 |
/images/archive/gallery/817/238.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| הזהרתי, והזהרתי, ושוב הזהרתי שאם אנחנו כבר עושים דבר כזה, מדובר בדינמיקה תובענית ומסחררת. שי טובלי על הימים הראשונים של הקבוצה הרוחנית בקיבוץ מורן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם יש דבר מה שאפיין אותי מאז ומעולם כמורה וכאדם – דבר מה שהיה האפיון הראשון שהיו מייחסים לי גם אוהביי וגם שונאיי – הרי שזוהי אותה תנועה בלתי פוסקת קדימה; תנועה אינסופית של שינוי, התפתחות וצמיחה. תמיד סירבתי לעמוד במקום, להתקבע, להתייצב. תמיד נעתי כרוח סערה לעבר מחוזות חדשים של תודעה ושל דרך קיום. שונאיי ומבקריי נוהגים להגדיר זאת כ'הפכפכות' שלי, ולטעון שאני עצמי לא יודע מה אני רוצה, אז איך אני יכול להתיימר ללמד אחרים. הטענה הרווחת נגדי היא שאני ממציא את עצמי חדשות לבקרים – למשל, פעם הומוסקסואל, אחר כך הטרוסקסואל, ואז שוב הומוסקסואל... או פעם בלי קהילה, אחר כך עם קהילה, ואז שוב ללא קהילה...
 |
| זרעים של בריאה חדשה |
הרגע שבו נולדתי לראשונה כנשמה, הופעתה של אלאיה בתי וההתמזגות עם תודעתו של קרישנמורטי
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אין ספק שמבקריי צודקים לחלוטין: אני משתנה תדיר, בצורה שאינה הולמת את התפישה המקובלת של מורה הרוחני הקלאסי. רבים מעדיפים את המורה שלהם ככזה שתואם את הדימוי של פסלו של הבודהא: חסר תנועה, תמיד באותה תנוחה, עם חיוך נצחי על פניו. בניגוד מוחלט לדימוי זה, מצאתי את עצמי במשך השנים מת ונולד מחדש מתקופה לתקופה, הן כאדם והן כמורה. מסע החקירה והגילוי שלי אל תוככי החיים היה תמיד כזה שנע ומתפשט לכל הכיוונים, מתפרץ לכל עבר בחוסר גבולות. כתוצאה מכך, תורתי עברה תהליכי התרחבות בלתי פוסקים. דבר זה גרם ללא מעטים לעזוב אותי עם הזמן, כיוון שלא סיפקתי להם את העוגן הבסיסי, את נקודת ההתייחסות המתמדת למסעם הרוחני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לעולם לא להיעצר, לעולם לא לנוח
|
|
|
 |
|
|
|
אין ספק שתופעה זו של התרחבות מתמדת
נבעה גם מההתמזגות שאותה תיארתי בפרק הקודם עם תודעתו של המורה הגדול, ג'יידו קרישנמורטי – התמזגות שהביאה למצב של מוות ולידה בלתי פוסקים, לחיים שהיו סימן שאלה אקסטטי ומרגש ולא סימן קריאה או נקודה נחרצת בסוף משפט. לא בכדי הלימוד המרכזי שלי היה ונותר ההנחיה לעולם לא להיעצר, לעולם לא לנוח, לעולם לא להגיע למסקנה סופית או להירגע בידיעה אחת, מוחלטת. השחרור עבורי היה, קודם כל, שחרור מקיבעונות; החופש שלא לחשוב על החיים מחשבות מוחלטות כי אם לנוע בתור החיים עצמם, עוד ועוד, לנצח נצחים.
אולם היו כאלה שאהבו את הרוח החדשה שהבאתי עמי אל תוך העולם הרוחני. כך קרה שמבין מאות האנשים שפקדו את המפגשים והסדנאות שלי, שהתקיימו באותה תקופה בנווה-צדק בתל אביב, הלך והתגבש לו מבלי משים גרעין נלהב של תלמידים. מעולם לא עודדתי היווצרות זו של גרעין, ולמען האמת, תמיד הופתעתי שיש בכלל מי שיתעניין בסוג כזה של תורה חסרת גבולות, תובענית ומתפתחת נצחית. יחד עם זאת, מנקודה מסוימת ואילך אי אפשר היה להתעלם עוד מהאינטנסיביות של אהבה שנרקמה בינינו. מי שהיה שם ושרד את כל "שינויי הצורה" הבלתי פוסקים שלי, מצא את עצמו נמשך אל מהותי כמורה, ורצה עוד ממנה. כך התהוותה קבוצה חדשה, רצינית בהרבה משתי אלו שקדמו לה, שהתעניינה בליבה של התורה ולא רק בצבירת תחושות נעימות וחוויות מיסטיות זמניות; קבוצה שהתעניינה בשינוי אמיתי, והיתה מוכנה לספוג את הסיכון שבקרבה אל האש עצמה ולא רק במגע מרוחק עם חומה המלטף.
