 |
/images/archive/gallery/832/837.jpg טל בשן
פלאש 90  |
|
|
|
|
| לטל בשן יש דיאלוג צפוף עם אמא אדמה. אחרי שחייתה בכפרים בהודו ולמדה שם מהנשים כיצד לבנות בבוץ, היא מלמדת נשים ישראליות איך ליצור את עולמן במו ידיהן
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עומר טל
9/10/2007 14:57 |
|
|
|
|
|
|
|
בחלקת האלוהים הקטנה שלה, שחולשת על הנוף המהפנט של הרי ירושלים, טל בשן, 47, לומדת את נושא הבנייה הכפרית המסורתית בבוץ ומקדישה לו את כל כולה. מבחינתה זה לא ציווי זמני אלא אהבה עזה ומפעל חיים בתחום שהוא פיזי ופרקטי בעיקרו, אבל מחבר את היסודות הבסיסיים של הטבע והחיים לחלקים רוחניים ואמנותיים שבאדם. בשאר הזמן היא מעבירה סדנאות של בנייה בבוץ. בערבה ובנגב אפשר לראות בתים שנבנו על ידה ובהשראתה.
הדיאלוג הצפוף של בשן, נגרית במקצועה, עם אמא אדמה לא קרה ברגע. "קשה
להגיד מתי ואיך הגעתי לזה, מה שבטוח זה שהחלפתי יצירה בעץ ביצירה באדמה. בנקודת הזמן שהתחלתי להבין שקיימים מבני אדמה וברגע שראיתי ונגעתי בזה - אי אפשר היה לעצור".
באחת החופשות המשפחתיות בסיני בשן ראתה קבוצת עובדים שבנו בראס בורקה חושות מבוץ, והקליק היה מיידי. "הצטרפתי אליהם לעבודה, ולא היתה דרך חזרה. נדלקתי על הכיפות, הצורות, וכל המריחות האלה ואמרתי לעצמי שאני חייבת לבנות בבוץ ואני צריכה לנסוע ברחבי העולם, לעבוד עם מאסטר ולרכוש את הידע איך לעשות את זה".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/832/839.jpg
טל בשן בבקתת הבוץ שבנתה. צילום: פלאש 90 |
פלאש 90 |
טל בשן בבקתת הבוץ שבנתה. |
|
|
|
 |
|
 |
|
יאללה, נוסעים לבנות בבוץ
|
|
|
 |
|
|
|
בשן פצחה בניסיונות בנייה עצמאיים, עם קצת ידע מסיני ובסיוע של קרמיקאית שאמרה לה מה לערבב ואיך. "בארץ היו נורא מעט אנשים שעסקו בתחום הזה, בשנת 99' התחילו קצת בצפון והיו רק פירורי מידע, כך שמה שיכולתי לעשות זה רק לעשות". במקביל היא בישרה לחברים שהיא מחפשת הכוונה מקצועית וכשחברה שחזרה מהודו הביאה לה ספר שתיאר בצילומים צבעוניים את חיי היומיום והאמנות בכפרים במערב הודו, הדברים התחברו. "כשהתחלתי לעלעל בו נעתקה נשימתי. קראתי אותו באטרף וידעתי שאני חייבת להגיע למקומות האלה, זה היה לגמרי לא נשלט. מתחת לאחת התמונות בספר היה כיתוב והיתה מפה, ואני פשוט נסעתי להודו לחפש את המקומות האלה. היו לי ילדים קטנים וזה נשמע הזוי, אבל ככה זה היה".
כשבשן הגיעה לאזור קאץ' שבמדינת גוג'ראט בהודו היא מצאה את עצמה משוטטת במקום נידח שקשה להסתדר בו בלי להכיר אף אחד. "מבחינתי הדברים היו מאוד פשוטים. חשבתי שאני אלך לי ברחובות הכפר ופשוט אראה נשים בונות בבוץ ואצטרף אליהן, אבל מסתבר שזה לא ממש היה ככה", היא צוחקת. בנוסף, מה שהיא לא לקחה בחשבון היה גם שלמרות ההבטחות הססגוניות הגלומות בספר, אפילו הכפר הנידח ביותר בסוף העולם מערבה, עובר לבנייה מודרנית. "אנשים לא בונים יותר בבוץ כי גם בעולם השלישי החיים מתקדמים בצעדי ענק. ראיתי איך תרבות אסתטית מדהימה ושלמה של עיצוב פנים ואורח חיים של נשים שיוצרות לעצמן סביבה פיזית, פשוט נגמרת".
