 |
/images/archive/gallery/540/736.jpg גבי ניצן
קובי בכר  |
|
|
|
|
| לא לעצור לרגע, לא לחשוב, לא לשפוט, לא לערוך: לתת ליד להמשיך לכתוב, לא חשוב מה, כמו טיפת מים, שהצו היחיד שלה הוא תנועה. גבי ניצן חודר למעמקי הנפש בעזרת עט |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
גבי ניצן
3/8/2007 8:40 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שנים חייתי על הר בקליפורניה, והתיידדתי במיוחד עם עץ אלון אחד, בן כמה מאות שנים. זה היה, כמובן, בתקופה שיכולתי להקצות את הזמן הדרוש לכינון מערכת יחסים עם אלון. שעות ארוכות, כמעט כל יום, הייתי יושב מתחתיו ומנסה להקשיב לו.
העץ הזה היה אחד מתוך רבבות עצים שכיסו את ההר שעליו התגוררתי. וההר הזה היה מוקף עוד באינספור הרים, כולם מכוסים עצים בצפיפות. אבל משום מה התקרבתי לעץ ההוא, והתחלתי להקשיב לו. בקיץ רבצתי בצילו, שמעתי את הבריזה בעלים, שמעתי את ציפור הנקר קודחת בו חורים, ראיתי סנאים מטמינים שם בלוטים. בחורף נשרו העלים, וניסיתי להקשיב לענפים החורקים ברוח.
וביום שמש חורפי אחד, כשהשלג הלבן התחיל להתמוסס כמו גלידה שנשכחה בחוץ, פתאום שמעתי את העץ בבהירות חדשה ומסחררת. ורק אז הבנתי שעד לאותו רגע לא הבנתי כלום; לא רק שעד אותו יום לא שמעתי את העץ – אפילו לא ראיתי אותו. אני לא מתכוון באופן מטאפורי, אלא באופן הפיזי ביותר. כי מה ששמעתי פתאום היה קול יניקה נלהב, מצמוץ שפתיים שטוף-חדווה. זה לא הגיע מעליי, כמובן, זה הגיע מתחתיי. השלג הנמס חילחל למעבה האדמה כאילו מישהו שואב אותו בכוח: מבוך מפותל של זרועות גמישות, מין תמנון תת-קרקעי אגדי, בעומק של שלוש
קומות-בניין, בהיקף – איזה היקף בעצם? ככל שניסיתי, לא הצלחתי לראות את קצות השורשים. כי הם התמזגו והתערבבו באלפי שורשים אחרים, של עצים שכנים. כולם נמתחו בתנועות יניקה זעירות, חולקים את חוויית מי-הקרח הצלולים. לעץ "שלי" היו כמובן שורשים משלו, אבל הם לא היו נפרדים לחלוטין מהשורשים האחרים. למעשה, החל ממרחק סנטימטרים ספורים מתחת לישבני השתרע היצור הענק ביותר שפגשתי מעודי, אלפי קילומטרים היקפו. הוא התקיים בתוך עולם זר ואינסופי, עמוק בהרבה מזה שלנו, שבו הכל נע ומשתנה בלי הפסקה, מלא ביצורים זעירים ועיוורי-אור, פעיל ומלא דרמה. כל מה שקורה מעל פני האדמה, בעולם שלי ושל הגזע, הוא רק חלום רחוק בעולם השורשים. לכאן למטה מתפרק ומחלחל הכל בסופו של דבר, ומגיע בחלקיקים קטנים: גופות של ציפורים וסנאים, קליפות של בלוטים מפוצחים, ראשי-חץ מאבן צור, שלג שנמס, פירורי הסנדביץ' שלי. רק כאן מעובד הכל, אחרי שנים ארוכות של זיכוך.