במקביל להיווצרות אותה קבוצה, גם תמר ואני התחלנו למצוא את עצמנו עוברים שינוי מעניין. הסדנאות והריטריטים שבמהלכם יצרנו שדות אנרגיה מפעימים ועוצרי נשימה של אחדות עם אנשים אחרים החלו לעורר בנו כמיהה עמוקה להמשיך את אותו מרחב של אחדות גם בחיי היומיום שלנו. בסוף כל סדנה או ריטריט מצאנו את עצמנו חוזרים לדירתנו הקטנה שבגבעתיים – או כפי שקראנו לה, 'הקופסה' – בעוד גם כל האחרים חוזרים אל ה'קופסה' שלהם, ורק מחכים לשוב לאותה תחושה מעצימה ומנצחת-כל הנובעת מהמפגש עם הכוח הקולקטיבי. בשלב הראשון תמר ואני התחלנו לבדוק אפשרות של מעבר והצטרפות לקהילות קיימות, כמו הקהילה של אנדרו כהן או אפילו פאצ'ה ממה של טיוהר. אולם כל האפשרויות שהעלינו לא הצליחו להתרומם, וכך כל מה שנשאר לנו היה הרצף המתמיד של מפגש, סדנה, ריטריט, ו-חזרה לאותם חיים זוגיים מבודדים, כשמסביבנו בניינים שלמים שבהם מתגוררים אנשים שאינם חולקים איתנו את אותו הלהט. למרות העובדה שחווינו סיפוק רב מהחיים ביחד, חיים אלה עדיין החווירו לנוכח העוצמה הרבה של הכוח הקולקטיבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא היתה ברירה אחרת
|
|
|
|
|
|
|
לקראת שנתי ה- 28 נסעתי עם תמר ל'חופשה' בסיני. כבכל חופשה שניסינו ליטול באותן שנים, מצאנו את עצמנו עד מהרה מוקפים בקבוצה של כעשרים תלמידים. גם הם, כמונו, היו צמאים ליותר ממה שסיפקו המסגרות הרגילות של הקשר בינינו.
לא תכננתי דבר במפגש עם עשרים התלמידים. באותה תקופה הייתי עסוק בהמשך ההתמזגות עם תודעתו של קרישנמורטי – עוד ועוד הגיתי בתורתו, ועוד ועוד נעלמתי לתוכה. בבוקר, בצהריים ובערב, היינו מתיישבים ביחד לארוחות ברחבה המרכזית, ושיחות ספונטניות החלו לזרום בינינו. כל שיחה שילהבה את האווירה יותר ויותר.
ביום האחרון של ה'חופשה' ישבנו במעגל, ולפתע זרקו לעברי את הבקשה שנעבור כולנו לגור ביחד, כקבוצה. סביר להניח שמה שהסתתר מאחורי אותה בקשה היה ההנחה שחיים בקבוצה יהיו המשך ישיר של הריטריט הלא מתוכנן הזה שאירע בסיני. כך או כך, כולם מיד הצטרפו לבקשה זו. כמובן, איש מהמבקשים לא ידע בדיוק מה זה אומר, מלבד הלהט העז לחיות לצדי ואחד לצד השני במעין חממה של אינטנסיביות רוחנית, שאותה לא ניתן להשיג לעולם בחיים מבודדים ונפרדים.
למרות כמיהתי העזה לחיים משותפים, בקשה זו הכניסה אותי לסחרור מסוים. משהו בי בפירוש חשש מהאפשרות של חיים קולקטיביים, ממה שהדבר עשוי לתבוע ממני, מגודל האחריות והציפיות. מסיבה זו לא מיהרתי לענות. אולם בסוף אותו יום תשובתי כבר היתה חיובית. לא בהכרח מפני שהייתי שלם איתה, כי אם מפני שהיה ברור לי עמוקות, בתוך תוכי, שזהו בפשטות הצעד הבא לעשותו. לא ראיתי ברירה אחרת: היה בהיר לי כשמש בצהריים שהדבר הבא הוא הגילוי והמימוש של הכוח הקולקטיבי המהמם הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא ראיתי את עצמי כמנהיג קבוצה
|
|
|
|
|
|
|
ועדיין, לא היו לי תוכניות מסודרות לגבי הקיום בקבוצה. הדימוי שלי לגבי קיום כזה היה עדין ביותר וכמעט לא מחייב. דימוי זה השתקף היטב בשם הראשון שעלה לי לאותה קבוצה: 'שמורת טבע'. ראיתי אותנו כאוסף של אינדיבידואלים החולקים חיים נדירים של אהבת אמת בתוך עולם מטורף וכאוטי. לא ראיתי את עצמי כמנהיג קבוצה אלא כמי שחולק אהבה משותפת עם חברים אחרים. התוכנית שלי היתה שותפות רופפת וקלילה, שבעיקר מאפשרת לנו נגישות לתקשר את אותה אהבה בשדה אחד, קבוע. מסיבה זו גם לא רציתי שננסה להקים ישוב בקיבוץ נטוש, למשל. חששתי מפני אינטנסיביות יתר או מפני שאיפה מרחיקת לכת מדי. העדפתי שנשתלב במרחב של ישוב קיים, ללא שותפות כלכלית בינינו, כאשר הקשר העיקרי בינינו מתממש באותם מפגשים קבוצתיים פלאיים.