בשן לא ויתרה ורגע לפני חזרתה ארצה הצליחה ליצור לעצמה חיבור שיאפשר לה לשוב ולחקור את הבנייה במסגרת של קורס מאולתר במיטב המסורת ההודית: היא תשלם כסף, הם ילמדו אותה לבנות בית על אדמת הכפר. "חזרתי לארץ ואמרתי לאחי האדריכל: 'יאללה, נוסעים לבנות בבוץ', ואחרי שנה נסענו שנינו. הגענו לשם בשנת 2000 ובכפר היו רק שלושה בתים מבטון, והם נורא התגאו והשוויצו בהם, אבל החיים היו עדיין בבתי הבוץ. המזל שלי הוא שהספקתי לחוות את הבנייה הנשית, כי התרבות הזאת כבר התחילה לגווע, הגעתי ממש בסוף. זה היה בדיוק ביום ההולדת ה-40 שלי ואני הייתי בפסגת חיי. זאת היתה חוויה הרפתקנית לגמרי, לשבת עם הנשים האלה 10 ימים ולבנות בתים בבוץ. מה יכול להיות יותר טוב מזה?".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/832/844.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
עבודה חושית וחלקה
|
|
|
|
|
|
|
בחברה הכפרית השבטית באזורים המבודדים במערב הודו התבנית החברתית היא כזו שבה האשה מחזיקה את הבית ואחראית על כל המתחם משלבי הבנייה ובעיקר בשלבי הגימור, עיצוב הפנים והתחזוקה, דרך חיי היומיום: הבישול, הבאת העצים, הניקיונות. הגבר הוא זה שיוצא החוצה להביא כסף.
"זאת קהילה נשית כי מדובר במשפחות מורחבות: חותנות, גיסות, כלות ובנות. במתחם כזה יכולות להיות 4-5 נשים חוץ מהילדות הקטנות, והן עושות הכל. כל האחריות היא על האשה ומדובר בהרבה מעבר לאחריות פיזית. יש כאן אחריות רוחנית כי היא זאת שאחראית על האווירה וההרמוניה וזה גם מאוד מתקשר לבוץ, כי העבודה הטכנית איתו היא מאוד חושית וחלקה. הבתים שם קטנטנים והנשים יוצרות לעצמן סביבה מקסימה מכלום. הסוד הוא לקחת גללים של חמורים, ויש להן טכניקה מאוד ספציפית שבה הן מסננות ומנפות ויוצרות עיסה של חומר מאוד עדין שהוא גם מאוד חזק. למרבה הצער בתים מבוץ לא עמידים בגשם ולכל בית יש גג משופע מקש, וזאת חלק מהסיבה שבגללה הם עוברים לבתי בטון. בתי בוץ צריך כל הזמן לתחזק: להחליף את הקש, לסדר את האדמה ולתקן את הטיח מבחוץ.
בשן ואחיה שבו ארצה ולאחר תשעה חודשים התחוללה בגוג'ראט רעידת אדמה קשה. בתים רבים נהרסו, אבל בתי הבוץ העגולים המסורתיים נשארו על תילם. השניים אירגנו משלחת וסיוע כלכלי ונסעו לעזור למקומיים. בזמן שאחיה ניסה לקדם את נושא הבנייה הירוקה בארץ, בשן ניצלה את הקשר שהתהדק וביחד עם חברתה האדריכלית הירוקה מיכל ויטל, התחילה לעשות סדנאות בארץ ולהוציא מסעות "art and craft" להודו, שעיקרם היה ביקור והתארחות אצל אנשי הכפרים בגוג'ראט עם דגש על התנסות בחוויית הבנייה ובאורח החיים המקומי.
אחרי כמה שנים היא הפסיקה עם הטיולים להודו ועברה לפעילות כאן בארץ, במסגרת שתי סדנאות עיקריות שהיא מעבירה - בנייה מסורתית באדמה ומלאכות הבנייה הנשיות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/832/835.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
בחיים לא ראיתי בית בוץ מכוער
|
|
|
|
|
|
|
"חלק ממלאכות הנשים בבוץ זה לעשות את הטיח והגימור שצריך להיעשות בידיים. הגברים בונים וסוחבים את החומרים הכבדים ומסדרים את הגג, והנשים עושות את הגימור ויוצרות את הנישה של האש והבישול והספסלים לישיבה, התנור ומכלי האחסון.
