 |
/images/archive/gallery/807/296.jpg מנישה ג'יימס
 |
|
|
|
|
| מנישה ג'יימס הייתה הסאניאסית המתוקה שהפנתה את השאלות לאושו במאות השיחות שערך. לקראת ביקור בישראל היא מספרת על ימיה לרגלי המאסטר, שעשה עליה ניסויים במדיטציה והעלים לה את החשק המיני לחמש שנים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
טושן איבו קוארטירולי. תרגום: לליטה מיכל נועם
26/8/2007 9:38 |
טושן איבו קוארטירולי. תרגום: לליטה מיכל נועם
26/8/2007 9:38 |
|
|
|
|
|
|
|
במשך זמן רב הייתה מנישה ג'יימס האדם שהפנה שאלות אל אושו. הספרים, קלטות האודיו והווידאו של אושו מכילים בעיקר תשובות לשאלות של תלמידים. מנישה הקריאה אותן ואושו פנה אליה
לעתים קרובות, כך שמיליוני קוראים ומאזינים מכירים את הסאניאסית המסורה. מנישה, שמזה שנים רבות מלמדת מדיטציה ועובדת עם אנשים שנוטים למות, מגיעה לישראל מחר.
אושו נהג לסיים את הדרשות שלו במתיקות במשפט: "או.קיי מנישה?" ואת בדרך כלל ענית "כן, מאסטר אהוב". את יכולה לספר על כך?
האפשרות לשאול אותו שאלות אישיות מעולמי ושאלות של מאמינים רבים אחרים, היו חוויה יוצאת דופן בעבורי. הכל התחיל בסוף 1984, כשאושו החל את הסיבוב שלו בעולם. הוא החליט להתחיל לתת דרשות. אלה נערכו בחדר המדיטציה שלו והיו מאוד אינטימיות. ישבתי במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. הוא אמר שעלי להיות זו ששואלת אותו את השאלות, והמשמעות הייתה שישבתי ממש מולו. במהלך השיחות הייחודיות האלה הוא היה מסתכל עלי רצוף לאורך שישים עד תשעים דקות. השארתי את עיני פקוחות לכל אורך השיחה. לקח לי זמן להיות מסוגלת להירגע תחת מבט הזרקור שלו. ואז גיליתי טריק של העלמות פנימית דרך המרחב שמאחורי העיניים שלי, לפחות ככה זה הרגיש. זה היה כאילו נעלמה האישיות שלי. כשזה קרה, לא רק שהייתי מחוברת אליו ברמה עמוקה יותר מזו הפיזית, אלא שלמעשה הרגשתי אחד איתו. לא היה אושו ואני, היה רק מרחב אחד רחב ידיים, שמיים כחולים ועצומים.
אני זוכרת מקרה אחד שבו, כמו תמיד בסוף דיסקורס, אושו שאל: "או.קיי מנישה?" ואני פשוט לא הצלחתי להגיב! חשבתי את המחשבות "כן אושו", או "כן מסטר אהוב", אך הן פשוט לא הסכימו לצאת לי מהפה. זה הרגיש כאילו באופן זמני נשבר קישור באיזשהו חלק במוח שלי. או בלשון יותר פיוטית, הרגשתי ששקעתי פנימה באופן כל כך עמוק, עד כדי כך שהמיינד שלי לקח את עצמו לטיול. וכשהייתי זקוקה לו בכדי לענות לאושו, לקח לו קצת זמן לרוץ בחזרה. ראיתי שאושו ער למה שקורה איתי, הוא הסתכל עלי בשימת לב. לי זה הרגיש כמו נצח עד שיכולתי להגיד את המילים, על אף שמן הסתם עברו רק מספר שניות, פער זמן שבודאי לא משך את תשומת ליבו של אף אחד.
בשנים האחרונות, בהזדמנויות בהן יוצא לי לצפות בקלטות הוידאו ולראות אותו מסתכל עלי בזמן שאני מקריאה את השאלה או הסוטרה, אני מתמלאת ביראת כבוד לנוכח הרכות שאני רואה בעיניו. לקבל אהבה ותשומת לב כזו מאדם כמו אושו זו פשוט מתנה שלא ניתן לתאר במילים. האינטימיות הזו עדיין מרגשת אותי היום, 14 שנה אחרי. אני עדיין מרגישה ענווה ויראת כבוד בכל פעם שאני מקשיבה לשיחה מאותה התקופה ושומעת את קולו האהוב הוגה את שמי.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/196/045.jpg
אושו צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
מנאז'-א-טרואה עם אושו וניטשה
|
|
|
 |
|
|
|
יש דרשה של אושו שאת זוכרת במיוחד?
השיחות שהתבססו על "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה. התאהבתי בניטשה דרך אושו, שביקש ממני לבחור קטעים מתוך ספרו כבסיס לשתי סדרות של שיחות. הרגשתי את הקרבה העזה של ניטשה להרבה מהדברים שאושו דיבר עליהם. למעשה, פעם שאלתי את אושו אם ניטשה היה השליח שלו. נדמה היה שהם מחוברים בצורה כל כך אינטימית. הרגשתי שכשניטשה דיבר על "העל-אדם", הוא למעשה דיבר על מה שאושו מכנה "האדם החדש". וכשהוא כתב על זרתוסטרא, לעיתים רבות נדמה היה לי שהוא מתאר את אושו.
