 |
/images/archive/gallery/631/954.jpg סאדהו בכפר פושקאר בהודו
גילי חסקין  |
|
|
|
|
| נכון שיש משהו מעצבן בלוּק רוחני? זה לא חדש. המשורר כּבִּיר לעג כבר במאה ה-15 ליוגים שחשבו שיגיעו להארה בגידול רסטות, ענידת עגילים ושינון פטפטני של כתבי הקודש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
כתיבה ותרגום מבריג' בהשה: אחיה אנזי
16/9/2007 12:00 |
כתיבה ותרגום מבריג' בהשה: אחיה אנזי
16/9/2007 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
פגשתי אותה בדלהי, באחד מהסידורים הבירוקרטיים האינסופיים במשרדי הממשלה ההודית. היא ישבה מולי על כורסת עור סינתטית מבריקה ועלעלה לסירוגין בשני ספרים. הצצה חטופה בכריכה הצבעונית שלהם גילתה למתבונן החטטן משהו על תוכנם: הכותרות אמרו משהו על מדיטציה, מודעות, רוחניות...
שנתיים היא נמצאת בהודו, מתגוררת אי שם בצפון. זה מה שהצלחתי לחלץ ממנה בשיחה מעורפלת. היא החליפה
איתי משפטים מקוטעים ומהורהרים, לא ממש הסתכלה עלי, ובכלל הצליחה ליצור את הרושם שהיא מביטה אל מעבר לחלל החדר, מעבר לחלל הגשמי.
היא גלגלה מפיה מילים באיטיות מפליאה ובמין ניגון ערטילאי שכזה. כל הניסיונות שלי לדבר איתה בשפה פשוטה ובגובה העיניים כשלו לאור ההתעקשות שלה להסתתר מאחורי החזות המסתורית שאמצה איפשהו בהודו או בהשראת אחד מאותם ספרים צבעונים.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/823/881.jpg
Tracy Hunter, cc-by צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
היוגי נראה כמו תיש
|
|
|
 |
|
|
|
יש משהו ציני בצורה בה אני מתאר את נערת הניו אייג' הזו שפגשתי בדלהי, שבעידן החדש עלול להיתפש כבקורתי מדי ולא רוחני. אך כמה ממורי הדרך שחיו ושינו את פניה של הודו היו נוקטים אולי בלשון חריפה יותר. למשל, המשורר כביר.
אחת הבעיות המרכזיות של הניו אייג' בימינו, מלבד הטיפול הרדוד והמסחרי בתכנים עמוקים ומורכבים, היא מה שנקרא "הפוזה הרוחנית", ההתעסקות המיותרת של המחפש המודרני בביטוי החיצוני של התהליך הרוחני שאותו הוא עובר, במקום להפנות את מבטו פנימה.
אך הפוזה הרוחנית היא לא בעיה חדשה. גם המשורר כביר נלחם בתופעה הזאת אי שם בשלהי המאה ה-15. הלוק הרוחני באותה תקופה היה אמנם שונה מעט מזה הרווח בימינו, אך מוקד הבעיה הוא זהה: ההתעסקות של המחפש בחיצוני, זניחת העיקר והתמקדות בטפל.
כביר, אחד הקדושים החשובים של תנועת הבהקטי בצפון הודו באותם זמנים, לא כתב רק שירי אהבה יפים אלא השתמש גם לעיתים בשבט לשונו בכדי לבקר כל תופעה דתית שלא מצאה חן בעיניו. באחד משיריו הוא כותב:
היוגי אינו צובע את מחשבתו
הוא צובע את בגדיו
הוא יושב במקדש
בסיכול רגליים
ובמקום לעבוד את ברהמה
הוא עורך פוג'ה לפסל האבן
הוא עונד עגילים גדולים
מצמיח רסטות
מגדל זקן
ונראה כמו תיש
הוא הולך אל היערות
יושב ליד המדורה כמו נזיר
הוא שורף את התשוקות שלו
כמו סריס
היוגי מגלח את ראשו
צובע את בגדיו
מדקלם שוב ושוב את הגיטה
כמו פטפטן
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/683/318.jpg
צילום: A.F.P צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
לא ביוגה ולא בהתנזרות
|
|
|
|
|
|
|
תנועת הבהקטי, אשר פרחה בצפון הודו בין המאה ה-15 למאה ה-17, טענה שהדרך הטובה ביותר להגיע לאחדות עם האל היא דרך דבקות ואהבה. כביר, יחד עם מיסטיקנים בהקטיים נוספים, ביקר את ההתעסקות הפורמלית של כוהני הדת הברהמינים במנטרות פולחן וטקסים וקרא למאמין לכונן מערכת יחסים אישית ואינטימית עם האל.
