 |
/images/archive/gallery/765/908.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| צמצום יחסי המין, חילופי הדירות, המעבר לצמחונות ומסעות הנשמה. שי טובלי מאמין שלאף אחד חיצוני אין יכולת לתפוש בבהירות את מה שבאמת קרה שם: אמת חסרת פשרות וציווי אקסטטי להתפתח. פרק 19 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד מחברי הקבוצה, שהגיעה בטפטופים לקיבוץ מורן בדצמבר 2003, לא יכול היה לשער בנפשו מה תהיה הדינמיקה החיה של הישות הקהילתית החדשה. וכשאני אומר 'אף אחד מחברי הקבוצה', אני כולל את עצמי בתוכם: מלבד מניע טהור, משותף, להתפתחות מואצת, לא היתה בנמצא כל תוכנית מוגדרת. גם ה'אני מאמין' שניסחתי, ואשר נחתם לבסוף בשמחה על ידי כל חברי הקבוצה, לא כלל בתוכו התייחסות לצורה הממשית של הקהילה. כולנו הסכמנו שאנו חולקים את הדחף לעזוב את החיים ב"קופסאות הקטנות" (כך כיניתי את הדירות בתל אביב וסביבותיה) ולעבור לצורת חיים משמעותית ומפותחת יותר.
 |
| לידתה של קהילה |
|
הזהרתי, והזהרתי, ושוב הזהרתי שאם אנחנו כבר עושים דבר כזה, מדובר בדינמיקה תובענית ומסחררת. שי טובלי על הימים הראשונים של הקבוצה הרוחנית בקיבוץ מורן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אני דיברתי על קיצם של ה'חיים למען עצמנו', אולם בכנות, אינני חושב שאחרים חלקו איתי את היכולת לנטוש סופית את החיים למען עצמם - המכנה המשותף הרחב ביותר שלנו היה הדחף ליצור תנאי חממה להתפתחות רוחנית מואצת.
למרות העובדה שלא היתה כל תוכנית שהגדירה את צורתה החיה של הקהילה, בלי ספק היה חזון: מה שראיתי לנגד עיניי היה פוטנציאל קבוצתי שאותו כיניתי בשם 'התעוררות קולקטיבית'. הכוונה היתה בדיוק לאותה התעוררות שקרתה לי בגיל 23, אך כזו שקורית כעת, בו זמנית, לקבוצה של כעשרים או שלושים אנשים. ראיתי אותנו מתיכים את כל תודעותינו הנפרדות למוטיבציה אחת ויחידה, כה לוהטת, כה בלתי מתפשרת, עד שלבסוף המסתורין נכנע והחסד יורד על ראשי כולנו. אז מה שיכול היה לקרות הוא שלא אינדיבידואל אחד מתעורר בתוך עצמו, אלא שההתעוררות קורית בין האינדיבידואלים ומופיעה כהתגלות של נוכחות מוארת הקושרת את כולם לאחדות נצחית. ראיתי אותנו, בעקבות התעוררות שכזו, פועמים כלב מואר אחד, חושבים כתודעה מוארת אחת, הווים את עצמנו ביחד כמודעות אלוהית אינסופית, ונעים כגוף יצירתי אחד.
וזה בדיוק מה שסימן את הפער ההולך וגדל ביני לבין כל חברי הקבוצה. אם לפני הקמת הקהילה, הפער בינינו היה הפער של ידיעת האמת הנצחית, כעת הוא התרחב אפילו עוד יותר כתוצאה מהופעתו של החזון השאפתני הזה. בפועל, מה שהקיף אותי היה קבוצה של אינדיבידואלים שלכל היותר רצו, איש איש בדרכו וברמתו, להתפתח רוחנית ולזכות בהארה, בעוד שאני עברתי לנקודת מבט קולקטיבית יותר. מנקודת מבטי - נקודה שצפתה על ההתרחשות מלמעלה והקיפה את שדה האנרגיה כולו - ראיתי כיצד אנו יכולים ליצור תרבות וחברה של הארה, ודבר זה גרם לי לאבד עניין במהירות בשחרור הפרטי של כל אחד ואחת מחברי הקבוצה.
