'ניו אייג nrg - קולומנאללה

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

קולומנאללה

פתאום מוש בן ארי, נסיך הראסטות והרוחניות, מוצא את עצמו בתפקיד איש השנה במוזיקה. "זאת השליחות", הוא אומר. אני סוג של מטפל. אני זה שבא לאלף איש בהופעה, שבאים הרבה פעמים אומללים מהחיים שלהם, ונותן להם שעה וחצי של אושר. אני מחובר למשהו הרבה יותר יסודי". ראיון בסטלבט

דפדף בניו אייג'

ליטל בת יוסף
7/9/2007 10:47

לא עוברת שנייה מהרגע שאני נכנסת לביתו הפסטורלי של מוש בן ארי, ואישיותי האורבנית כבר חוטפת פצצת נטורל. אז נכון, הוא גר בכפר ויתקין, שזאת בסך הכול פיסת רפת צנומה ליד נתניה ומקום שאין בו סופר, אלא צרכנייה. ובכל זאת, כל ציוצי הציפורים שבעולם לא הכינו אותי לעתיד להתרחש. אני מדלגת קצת בין המחצלות האוריינטליות והנרגילה התימנית ("שמונה מטר צינור, זה משהו אחר זה" ) ומצליחה ממש להסניף את אווירת בומביי הקטנה, כשמוש סוחב אותי לחצר האחורית. "זאת הבריכה שלי! ", הוא מכריז בגאווה. "בנו לי אותה ממש עכשיו, כשעברנו. לפני זה גרתי בבית ינאי והתרגלתי לים מול העיניים, אז הייתי חייב קצת מים".

"יופי, אהבלה, הנה לך שיעור ראשון ברוחניקיות, ואת חשבת שגמרת עם זה כשלבשת את שמלת הכפר החומה מזארה. עוד חצי דקה והגורו מגואה משכנע אותך להתפשט ולשכשך קצת בבריכה. את רוצה לצאת עירונית חמצמצה או ילדת טבע פצצה?". ומה, ברור שרוצה פצצה. בדמיוני גלשתי לריאיון אינטימי בעירום היפי, כשמוש קושר את שערי לראסטות ואני מפטפטת על סגולותיה האלוהיות של אמא אדמה, עד שנקטעה לי הפנטזיה הנודיסטית בגסות. "אז מה", הוא מפטיר לעברי כשאני תולה בו אישונים פסיכדליים. "הבאת בגד ים?".

ככה הוא, מוש 2007, כבר לא משווק את מעוז החולדות של אשראם לכל עכברת קניונים משויפת. את המיסיונריות הוא משאיר לפאולו קואלו. הוא, מצדו, מעדיף להיות דובון קואלה חמוד שכולם רוצים לחבק. בקרוב הוא משיק מארז חגיגי ראשון, הכולל אלבום כפול בהופעה

ודי-וי-די המתעד את מופע הבכורה של "מסע ומתן". המארז הזה הוא אולי הדובדבן הסופי במטמורפוזת הקצפת שעברה על הפריק עם הג'ומבוש מלהקת שבע, ושורת האמנים שבאה לפרגן שם (דין-דין אביב, ברי סחרוף, מוקי, פילוני, שוטי הנבואה ועוד) מוכיחה את זה כמו תה טיבטי על מטבוליזם רע. התפוד המזמר מהמדורות הוא עכשיו מועמד ל"אנשי השנה" במוזיקה, מועמד לזמר השנה בכל תחנות הרדיו, דופק הופעות בארץ ובחו"ל והודף קמפיינים במיומנות של אתלט בלגי. יש לו גם חברה בלגית זה שנה וחצי, אינקה, 25, סטודנטית לשפות ודוגמנית צחורת עור וזהובת ראסטות, שנראית כמו הנגטיב שלו. לרגע אחד אני שוקלת לשדוד לה את הביקיני, אבל זה לא מסתדר.