יצאנו מסיני בתחושה של התרוממות רוח, של חיים חדשים הניצבים בפתח. אולם גם אז לא האמנתי שמשהו מכל זה ממש הולך לקרות. רק כשגיליתי שאנשים מהקבוצה כבר פנו לתנועת "אור" (תנועה צעירה שעובדת עם הסוכנות היהודית במטרה ליישב את הנגב והגליל) בבקשה לסיוע למציאת מקום מתאים לחזון, הבנתי שמדובר במשהו רציני.
ראש תנועת "אור" הזמין אותנו למשרדו יום לאחר שקיבל את הפקס שלנו. הוא אמר לנו שבדרך כלל, כאשר הוא מקבל פניות כאלה, הוא כבר יכול לראות את החלום ושברו – את עלייתו ונפילתו של החזון הקבוצתי. אולם במקרה זה, הוא המשיך ואמר, הוא מרגיש שייתכן שמדובר כאן רק בחלום, בלי שברו.
כעבור זמן קצר כבר מצאנו את עצמנו חורשים את הארץ משני קצותיה – הנגב והגליל – במטרה למצוא לנו ישוב מתאים. במשך יומיים עברנו דרך עשרה קיבוצים, שברובם היו חסרי חיים, עזובים ועצובים. המסר השקט שבא מהם היה: קחו אותנו, ועשו בנו כרצונכם, כי בנו כבר אין חיים משלנו. ישובים אלה הרתיעו אותי, כיוון שחששתי לקחת על עצמנו פרוייקט עצמאי ושאפתני מדי.
הקיבוץ התשיעי שאליו נסענו, הממוקם בסביבותיה של טבריה, היה נראה מקום רב-קסם ורווי דממה. היו בו כל התנאים לקליטתה של קבוצה. כולם התלהבו, חוץ ממני. עדיין משהו בי התעקש לחפש את אותו 'ניצוץ' – לא מקום שיהיה נוח לגור בו כי אם מקום שיהיה קרקע אקסטטית למה שאנחנו מנסים ליצור.
בעודנו מתפתלים לאורכו של כביש הגישה המוביל אל הקיבוץ העשירי ידעתי שהגענו. תחושה מבורכת של אקסטזה וידיעה עמוקה מילאה את כל הווייתי. לא היה אכפת לי אם המקום נוח או לא, ואם יש בו מספיק דירות פנויות או לא. ידעתי, למורת רוחם של כל אלה שהתלוו אליי, שהחיפוש שלנו נגמר.
זה היה קיבוץ מורן. קיבוץ זעיר וצעיר למדי בין כרמיאל לבין העלייה לצפת, שמנה באותו זמן כחמישים חברים ומאה ילדים. הקיבוץ היה מוקף מכל עבר בחגורת הרים אציליים: רכס האריה והר חזון. באוויר עמד ניחוח של דינמיות, פוטנציאל לחיים חדשים. זה היה קיבוץ יפה ושקט, שהיה ברור שהמרחק הגדול שלו מתל אביב יגזור על כולנו חיים לא קלים מבחינת עבודה ופרנסה. ובכל זאת, משהו אמר לי שזה המקום.
תוך זמן לא רב עברנו לשם בטפטופים הולכים וגוברים. הקיבוץ שחרר עבורנו יחידות נופש שהפכו כעת לדירותינו הצנועות. עברנו מפגישות ליליות בתל אביב של הכנה ושל הרתעה לחיים שמעליהם מרחף סימן שאלה אדיר: מה, למען השם, הולך לקרות כאן? בפגישות הקולקטיביות הזהרתי שעומד להיות אינטנסיבי, שאם אנחנו כבר עושים דבר כזה, מדובר בדינמיקה תובענית ומסחררת. הזהרתי, והזהרתי, ושוב הזהרתי. לפתע כבר היה ברור שלא עומדת להיות כאן שום שמורת טבע אלא עבודה יסודית של טרנספורמציה. מסיבה זו גם הודעתי לכולם שאני מבקש מכל מי שבא שלא יגיע כדי לבדוק, שייתנו שנה מחייהם לניסוי הזה בינינו. מבלי משים, הקצב הלך והתגבר.
כעבור זמן לא רב מרגע שנחתנו בקיבוץ המופתע והאמביוולנטי, עברתי עם העגלה של בתי, אלאיה, ליד גן נטוש שמבפנים היה חורבה גמורה. העפתי בו מבט והמשכתי. לאחר מכן הודעתי לכל חבריי שכאן יהיה המרכז שלנו, ושתוך חודש הוא יהיה מוכן. אף אחד לא האמין לי, אבל תוך חודש המרכז היה מוכן. ומאותה נקודה החל מסע בלתי נתפש של שנתיים וחצי, מסע שסביר להניח שקירות אותו גן עוד מהדהדים את סיפורו יוצא הדופן.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