כמו בתפילתו של ישוע: "יהיו נא כולם אחד כמו שאתה, אבי, בי, ואני בך, שיהיו גם הם בנו..." - השאיפה להתיך את כולנו אל תוך מצב מואר הלכה וגברה בי, וכך אילצה אותי להשתנות בהתאם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מדיטציות בעירום מלא
|
|
|
 |
|
|
|
כעת שהפוטנציאל הקבוצתי התעורר בי, מצאתי את עצמי נדחף יותר ויותר אל תוך הניסוי החדש הזה. בהדרגה נעשיתי מעורב בו במידה כזו שאיבדתי עניין בהרצאות ובסדנאות פומביות. בסופו של דבר, כאשר התברר שההתמסרות לקהילה הפכה עבורי לעבודה במשרה מלאה, הגענו להסדר של דמי לימוד חודשיים, אשר איפשרו לי להיות ממוקד כל כולי בהתפתחות הקהילתית ולא להיות מוטרד מדאגות חיצוניות. תמורת דמי הלימוד הוענקה לכל חברי הקבוצה השתתפות חופשית בכל אירוע, פומבי או פנימי, שקיימתי באותו חודש.
האווירה באולם החדש שלנו בקיבוץ מורן נעשתה מחושמלת יותר ויותר, וממפגש למפגש רטטנו בתדר גבוה יותר ותובעני יותר של אור ומודעות. כל תודעתי כוונה לחולל טרנספורמציה ממשית בתודעותיהם של חברי הקבוצה, לעזור להם להשיל היקשרויות ומבנים פסיכולוגיים אנוכיים ולהתבגר – להתבגר בתחושת האחריות הכוללת שלהם כלפי העולם
כולו, בנכונותם לתת במקום לקחת, ולפתח מידה כזו של אינטנסיביות שתמשיך לפעול גם בין מפגש למפגש, בחיי היומיום ובתקשורת שלהם האחד עם השני.
לא בחלתי באמצעים כדי להגשים מטרה זו. כמו מורים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה, חיפשתי ומצאתי גם אני דרכים יצירתיות, לעתים יוצאות דופן, כדי לזעזע את המבנים הפסיכולוגיים הבטוחים של ה'אני' הנפרד ולשחרר מתוכם אנרגיה כלואה לטובת חיים משוחררים יותר, אוהבים יותר ויצירתיים יותר. לדוגמה, שנים קודם לכן, בתחילת דרכי, פיתחתי שלוש מדיטציות דינמיות המתקיימות כולן בעירום מלא, במטרה לשחרר חסימות גופניות ונפשיות ולהביא אותנו למצב של שקיפות פנימית וחיצונית. כמובן, במקרה שלי החיפוש אחר דרכים יצירתיות הועצם אף יותר בשל השאיפה לממש את אותו חזון של התעוררות קולקטיבית - חזון שחייב התכה יסודית גם של מבנים חברתיים ותרבותיים בין כולנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבירת גאווה
|
|
|
|
|
|
|
הכלי המרכזי שפיתחתי להגשמת החזון כונה 'שיחות של טרנספורמציה', כלי שפותח בהשראת המורה הרוחני ג'ידו קרישנמורטי. זו היתה בלי ספק הפעילות הקולקטיבית העיקרית שלנו לכל אורך תקופת קיומה של הקהילה: ישיבה במעגלים קטנים או במעגל גדול אחד סביב שאלה כלשהי שעסקה בהתפתחות ובהתרחבות המודעות. האופן שבו שאלנו את השאלה נועד לנתץ את כל המבנים המנטליים הנוכחיים שלנו, מבנים שנוצרו על ידי זכרונות ורעיונות מקובעים, במטרה לפתוח את תודעתנו אל מה שכיניתי ה'לא-ידוע האינסופי'. כלי זה איפשר לקבוצה לאבד את זוויות הראייה האינדיבידואליות לטובת ראייה אחת, משותפת.