ראסטה בוי וראסטה גירל הכירו בבלגיה. הוא בדיוק הופיע בפסטיבל ענקי, היא לא צפתה בו, אחר כך הצטלבו דרכיהם ברחוב ובערב כבר דפקה הדרבוקה. אבל אל תיתנו למעשיית העם הרומנטית הזאת לבלבל אתכם, זאת לא הפעם הראשונה שמוש, 37, מוצא את עצמו צמוד לנשים זרות. זה שהתעלס על גיטרות לצלילי "אלייך" ו"את", הוא גם אב לבן ולבת משתי נשים שונות ומטפח רזומה של סולטן אינדונזי. "כן, יש לי איזה עניין ככה", הוא צונח על כרית אתנית כשאני מזכירה את זה. "היא מדהימה. בגלל כל המעבר במאה שנה האחרונות בין מה שהאישה הייתה לבין מה שהיא היום יש מין ערפול כזה. יש הרבה נשים שוואלה, זה כבר לא ממש אישה. וזה סבבה, אין לי עם זה שום בעיה, אבל איתה המפגש היה תמים. אני מנסה להבין למה אני מוצא את עצמי הרבה עם אירופאיות".

זה קל - הן לא מורטות שערות ואתה מתחבר לזה.
"ממש לא, היא מורידה והכול. בגלל שהן דור אחד לפנינו, רטרו. בדרך כלל אם אני יושב במקומות ואישה מתחילה איתי ומציעה לי זיון, זה לא עושה לי את זה. אני סתלבט ויודע לזרום, אבל עד סוף הדרינק. זה אף פעם לא יעבור את זה. אישה צריכה להיות נשית, יש לה הרבה מה לתת, בגלל זה היא מביאה ילדים וגבר לא יכול. זה כבר אומר המון".

רגע , בתור מוזיקאי אתה לא אמור להיות דווקא מחובר מאוד לצד הנשי שלך?
"אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי וחושב שבכל גבר יש גם אישה והפוך, אבל יש גבול בין נשמה לגוף. יש מקום שאתה גולש לחייתיות וזה לגמרי גוף, ויש מקום שהנשמה מתעלה ואתה פתאום נהיה יותר מפותח. ויש אמצע, ובקשר שלי היום עם אישה אני מחפש את המפגש הזה. זה לא נכון לכבול את האישה או הפוך, לכבול את הגבר. אבל יש דרך ארוכה עכשיו לאזן את זה. בואי נגיד שאם נדפוק היום בהרבה דלתות אצל אנשים בגילאים שלנו, את תמצאי הרבה פעמים שהאיזון הוא יותר לכיוון האישה".


	הנשים בארץ הכי מפותחות מבחינת נשמה


	מז' תומרת? "שהאישה כבר מחוץ לבית, לגמרי. אם פעם היא הייתה רק בבית, עכשיו היא רוב הזמן בחוץ. יש לי מלא חברים, זוגות, שהילדים שלהם רואים את האמא פחות מאת האבא. אם המחוג זז לצד, עכשיו הוא צריך לזוז לאמצע. בחו"ל, לעומת זאת, זה היה כבר. אין שום סיבה לזה שאני עם אישה שהיא לא ישראלית, חוץ מזה שכשאני נמצא בחו"ל אני בחופש ויותר פתוח ללב שלי. הנשים בארץ הכי יפות, הכי מדהימות, הכי מפותחות מבחינת נשמה, הכי עמוקות. יש לנו שורש בתור שבט של מעל 5,000 שנה. אבל שוב פעם, אני לא נמצא פה. וגם להיות סלב בארץ זה מאוד מאוד קשה. ככל שאתה יותר גדול, אתה יותר סובל". ממה אתה סובל? "זה לא לסבול, כמו שאתה כל הזמן בעבודה. אני של כולם. אני יוצא לסופר, אז אמא באה עם שני ילדים שמתים שאני אחתום להם ואצטלם איתם. וזאת עבודה, וזה רבע שעה. ויש 20 כאלה ביום. כמה רבע שעה זה 20 פעמים? זה לא שזה החלום שלי להיות הכי מפורסם בעולם. זה בית כלא נוראי, זה פחד מוות. אני מסתכל על אלה שנמצאים שם בטירוף, ואני לא מבין איך. תמיד אפשר לעצור, תדמית זה דבר שבונים. אלה שזה סביבם זה מה שהם רוצים. אני, אין עליי הרבה פפראצי. הרבה פעמים פפראצי רוצים לצלם אותי ובאים לבקש ממני רשות, וזה נדיר". ואתה מאשר? "לא, אם לא בא לי אני לא מאשר, והם מכבדים אותי ולא מצלמים. אני מרגיש כאילו הצלחתי להעביר את המסר למה אני פה. אני לא פה בשביל החארטה שלכם והריצה ללימוזינה שלא קיימת. ויש הרבה מאוד אמנים בארץ שנמצאים בפוזה הזאת. הם יוצאים מחנות והם בדרך ללימוזינה, ובסוף זאת איזו חיפושית עקומה של חבר שאסף אותם. זה לא מעניין אותי. אני לא יושב בבתי קפה בתל אביב בשביל שיצלמו אותי, אלא יושב בכרם, במסעדה של סעדיה, כי המרק שם הכי טוב בעולם".