לדידו של כביר האל האינסופי אינו נמצא במקום מסוים ספציפי. מערכת היחסים בין האדם לאל נרקמת בתוך ליבו של האדם. עלייה לרגל, ביקור במקומות הקדושים, טקסים, תפילות, פולחן כל אלה הם התעסקויות חיצוניות אשר שייכות לקליפה ולא לגרעין. כביר לעומת זאת מכוון את המאמין להתעסק בעיקר, קרי להפנות את מבטו פנימה אל ליבו ושם למצוא את אלוהים.
היכן אתה מחפש אותי עבד
אני הרי כאן לידך
אני לא במקדש ולא במסגד
לא בכעבה ולא בקילש
אני לא בתפילות ולא בטקסים
לא ביוגה ולא בהתנזרות
חפש ובאחת תמצא
ברגע אחד של חיפוש
כביר אומר הקשב סהדו:
הוא הנשימה של כל הנשימות
ההתעקשות של כביר להיצמד אל העיקר ולהתעלם מהטפל הובילה אותו לשלול כל תופעה או פרקטיקה רוחנית עודפת. כל מה שנראה לו כסרח עודף נפסל מכיוון שהוא אינו מוביל את המחפש אל המרכז, אל הפנים. הוא שלל לא רק את הטקסים והפולחנים של האורתודוקסיה הברהמינית, את הקישוטים והלבושים החיצוניים של הנזירים היוגים אלא גם את היציאה של היוגי אל היער, את סיגופיו והתנזרויותיו.
הוא ראה בהתבודדות של היוגי ביער אקט לא נחוץ. היוגי אומנם שורף את היצרים המיניים שלו באש המדורה בכדי להגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר, אך כביר לא מתרשם מכך במיוחד. עבורו ההתנזרות היוגית היא מעשה מיותר ואת אי יכולתו של הנזיר לנהל חיי משפחה רגילים הוא מדמה לעקרות: "הוא הולך אל היערות/ יושב ליד המדורה כמו נזיר/ הוא שורף את התשוקות שלו/ כמו סריס".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/823/884.jpg
medicalmission, cc-by צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
בגופך נמצא הגן
|
|
|
|
|
|
|
בשיר אחר כביר אף מוסיף וקורא אל הנזיר הנודד לשוב הביתה.
אוהב אני את זה אשר
קורא אל הנודד השוכח
לשוב הביתה
בבית נמצאת האחדות
רק בבית נמצאת השמחה
אל תעזוב את הבית
אל תלך אל היער
ובשיר אחר:
דג צמא בלב מים
אני שומע על כך וצוחק
האם אתה לא רואה שהממשי נמצא בבית
כשאתה משוטט פרוש ביערות?
בלי לדעת את עצמך
העולם הוא שקר
מה היא מטורה? מה היא קאשי?
כביר קורא אל הסהדו, הנזיר, הפרוש, הנודד לשוב הביתה. "בבית נמצאת האחדות" עם האל, הוא אומר, "רק בבית נמצאת השמחה". בדומה לממרה של הנביא מוחמד, "מי שיודע את עצמו יודע את האל" טוען כביר שמי שהשיג את האטמאג'אן (ידע עצמי) הוא כמו דג החי במים המרווה את צימאונו הרוחני בכל רגע ורגע, וכך אין צורך ללכת אל היער ואין טעם לעלות לרגל אל הערים הקדושות מטורה וקאשי (ורנאסי).
באחד משיריו הקצרים והפשוטים ביותר ממצא כביר בצורה הקולעת והעמוקה ביותר את השקפתו ביחס למתח השורר בין הפנימי לחיצוני:
אל תלך אל הגן
אל תלך
בגופך נמצא הגן
שב על אלף פרחי הלוטוס
והתבונן ביופי האין סופי
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