קשה שלא להתרשם מיופיין של הזולות והכלים שטל בשן מלמדת להכין, ומהאיכות הנעימה והמיוחדת של רביצה בתוך מבנה שכזה. "מסיימים לבנות בית בוץ והוא נראה כאילו הוא ניצב כאן שנים, כי הוא פשוט יצא מהאדמה, ואני חושבת שמבחינה אסתטית זאת הנקודה החזקה, כי כשמדברים על עיצוב ואמנות עוסקים בסימטריה ובקומפוזיציה, ואני בחיים לא ראיתי בית בוץ מכוער. הייתי בגוג'ראט וברג'סטאן בכל מיני חורים במדבר, וכשאת נכנסת פנימה את רואה ארמון. הם צובעים מבחוץ ומבפנים, ומגע היד המלטף והרך ביחד עם האורגניות עושה את זה. היצירה הפיזית נותנת את השלמות הרוחנית. כשיש מוטיבציה וזמן וחוש אסתטי אפשר לבנות המון דברים והכל שמיש. התוצרים נורא יפים כי הם נכונים ופרקטיים ונעשו בידי הלקוח, שהוא גם הבנאי והיצרן ולכן נוצר תואם מדהים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל אחד יכול לקחת אדמה ולבנות מחוץ לבית שלו
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנה חוותה בשן טרגדיה קשה, כשאחיה יובל, שהיה שותף מלא לעולם העצום והמלהיב שאליו נחשפו יחד דרך העפר והמים, התאבד. היא עצמה ממשיכה בדרך וההתעניינות בבנייה באדמה רק הולכת וגדלה. "אני מתחילה לחבר את הידע ויש כאן עולמות שלמים שאני עצמי חווה אותם, וזה נכון גם לנשים שחיות כאן היום, כי יש לי חברות שגרות בעין גדי בלי מים וחשמל, ובנינו להן בתים מבוץ ויצא מדהים. גם אז וגם היום יש אדמה, מים וידיים, וההבדל הסגנוני הוא ניואנסי ותלוי תרבות. זה ידע מאוד בסיסי שאפשר ללכת איתו לכל מקום. אנשים באים אליי לשלוש שעות ונהיים מומחים, ואז הם לוקחים את זה לאן שהם רוצים. אני מלמדת שלוש טכניקות עיקריות ונותנת את הבסיס ואנשים יוצאים לשטח ומתרגלים. כל אחד יכול לקחת אדמה ולבנות מחוץ לבית שלו. עובדים לפעמים בחום וצריך להעמיס ולשנע, אבל כשעושים את זה בקבוצה כל העסק הופך להיות אחר. זה נורא חברתי ומהנה".
גם עם העובדה שעבור אנשים רבים מדובר בשטיק אופנתי חולף, אין לה בעיה. "זה אחלה שזה טרנדי, כי בשורה התחתונה הטרנד הוא רק מסננת: יבואו מלא אנשים ויישאר מי שזה נוגע בו. זה בא מתוך צורך של אנשים שמחפשים תשובות לכל מיני עניינים. אני לא מתיימרת לקבוע, אבל אני חושבת שהמקום הזה של ההסתפקות במועט, בייחוד לאנשים שעברו כבר את כל הגבולות מבחינת חומר – שזה כולנו - מוביל לדרך יותר שפויה ובריאה וקשובה לעצמך. זאת לא חוויה אינסטנט כי הסדנה אמנם מקוצרת, אבל הדרך - למי שרוצה לבנות בעצמו - מאוד ארוכה. צריך המון סבלנות והתמדה. אין בנייה מהירה וסיפוקים מיידים, באדמה אי אפשר לעשות קיצורי דרך".
ולמרות שלסדנאות ולפעילויות שלה הכניסה מותרת לשני המינים, בשן אומרת שבעיקר נשים נמשכות לעניין, או במילים שלה: "נשים בכל הגילאים נדלקות, ולגברים זה קצת איטי מדי. חלקם תוהים מה זה הקשקוש הזה, אבל זה לא מעליב אותי, כי אני לוקחת את מה שאני עושה ברצינות ומי שבא - ברוך הבא. אני לא עושה טיפולים או תרפיות, אני מלמדת את מה שאני יודעת והרבה מאוד נשים יצאו מהמפגשים האלה מועצמות. זה נותן המון כוח ליצור את עולמך במו ידיך. אני הייתי רחוקה מאוד מכל ענייני הרוח, ואני משתמשת היום בכל המילים האלה שאף פעם לא היו חלק מהלקסיקון שלי, דרך העשייה. אני מחוברת לבתים האלה בחיבור של דם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גרסה מורחבת של המאמר התפרסמה במגזין את. צילומים: פלאש 90
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