הוא כתב את הספר הזה לפני כמאה שנה, הרבה לפני שאושו נולד, ועדיין הוא תיאר אותו בצורה יפה יותר, מעמיקה יותר ואמיתית מכל מי שאי פעם חיבר ספרים על אושו. זה היה כמעט עונג חושני להיות רשאית להביע את מילותיו של ניטשה על אושו. ההרגשה שאני מקריאה קטעים על אושו לאושו היתה מדהימה. הרגשתי שאני חלק ממנאז'-א-טרואה רוחני: אושו, ניטשה ואני!
אושו תמיד אפשר מרחב לדרכים רוחניות שונות, מעודד את ההולכים בדרך הזו להתנסות ולחפש. באותו הזמן, האספקט של דבקות וכניעה למסטר היו ללא ספק מאוד חשובים. היית קרובה כל כך לאושו. עד כמה הייתה חשובה הדבקות בו בהתפתחות הדרך הרוחנית שלך?
דבקות שיחקה תפקיד ועדיין ממשיכה לשחק תפקיד מכריע עבורי. לאורך שלושים השנים בהן הייתי עם אושו התרחבה ההבנה שלי לגביה. על פי ההבנה שלי, רובנו זקוקים לאדם שדרכו נוכל לחוות דבקות וכניעה, כיוון שהחוויה של שימת המיינד-אגו בצד זרה לנו כל כך. זה נכון בעיקר לגבנו, המערביים. אולי אלה מאתנו שנמצאים במערכת יחסים מאוד מספקת ועושים ביחד "עבודה" משמעותית לאורך זמן, טעמו את טעם ההתמוססות וההתמזגות שהיא הכניעה. אך כמה מאתנו ברי מזל או מספיק בוגרים בכדי לדרוש זאת? בטח חלק מהבעיה היא שמערכת יחסים מכילה שני אגואים, שתי אישיויות, שני מיינדים. וכל אחד בקביעות מנסה לשלוט ולמשול בשני. פשוט נראה שזו חלק מעסקת החבילה של מערכות היחסים שלנו: משחקי כוח.
מה שמיוחד בקשר בין מאסטר לחסיד זה שיש פחות אגו אחד, פחות אישיות אחת, ומיינד אחד פחות במשוואה. זה ההבדל שעושה את כל ההבדל! כמאמין, (זה שמחזיק באגו שלו) אתה כל הזמן מתעמת עם מראה, מראת המסטר. זה עלול להיות מכאיב ואפילו הרסני לראות את המגרעות שלך משתקפות בו, דרכו. ובכל זאת, המסטר הוא מראה למה שאדם יכול להיות, נועד להיות! כפי שאושו אומר: "מאסטר משקף רק את המאסטריות שלך. הוא משקף את הפוטנציאל שלך, הוא משקף את מה שאתה במקור, את מה ששכחת." אם יש תחושה חזקה של אהבה ואמון, מתרחשת כניעה של האגו. וכך, העימות המתמיד עם המגרעות שלך הופך נסבל יותר. האדם ממשיך ללכת, ממשיך להסתכל, אפילו כשהאמון שלו בעצמו מתערער, כל זאת בגלל האהבה והאמון שהאדם רוחש למאסטר והמאסטר רוחש לו. כך בכל אופן אני חוויתי את הדברים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/616/101.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
הבנתי מהי החוויה הישירה של המציאות
|
|
|
|
|
|
|
הספר שלך "ללמוד מדיטציה" עוסק בטכניקות שניתן ליישם במצבים שונים בחיי היום יום, ויש לך אתר המוקדש למדיטציה. תוכלי לדבר על התהליך הזה ומהיכן באה המוטיבציה שלך לעסוק עם הנושא הזה?
מרגע שגיליתי את המדיטציה, מספר חודשים לפני שפגשתי את אושו ב- 1974, כל כיוון חיי השתנה. עד לאותה נקודה הובלתי על ידי איזושהי אנרגיה לעבר משהו שלא ידעתי מהו. זה היה כאילו הובילו אותי החיים בדרך, אך לא היה לי מושג איפה הייתי צריכה או רוצה להיות. הייתי פעילה בתנועה לגדילה הומנית אי שם ב-1972, משם המשכתי וגיליתי את בית הספר של גורדייף, אחר כך בודהיזם טיבטי וסופיזם. למרות שהכרתי אנשים נהדרים באותה התקופה בחיי נשארתי חסרת מנוחה. רק כשפגשתי את אושו וכל חיי החלו סובבים סביב מדיטציה, נעלם חוסר המנוחה שהיה מנת חלקי. באופן ודאי הייתי היכן שהייתי אמורה להיות סוף סוף! לא שמדיטציה היתה דבר קל בעבורי. כמי שבאה ממשפחה של "מצליחנים" הייתי פעילה כפייתית. אך ברגע שאושו כיוון אותי לעבר מדיטציית קונדליני ודיינמיק, אני מניחה שמשהו בי החל להרגע. בתחילת שנות ה-70' אושו הכיר לנו את מה שעמד להיות נטאראז', נאדהבראמה, מדיטציית תפילה, ג'יבריש, מדיטציית צחוק והשפה הנשכחת של הדיבור עם הגוף – אני הייתי שפן הנסיונות שלו. אני לא יודעת אם הוא זיהה בי אהבה לניסויים, אך ללא ספק המעורבות שלי בעבודה שלו יצרה בי אהבה גדולה למדיטציה. ונדמה היה שכעת יכולתי להיות רגועה ושקטה למשך יותר מחמש דקות בכל פעם, המדיטציה השפיעה עלי עמוקות.
