גמור, מכיוון שגם כמות לא־מספיקה וגם כמות רבה מדי היא תמיד הכמות המושלמת. המים חמים. זה מצליח לי. אני אסירת תודה מאוד כשאני יוצאת מהמקלחת ודורכת על... האם זה חלוק הרחצה שלי או שטיחון האמבטיה?
תהליך האיפור מעניין. אני משתמשת בשלושה פריטים בלבד – אחד לעיניים, אחד ללחיים ואחד לשפתיים. אני עושה כמיטב יכולתי בעניין הנשי הזה. התחושה נכונה, וזה מסתיים היטב פחות או יותר. הפנים האלה הם מה שיש. הם הדרך של זה. הם מוכנים. הם יעשו את מלאכתם. ״יקירי, האם הבגדים האלה מתאימים? האם החולצה חומה, שחורה או כחולה?״ מבעד לעיניו של סטיבן, נראה כי הבגדים מתאימים זה לזה. זה עבד. יש לי ריאיון. אני שמחה על כך שהוא יכול להראות לי את הדרך, מעבר למה שהוא יכול לדעת. בלי מילים, באמצעות הפעולות שלו, אני יודעת היכן נמצאות ידיות הדלת, היכן המדרגות, איפה השביל. בסופו של דבר, אחרי הצהריים, עיני מתחילות להצטלל, ואז הן מתחילות להראות לי את הדרך. אני אוהבת את האופן שבו פועל הכול. אני אוהבת את האופן שבו מכינים אותי הבקרים לחיים, ואת האופן שבו מעניקה לי ראיית אחר הצהריים שלי הצצה, למה שהוא ממילא דמיוני מלכתחילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