צילום: רענן כהן


	לא לוטוס קונצנזוס של כו-לם


	הוא יונק מהסיגריה בהרהור, אבל עדיין נראה כמו קישקשתא חביב מהקטלוג של החברה להגנת הטבע. הפאנקיסט מעפולה שנהג לנתר כקופיף בין אקליפטוסים בכביש הסרגל בנעוריו, איכשהו קיבל נבוט לא מתוכנן מהיקום. הוא בכלל רצה משפחה יציבה, אבל נהיה ג'יפסי. הוא חם על זבובונים רעשניים של טבע, אבל נאלץ לזנוח את הצפון המזמזם לטובת כפר יאפי במישור החוף. הוא בז לממסד, אבל זה דווקא קורא לו "אהוד בנאי של שנות האלפיים". "זה מוכרח לעצבן", אני חושבת בקול, "כשאנשים שאמורים להיות סתומים מדי מבחינתך בשביל להבין אותך, דווקא מתים עליך. הלו! אתה אמור להיות אמן מיוסר, לא לוטוס קונצנזוס של כו-לם". מוש מצחקק ומשתרע על הלונגי. "אני עדיין אמן מיוסר", הוא נאנח. "אני עדיין נמצא באיזושהי עלייה שלא נגמרת, וכל שנייה בא לי סלע על הפרצוף ומזיז אותי אחורה איזה 20 צעדים. הממסד, בגדול, לא רואה אף אחד כרגע. אם הממסד נוגע ב'אנשי השנה' הוא אמור לחלק פרסים למישהו, אז הוא עושה מתמטיקה. כמות השמעות, הופעות, כאלה. זאת שליחות, כי להיות יוצר בארץ זה לא דבר פשוט. ובדרך כלל לדברים לא פשוטים יש תגמולים גדולים, הרבה מאוד כסף, כמו בחו"ל. ופה אין את הצ'ופר הזה". למה , יש לך חלב בצרכנייה. "וגם זה בקושי. בין דיסק לדיסק, שהם הכי מצליחים בעולם, יוצר בארץ הרבה פעמים מוצא את עצמו באמת בלי כסף. עברתי כמה גלגולים בחיים שלי, עד שעשיתי מוזיקה עשיתי המון כסף. ברגע שבחרתי בזה בידיעה, לא בתור ילד שעכשיו הופכים אותו לכוכב, ידעתי לאן אני הולך. ואני לא יושב על זרי דפנה. 12 שנה לקח לי להגיע למקום בסדר. זה לא 'כוכב נולד', שאתה מהר מאוד מגיע למעלה ומהר מאוד נופל". אז כששרת עם מארינה בחצי הגמר הרגשת שאתה מוכר את נשמתך לשטן? "ממש לא. אני לא שופט אף אחד. אני מאוד משתדל לא לפגוע בגלל שאני משפיע על הרבה מאוד אנשים, כל אחד שיעשה את הבחירות שלו. מי בעולם הזה בכלל יכול לשפוט מישהו אחר? כל בנאדם שתביאי לי, תוך עשר דקות אני אמצא את כל החולשות שיש לו בחיים, כל הדברים שאם אני אגיד לו בפרצוף הוא יתבייש. הגעתי ל'כוכב נולד' כי הוצאתי דיסק, זאת הסיבה היחידה. זאת העבודה שלי, זה מה שאני עושה בחיים. ולמה הצלחתי בזה? בגלל שיש לי את חו"ל. זה סיפור אחר לגמרי. עד היום לא הייתי הכי פתוח לזה, ולכל הסכומים המטורפים שהציעו לי שם אמרתי לא ".