אחרי שתרגלתי את אחת הטכניקות שהוא ניסה, היא העלימה את האנרגיה המינית שלי למשך חמש שנים. אותי ההעלמות הזו בכלל לא הטרידה, הטכניקה הייתה כל כך יפה שהעדפתי אותה מלעשות אהבה! אך בן הזוג שלי היה מאוד מודאג. אני זוכרת את אושו אומר לו ש"השיטה הספציפית הזו חלחלה עמוק אל תוך מנישה. סקס יהווה הפרעה עבורה עכשיו". שנה או שנתיים מאוחר יותר בזמן תרגול מדיטציה, באחת הדרשות של אושו חוויתי מה שהוא כינה אחר כך "מיני-סאטורי". "אני קורא לזה מיני", אני זוכרת אותו אומר בגיחוך, "כדי שלא יתנפח לך הראש מכל העניין".
אני לא יודעת איזה סוג של סאטורי זה היה אך ההשפעה שלו עלי היתה דרמטית: בהתחלה לא יכולתי אפילו להזיז את הגוף שלי או לדבר. אז, בימים שאחרי, לא הייתי מסוגלת לשמור מחשבות בראש שלי. הייתי חושבת מחשבה ואז היא היתה נעלמת. יכולתי לקרוא פסקה בספר ועד שהגעתי לסופה שכחתי לגמרי מה קראתי. היתרון של זה היה שכעת, ללא הליווי הקבוע של הפרשנות המנטלית שהייתה איתי כל חיי הייתי עטופה בדממה. לא רק זה: הבנתי למה הכוונה בביטוי "חוויה ישירה של המציאות", מכיוון שלא עמד דבר ביני לבין העץ שהסתכלתי עליו למשל. אני מניחה שככה זה אצל מוארים. לפתע הכל היה כל כך שקט ופשוט. התנסיתי באינספור חוויות אחרות שהוכיחו לי שהמדיטציה משפיעה עלי עמוקות. עם כל שנה שחלפה אהבתי יותר ויותר את ההזדמנות לשבת בדממה ולעשות שום דבר חוץ מלצלול פנימה.
את עובדת עם אנשים גוססים. האם תוכלי לספר על כך?
לעיתים קרובות שמעתי את אושו מדבר על איך מדיטציה יכולה להיות מקושרת למוות. לא מוות פיזי כמובן, אך זהו מותו של האגו. בכל פעם שאתה עוצם עיניים ונע פנימה, משהו באני היום יומי שלך מת. אך אני מניחה שמה שבאמת המריץ אותי לעבוד עם אנשים גוססים, היה ההימצאות שלי עם אנה פרויד (הבת של זיגמונד) בשעת מותה. היא גלשה אט אט לחוסר הכרה, ואני ישבתי לצדה בלילה עד הרגע בו לקחה את נשימתה האחרונה. כשחזרתי הביתה (זה בטח היה בסביבות שלוש לפנות בוקר), המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה להתקלח וללכת למיטה. אך אז שמתי לב שאני מרגישה משהו אחר לגמרי: רציתי למדוט. אחרי המקלחת התישבתי בעיניים עצומות. באופן מיידי מצאתי את עצמי צוללת בתוך הדממה. זה לא היה השקט שלי, זו לא הייתה השלווה שאני מוצאת בכל פעם שאני מודטת. באופן ברור הרגשתי שזה בא מחוץ לי, מסביבי, כמו כיסה אותי. הייתי בטוחה שמה שאני חווה זו האנרגיה של אנה פרויד. התחושה לא היתה כשל נשמה שהלכה לנוח כמו שמספרת הקלישאה אלא של שקט עליז, שמח, מרקד. זה היה כל כך מהנה שישבתי מוקסמת במשך שעתיים או יותר. אותה חוויה הותירה בי חותם עמוק. לכן, כאשר חבר רופא הציע שנים אחר כך שאשלב את הניסיון שלי כאחות עם מדיטציה, וכך אתמוך באנשים העומדים למות, הרגשתי "כן" מיידי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מנישה ג'יימס תבקר בישראל במשך שבועיים (30 באוגוסט עד 11 בספטמבר) במהלכם יתקיימו שתי סדנאות – The art of meditation ו- The art of dying . כמו כן יתקיימו מפגשים נוספים וכן מפגשים פרטיים. פרטים נוספים על ביקורה של מנישה ג'יימס ניתן למצוא כאן
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