והעולם התהפך לי. הבנתי שבעצם אני לא יושב מתחת לעץ, אלא מעליו. הגזע והענפים והעלים והבלוטים – הם מין אנטנה, מחוש. והבנתי שלעולם, לעולם, לעולם, לא תוכל להבין עץ אם תתייחס לחלק שנגלה לעיניך. כי רק למטה, באפלת האדמה – שם הכל מתחיל, ושם הכל נגמר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
במורד המנהרות המפותלות
|
|
|
 |
|
|
|
אחרי היום ההוא, יכולתי להקשיב לעץ האלון הרבה יותר טוב. שמעתי ממנו סיפורים שהיו מעמידים לכם את שערות האוזניים, מהימים שבהם הסתובבו שם אנשים אחרים, שבטים שלמים שידעו להקשיב לעצים, לחיות ולאבנים. כשלמדתי להכיר אותו יותר לעומק, התברר שהוא היה אלון שוחר-אדם (יש דבר כזה אצל צמחים מסויימים, כמו גם אצל חיות, אבנים וגמדים). אולי זה קשור בעובדה שלאורך שנים ארוכות נאסף בצילו של האלון הזה הקהל של מספר-הסיפורים של השבט, אבל זה כבר באמת שייך לסיפור אחר. מה ששייך לסיפורנו הוא שבעזרתו של האלון הזה יכולתי גם לראות את עצמי, ולראות אנשים אחרים – באופן שבו עץ מתבונן בנו: לעולם, לעולם, לעולם לא תוכל להבין אדם אם תתייחס רק לחלק שנגלה לעיניך. מה שאנחנו רואים ומכירים רוב החיים הם ענפים, עלים ופרחים; אבל אין להם שום קיום ומשמעות בפני עצמם. החלק המעניין באמת מתקיים כל אותו זמן באפלה נסתרת, ויש בו דרמות גדולות וחשובות. עץ יכול להיראות מת לגמרי מעל פני האדמה, אבל למטה הוא חי, מחכה להזדמנות הנאותה ללבלב. ועץ יכול להיראות חי וירוק – אבל למטה הוא כבר מת, והעלים הירוקים הם כמו השערות והציפורניים שלנו, שממשיכות לצמוח מעט אחרי שהלב מפסיק לפעום.
אחרי שהתבוננתי בעיני רוחי בשורשים של האלון, התחלתי לנסות לעקוב אחרי השורשים שלי: לרדת אט אט יותר ויותר עמוק, לא להתעקש על צורה נראית לעין או על תבניות הגיוניות – רק למשש את דרכי בתוך המנהרות המפותלות.
אחת הדרכים היעילות למצוא את דרכי היתה בעזרת כתיבה. הייתי יורד עמוק ככל שיכולתי בחלק שעוד גלוי לעיניי, גם אם בקושי: זיכרון קלוש, מחשבה חולפת, קצה זנבו של חלום, הד-רעמו של פחד. ואז הייתי נותן ליד להמשיך לכתוב, לא חשוב מה. כמו טיפת מים, שהצו היחיד שלה הוא תנועה. לא לעצור לרגע, לא לחשוב, לא לשפוט, לא לערוך. למצוא לי את חריץ הכניסה שלי ולהתחיל לחלחל בעקשנות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישבתי עם גבי בן ה-9
|
|
|
|
|
|
|
בערך חצי שנה אחר-כך מצאתי את עצמי בצלילה כזו, בלי שלגמרי התכוונתי. זה היה שיא הקיץ, והסתובבתי לבד עם ג'יפ ישן במקסיקו, עושה כמיטב יכולתי ללכת לאיבוד. במחוזות שאליהם נקלעתי מעטים היו דוברי האנגלית, ונאלצתי לתקשר בספרדית. הספרדית שבפי היתה דלה ושברירית, כמו ענפיו של עץ אחרי שנים של בצורת. בילדותי התגוררתי כמה שנים בדרום אמריקה, ובאותה תקופה דיברתי ספרדית שוטפת; אבל לא יצא לי להשתמש בה מאז, ובמפגשים הראשונים שלי עם כפריים מקסיקנים מצאתי את עצמי נאלם ומגמגם חליפות. בהמשך, וגם הודות לליטרים של בירה "טקטה" מקומית, השתחררו חרצובות לשוני, והספרדית התחילה להתגלגל ממני. אבל היא לא היתה שלי: אני, כאמור, כבר בקושי ידעתי לדבר. היא היתה שלו, של גבי בן ה-9 שחי בקולומביה. כדי להצליח לדבר הייתי צריך להשתיק את מוחי שלי ולתת לו מקום. בהתחלה הבירה עזרה, אחר כך הצלחתי גם בלעדיה.