	אני הבלנדר


	הכרחי? אתה מוציא עכשיו "מארז ריטה"! המארז ריטה' זה המארז הראשון שעשיתי בחיים שלי, זה חלום וכבוד גדול. אבל אני לגמרי נאמן לדרך שלי, אני לא חושב שסטיתי ממנה עד היום והלוואי שאני לא אצטרך לסטות, וזה לא משנה איזה מארז אני מוציא. הגעתי ל'כוכב נולד' כי אבי, הנהג מהתוכנית שלהם, הוא הנהג שלי ואחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. הוא סיפר לי על צביקה וכמה הוא מגניב, וזה נהיה מגניב, והיה וייב סבבה, ואמרתי קדימה". לא רצית לומר להם "חברים, אתם בסרט"? "הם צריכים אותי, אני צריך אותם, כולם יוצאים מבסוטים. מעבר לזה, מה יקרה להם עוד שנה, כמה פרוזק הם ייקחו לא משנה. פה ושם ניסיתי להעביר את המסר, למרות שהם נמצאים באיזושהי פסגה שלא משנה כמה היא אילוז'ן זה כמו אמוק. אנשים צריכים להבין את זה לבד. מי שחכם מבין את זה מהר ויודע לנווט את הקריירה שלו. ומי שלא חכם יהיו לו הרפתקאות לספר לנכדים על 'הייתי פעם'. וזה בסדר, הכול סבבה. אני רוצה לעשות מוזיקה, ומעבר לזה, אני לא רוצה שיפריעו לי". ברור. "מה שאותי יותר מעניין אלו שכונות המצוקה, השחיתות הפוליטית, העיניים שאנחנו נושאים אל אנשים שבחיים לא יהיה להם אינטרס שיהיו לנו חיים טובים, כי כמה שהחיים שלנו קשים הם מרוויחים יותר. וכל אנשי העשירון העליון שמבטיחים הבטחות, אבל ברגע שתהיה מלחמה יברחו מפה לווילות בעולם, ואנחנו נישאר עם החובות הכלכליים המטורפים ועם הבעיות הפיזיות הקשות שיקרו לנו. הדברים האלה הרבה יותר מעסיקים אותי מהחארטות האלה של הטלוויזיה". אז היום כבר לא היית יכול לכתוב את "סאלאם". "לגמרי אני יכול לכתוב. המציאות שלי בחלל הזה שונה לגמרי ממה שקורה בחוץ". אבל אמרת שהכול חרא. "זאת השליחות. אני המנקה של החרא. אני זה שבא לאלף איש בהופעה, שבאים הרבה פעמים אומללים מהחיים שלהם, ונותן להם שעה וחצי של אושר. אני סוג של מטפל. גם בשיר הכי קשה שאני אכתוב יהיה בפנים פתח, חלון לנוף אחר לגמרי. כי אני באמת מאמין בזה שאפשר לצאת מהביצה המטונפת ולנער את עצמנו מכל החלאות שנמצאים סביבנו ומנהלים אותנו. אנשים שלוקחים מאיתנו ים של כספים שאמורים לתקן אותנו, לכיס שלהם. מישהו צריך לנער אותם. המצב הזה לא חייב להיות כזה. לנער! אפשר לצאת מפה". ואתה הבלנדר? "אני מנער! זה מה שאני עושה מההתחלה. בגלל זה תמיד שפטו אותי, בגלל זה הדביקו עליי תוויות. כי לפעמים לא בא לך שמישהו יצעק שהמלך עירום, אז אתה מדביק עליו. אני מחובר למשהו הרבה יותר יסודי". אז מוש כבר לא מהמהם קומבאיה לאור ירח. במקום, הוא מעדיף להישאר מחובר כמו אינטרנט מהיר ולרכוש מוצרים אורגניים עם אינקה. אם יש משהו שבכל זאת יכול לנתק אותו מעמידת העץ השלווה זה כשכורתים עץ בשדרה. "זאת מין אופנה כזאת היום של קבלנים", הוא מתחמם. "כל קבלן שמקבל כוח על 200 מטר כביש, דבר ראשון כורת את העצים. אז אני יכול לרדת מהאוטו ולהיגנב על העץ, והייתה תקופה שזה מה שהייתי עושה, עד שקלטתי שבסופו של דבר ייתנו לך איזה אזיק במקרה הטוב והעץ ייכרת. אבל אני עובר שם ואני כואב את זה".


