 |
אני מביט לאחור על השנה שחלפה לי, וכל מה שאני רואה זה כעס, אוקיינוס של כעס. ברמה האישית, חייב להודות, הייתה זו שנה מצוינת – שנה בריאה, יצירתית ובמקרים רבים מאושרת.
ספרי הראשון יצא לאור, קיבלתי הזדמנות לכתוב במדור זה ובאחרים ובסך הכול נפתחו בפניי אפשרויות חדשות ומרתקות. עם זאת, בארבעת עשורי חיי לא חוויתי כל כך הרבה כעס כמו בשנה האחרונה, כזה שלא הבודהא ולא אחותו, לא קריאה בתהלים ולא שיחה צפופה עם השם יתברך הצליחו להרגיעו אלא לזמן קצר בלבד.
 |
| במיטה עם ישמעאל |
|
בתוך כל אחד יש ישמעאל – פרא אדם יצרי וחושני, שנוטה להעלב ולהרגיש דחוי. ערן גולדשטיין מציע לדבר איתו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
על מה כעסתי אתם שואלים? על מה לא!
כעסתי על המחדל המתמשך סביב מלחמת לבנון השנייה.
כעסתי על השם ההוליוודי המגוחך שבחרו לה, "השנייה", כאילו הייתה אחד מאותם סרטי המשך: מת לחיות 4, שרק 3 או רוקי השד יודע כמה.
כעסתי על שנתנו לצה"ל להחליד.
כעסתי על החובבנות – אוי החובבנות.
כעסתי על עצמי שכל חיי האמנתי בלב שלם לסיסמה הריקה "כוח ההרתעה של צה"ל".
כעסתי על השחיתות המחוצפת ועל רפובליקת הבננות שהפכנו, על האלימות ברחובות, על הזילות, הקלות והרשעות.
כעסתי על האיסלאם הקיצוני ועל היהדות הלאומנית, על פרזידנט בוש ועל הנצרות המתחסדת.
כעסתי על התקשורת הפורנוגרפית, החודרנית, הצהובה, על תרבות השיח הטוקבקית משולחת הרסן והאלימה.
כעסתי על היחס לערביי ישראל, למפוני גוש קטיף, לנכים, לניצולים, לעניים.
כעסתי על המשטרה, על תאונות הדרכים, על בתי המשפט וקלות העונשים.
כעסתי על כך שאין לי ארץ אחרת - גם אם עוד זקנה ערירית על רצפת ביתה מדממת.
כעסתי כמו שלא כעסתי מימיי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו זוהר ארגוב של העידן החדש
|
|
|
 |
|
|
|
ופתאום, תוך כתיבת שורות אלו, אני מבין שנתתי לכעס לנצח. אני רואה כיצד נפלתי לפח היקוש של הכעס, כיצד אפשרתי לאגו המתלהם שלי לשכנע ש"טוב לכעוס בעד ארצנו", כיצד מול כל מהדורת חדשות, קריאה בעיתון, שיחת סלון וגל אלימות שגאה בי סטייל: "מוכרחים להוריד אטום על אחמדיניג’ד", טיפחתי והעמקתי את שורשיו של עץ הכעס בתודעתי, משל היה היפה והחשוב בעצי הגן.
"... בן זונה האגו הזה, אני חושב לעצמי, שנה שלמה גייס אותי כמו משת"פ סוג ז’ לייצר עבורו אדרנלין בכמויות מסחריות ואני בכלל לא הרגשתי..." ועכשיו, כמו זוהר ארגוב של העידן החדש אני מוצא את עצמי מכור לכעס, רועד מהתרגשות נוכח כל כותרת מזדמנת, אורב עם השלט לסקופ הבא, לפריצה הבאה ב- CNN...
כמתבקש במאמרים מסוג זה ראוי היה שאזעיק כעת את ניידת טיפול נמרץ הניו אייג’ית, בניסיון לפתור את מצבי האקוטי, לשלוף
מלוא החופן ציטוטים של גנדי, קרישנמורטי, או של הוד קדושתו הדלאי לאמה, לנתח פסוק או שניים מספר תהלים, לחשוף שיטה חדשנית לניקוז כעסים מהצ’אקרה התחתונה או לחילופין להציג מרשם מהפכני לדיאטה דלת חדשות. אבל אתם יודעים מה, לא מגיע לי, יותר טוב שאתבוסס קצת בכאבי הגמילה שלי ובבושת הפיכחון.
ומשהו לשנה החדשה? לשנה החדשה אאחל לעצמי להגשים את מלוא משמעות שמי הפרטי - ערן - להיות ערני יותר ולעמוד על המשמרת כאותו דוד גיבור מהשיר הישן, ולא לתת לכעס לנצח שוב, אחרי הכול, אני שהתחנכתי כמוכם על ברכי המשפט הנוראי "לא נשכח ולא נסלח", מבין היום שאם לא אדע לקבל בשוויון נפש את העוולה הגדולה ביותר כמו גם את האויב הנורא מכול, אזי שהובסתי על ידם ללא תנאי. זה לא מונע ממני כמובן את הזכות להגן על עצמי ולשאוף ללא ליאות לעולם טוב יותר.
שנה טובה לכולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ערן גולדשטיין
| /images/archive/gallery/632/779.jpg  |
|
| | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל ברפואה סינית, עוסק בהוראת הדהרמה, מחבר הספר "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