ככלל, אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאיפיינו את הקהילה היה מה שכיניתי 'שבירת גאווה' - או ההבנה שלא משנה מה אני חושב אני יודע, אני תמיד מצוי בנקודת ההתחלה. שבירת הגאווה הביאה את כל מי שהעז להיכנס לתוך הקהילה הזאת להכיר, תוך זמן קצר מאוד, בכך שעם כל האגו הרוחני שפיתח, הביטחון העצום שלו בתובנותיו ובשליטה הרוחנית שלו, הידענות הרבה והיכולת לצטט, בפועל מבחינה התפתחותית טהורה הוא עוד תינוק. כמה אהבתי להתבונן בכל מי שנכנס לקהילה, תוך שהוא מכריז שהוא בא 'רק כדי לתת' - נכנס עם כל עולמו האינדיבידואלי, הגאה והבטוח מדי בעצמו - עובר תוך שבועות ספורים בלבד טלטלה כה עזה, שבסופה הוא למד ענווה חדשה. רק לאחר שנלמדה אותה ענווה, היה אפשר לאזן אותה בביטחון עמוק יותר, אורגני יותר, שנבע מתוך ידיעה אמיתית שאותה דבר לא יכול היה עוד לערער.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צמצום יחסי המין לפעמיים בחודש בלבד
|
|
|
|
|
|
|
באופן כללי, הקהילה היתה קהילה של הגות משותפת. הדבר המרכזי שאותו ניסיתי ללמד היה איכות חדשה של המוח, שתמוסס את הגבולות של ה'אני יודע' ותאפשר אינטימיות חדשה בין אנשים. אולם דבר זה, כמובן, לא הספיק כדי ליצור את אותו מומנטום משותף שכמהתי ליצור. למעשה, עצם הכמיהה ליצור את אותו מומנטום היא שאילצה אותי להפוך למורה של ממש, לפתח טכניקות ותיאוריות התפתחות, לגבש תורה מסודרת ושיטתית.
כך התחלתי למצוא שיטות שגרתיות פחות. אחת מהן היתה שנתתי לכל מי שנכנס לקהילה 'מסע נשמה' - מתוך אותה יכולת שהופיעה דרכי לחדור אל תוך הספריה היקומית ולראות את מסע הנשמה של כל אחד ואחד. מסע הנשמה כלל בתוכו משימות ויעדים לכל פרט, תוך שהוא חושף את הפוטנציאל המלא של כל נשמה; כיצד אותו אדם ייראה בשיא פריחתו, ברמת הנשמה ממש. בנוסף, הענקתי לכל אחד, בהתאם לאופי מסע הנשמה שלו, 'תחום התמחות', תחום מחקר שעסק בממד כלשהו של החוויה האנושית והרוחנית. דחפתי את תלמידיי לפתח את אותם תחומים, במטרה ליצור בסופו של דבר בית ספר לידע אמיתי, ידע של שחרור והארה (ואכן, בית הספר הזה יוקם בתוך חודשים ספורים בתל אביב).
שיטות שגרתיות אפילו פחות היו משימות קולקטיביות ואישיות שנתתי במטרה לזעזע את החיים הבטוחים והמוכרים. באופן כללי, לא היו חוקים או ציוויים קבועים שליוו את הקהילה לכל אורך קיומה. החוקים או ההוראות נוצרו תמיד כדי לשרת ולהניע תקופה מסוימת של התפתחות, וכך תוך זמן קצר התפוגגו כחלום רחוק. חיי הקהילה היו דינמיים, מפתיעים, בלתי צפויים, והמשימות שנתתי היו רק היענות של אותו הרגע למצב השדה הקולקטיבי. החוק היחיד ששרד את תהפוכות הזמן היה טבעונות – אף אחד מאיתנו אינו מנצל בעלי חיים להנאתו הפרטית, והתזונה שלנו כולה באה מעולם הצומח בלבד.