	לא מעניין אותי לסבול, זה לא הקטע שלי


	למה ? "אם עכשיו יירו לילד לידך בראש יהיה לך אכפת? אז למה שלא יהיה אכפת לך מעץ?". כי זה עץ. יש הרבה עצים. "איזה הרבה עצים? מתי טיילת בארץ בפעם האחרונה? אוטוטו שנינו ביחד נוכל ללכת עם דף ולספור את העצים שנשארו. זה כבר נזק אקולוגי, זה מסוכן. בלי טבע אנחנו לא נהיה קיימים, את לא מבינה את זה? כל הזמן מורידים בברזיל יערות גשם בכמות של מגרש פוטבול, רוב החמצן שלנו בעולם מגיע מהאזור הזה. עוד שנייה אני ואת נצא החוצה ותהיה בועה שמחוברת אלינו כדי שננשום. את רוצה להגיע לשם?". לא . "שכל אחד ידאג לעץ אחד. את יודעת שבט"ו בשבט, כל שנה, למרות שאני כבר לא ילד ואני יודע שעבדו עליי עם השתילים, אני קונה כמה עצים ושותל? זה מה שאני, בתור בנאדם אחד, יכול לעשות. אני באמת מאמין בזה". נו, בינינו, הקולומנאללה או יאללה יאללה? "קולומנאללה זה דבר שלא יכול להתקיים בלי היאללה יאללה הזה שאמרת. את לא יכולה להיות טוטאלית בשליטה, ואת לא יכולה גם בלי זה. את חייבת את השחרור של להגיד 'וואלה, אני זורמת'. וברגע שאת אומרת שאת זורמת, את אומרת שאת מאמינה. תקראי לו אלוהים, תקראי לו בודהה, תקראי לו חיים מהבסטה. את זורמת איתו, מאמינה שייצא מזה משהו טוב. כולנו מאמינים. ואלו שיגידו שהם לא מאמינים, אני אתפוס אותם במקום הכי חשוב שהם יהיו בו ואני אראה להם שהם כן מאמינים". אז אתה לא כזה מיוסר, אתה יודע. "לא קלטת אותי כבר? אני מסתלבט, אוהב להסתלבט. לא מעניין אותי לסבול, זה לא הקטע שלי. יש כאלה שזה מה שהם עושים. צריך לסבול, העבודה היא חיינו וכל זה. אני אומר, רגע אחד, למה? בשביל המטבע? שיהיו לי יותר כאלה?". אז אם אתה כזה סתלבטן, כמה זמן לוקח לך לכתוב שיר? "לפעמים דקה, לפעמים עשר דקות". אתה יכול עכשיו לכתוב לי שיר? "כן, אבל אני לא אעשה את זה עכשיו". נו , תכתוב. (נחנק) "לא. מה עכשיו אני אכתוב שיר? אנחנו בריאיון". תדבר אותו. "לא, נו". מה שגרת הכתיבה שלך? "בדרך כלל עם הגיטרה ביד, מנסה לנגן את המוזיקה ואז מוסיף מילים". אתה עושה את זה כל היום? "לא". רק במקומות אקזוטיים כמו אוסטרליה, ג'מייקה וכאלה? "ממש לא, אני יכול לכתוב בכל מקום. זה לא העניין של המקום, שיר אני יכול לכתוב תוך כדי, לפעמים בסאונדצ'קים. ככה 'דרך' נכתב, בסאונדצ'ק בבארבי הישן".

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


מה אתה עושה עם הגוף שלך?
יוגה
אומנות לחימה
סקס
שום דבר