בשלב כלשהו, אחרי שנהגתי שעות בדרכי-ג'יפים מחותחתות, עצרתי במקום מדהים שהיה שייך למשפחה היחידה ששרדה מהשבט האינדיאני המקורי: בלב מדבר סונורה הצחיח נבע שם המעיין החם הפורה ביותר שראיתי מימי. מבטן האדמה פרצו במפלים גועשים מים כמעט רותחים, מיליוני ליטרים בשעה. בני המשפחה ניתבו חלק מהמים לבריכות אבן קטנות ונסתרות במדבר, ולצידן בנו סככות צל פשוטות. ואני התנחלתי באחת מהן. מצאתי דרך שבה חום המים לא יעלה על חום הגוף, והייתי יושב בתוכם בשעות החמות, ערום כמו תינוק, ולמראית עין – לא עושה כלום. אבל זה, כמובן, נכון רק לגבי החלק הנראה לעין. למעשה, לא ישבתי שם לבד. ישבתי עם גבי בן ה-9, שפתאום התעורר. מכיוון שבימים האחרונים נאלצתי לתת לו לדבר מגרוני, הוא היה פתאום חי ומוחשי. הוא שוחח בשריקות עם הציפורים מסביב, המציא שירים מטופשים, שקע בהזיות דמיוניות וילדותיות. אינספור תחושות ישנות הציפו אותי בלי אזהרה, כאילו היו החוויות הטריות ביותר. ביום השני כבר נכנסתי למים עם קלסר ועט, והתחלתי לגשש את דרכי אל העולם שלו. אני כתבתי בעברית, הוא בספרדית. לא היה שום סיכוי שנחליף תפקידים: הוא אולי היה יכול לכתוב בעברית, אבל אני בשום אופן לא יכולתי לכתוב בספרדית. שאלתי אותו המון, כל מה שרציתי לזכור: מה חלמתי, איך ראיתי את עצמי, איך ראיתי את העולם, ממה פחדתי. והוא שאל אותי לא פחות, הוא השתוקק לדעת איך זה להיות מבוגר, לנהוג לבד עם ג'יפ, לאהוב אישה.
זה לא היה סיפור, זו לא היתה המצאה, זה אפילו לא היה זיכרון. זה היה קול שלם, צלול וחי לא פחות מהקול היומיומי שלי. הקלסר התמלא עד תומו והמשכתי לכתוב במחברת אחרת. יכולתי להמשיך עוד ועוד: לא הייתי זקוק ל"מוזה", לא הייתי צריך להמציא. רק לגשש את דרכי במורד המנהרה המתפתלת, להקשיב ולכתוב. לא פחות משאני רציתי לשמוע, הוא רצה להישמע (המפגש הזה מאוד עזר לי כשכתבתי את "פרא", שהגיבור שלו הוא מין ילד בגוף מבוגר. כל מה שהייתי צריך לעשות היה לשתף את בן ה-9 בתהליך הכתיבה).
וכל זה – רק מכניסה דרך חריץ אחד קטן. אבל כל רגע ורגע מהחיים שלנו חי ככה בתוכנו, כל גיל, כל חלום, כל הרהור, כל בחירה שלא לקחנו, כל נטייה שלא טיפחנו, כל שאיפה שזנחנו, כל איבה שרחשנו, כל רגש שהדחקנו, כל קול שהפנמנו, כל כאב שחווינו, כל מה שחשבו עלינו, כל מה שחשבנו על אחרים: הם כולם ממשיכים להתקיים, כולם משפיעים על מי שאנחנו ואיך שאנחנו, מתי אנחנו פורחים ומתי אנחנו נובלים. בלעדיהם לא נוכל להבין באמת את הסיפור, ובודאי שלא נוכל לספר אותו כהלכה.
נדמה לי שזה נכון לגבי כל טקסט טוב שקראתי – סיפור, שיר או רומן: מי שכתב אותו עזב את עולם-הקצוות הגלוי לעין, וצלל אל ארצות הצל. יש כותבים מוכשרים ומשגשגים שמפליאים לתאר את עולם הענפים והעלים, והכתיבה שלהם משאירה אותי שווה נפש. ויש כותבים עילגים, או מסורבלים, או בוסריים, שיצאו לאיזה מסע כזה דרך חריץ בתודעה היומיומית, וחזרו משם עם עוד פיסה תת-קרקעית מפליאה – וכשאני קורא אותם אני כל כך שמח על המצאת הכתב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב-16-18 באוגוסט יערוך גבי ניצן באשראם במדבר את סדנת לכתוב פרא, מסע לחיפוש הקול האישי, הפראי והאותנטי בכתיבה.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