כך, למשל, הושבתי את כל חברי הקהילה ללילה שלם, במשמרות, שלאורכו הם הקריאו בקבוצה את כתב הקודש ההינדי "יוגה וסישטהא". המטרה היתה להביא את כולם לחוויית ספיגה במצב המואר, תוך שימוש בכוח של הלילה כדי לחדור את המבנים הבטוחים והמוגנים של ה'אני' (בלילה תת-המודע חשוף הרבה יותר). כך, למשל, נתתי הנחיה לפרק זמן מסוים לצמצם יחסי מין לפעמיים בחודש בלבד, כאשר המטרה היתה להשתמש באנרגיה המינית לשם יצירתיות מוגברת (באותה תקופה ראיתי שהבעיה המרכזית של הקהילה היא חוסר באנרגיה יצירתית עצמאית). דוגמה אחרת היתה 'חילופי המגורים', שבמסגרתם נתתי משימה לזוגות להתחלף במגורים המשותפים, כאשר הגבר עובר להתגורר עם הגבר והאישה עוברת להתגורר עם האישה. ההנחיה להתחלף במגורים לא כללה שום סוג של מגע אינטימי או מיני, ומטרתה היתה אחת ויחידה: למרות העובדה שעברנו ממרכז הארץ לחיי קהילה, עדיין כל אחד מחברי הקבוצה שמר על החיים בבועה עם בן או בת זוגו. ההרגל לאינדיבידואליזם היה כה חזק, שלא ראיתי ברירה אלא ליצור מצב של אינטימיות כפויה בין אנשים, כך שיכירו סוף סוף האחד את השני. אחרי הכל, חלומי היה ליצור מעין 'מסדר רוחני', בדומה למסדרים שהתקיימו בעברה הרחוק של האנושות ובמקומות מסוימים עדיין מתקיימים, שבהם יש חברות עמוקה ביותר על רקע המחויבות המשותפת לאמת האחת, הנצחית.
לא היתה אפילו משימה אחת כזאת שהגיונה לא הוסבר באופן מפורט וממושך במסגרת קולקטיבית. תמיד דאגתי שהמשימות לא ייראו כגחמות אלא כבעלות רציונל עמוק וכמונעות על ידי מוטיבציה טהורה לחולל טרנספורמציה ממשית בלבותינו ובתודעותינו, כיחידים וכקבוצה. תמיד הייתי זמין לשאלות או לספקות שהוצגו בפניי, ולעתים קרובות מאוד התקשורת בעניינים כאלה היתה ספונטנית ובלתי אמצעית - לא רק במפגשים אלא גם כשהייתי יוצא לחפש עם בתי אלאיה צנוברים שנשרו מן העץ, וקבוצה שלמה היתה מתגודדת סביבי כדי לעבד את המתרחש ולהעמיק אף יותר.
בחודשיה הראשונים של הקהילה הגיעה כתבת של 'שבעה ימים' במטרה ליצור כתבה אודות חיינו המשותפים. במקביל, החלו ההכנות להפקתו של סרט תעודה אודותינו עבור ערוץ 8. בשני המקרים מה שהוחצן היה מורה בעל גחמות, המנחית משימות מוזרות וחסרות פשר על אנשים צייתנים ומפוחדים. כמובן, לעין המערבית האינדיבידואליסטית וה'עצמאית' אין שום יכולת לתפוש בבהירות את מה שבאמת קרה שם: חילופי אהבה מתמידים תחת האש היוקדת של אמת חסרת פשרות וציווי אקסטטי להתפתח, להתפתח, להתפתח עוד ועוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
