 |
/images/archive/gallery/792/918.jpg יד של נערה והדית
מינה קדרי, cc-by-sa  |
|
|
|
|
|
|
| בדרום תת היבשת ההודית יושב לו תומר פרסיקו והוזה. על מה? על שקט סמיך ועסיסי. רשימות מסע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני בדילמה: בכל תחנה שהרכבת עוצרת מתחשק לי לקפוץ החוצה ולקנות בקבוק מים מינרלים. חם, ואני צמא מאוד. מצד שני, שעתיים ישבתי על הריצפה ליד השירותים, וסוף סוף יש לי מקום ישיבה. אם אקום אפסיד אותו. בדיקת הדרכונים אחרי הנחיתה עברה מהר מהצפוי, אספתי את התיק גם כן מהר, ותפסתי ריקשה זריזה לתחנת הרכבת של מדרס. הגעתי חצי שעה לפני הרכבת הראשונה, של 7:15 לבנגלור, ויש לי כרטיס לשניה, בעוד שש שעות. הרכבת
היתה מלאה אבל כרטיס ללא מקום שמור היה אפשר לקנות. קניתי, ולא היה לי מקום. והנסיעה תימשך שש שעות. חבל שלא הסכמתי להצעתה הנדיבה של הדיילת האדיבה במטוס, לכוס מים אחרונה לפני הנחיתה. פחדתי שאצטרך פיפי. אבל מי ידע שתוך שעה בלבד אעבור ממטוס ממוזג אל ריצפת קרון רכבת מפושתן? ריח השתן נישא באפי, חריף ומר, מזכיר לי כמה נורא על הריצפה ליד השירותים. מצד שני יבש בפה, עייפות כללית, ובלב שמחה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/742/167.jpg
הכל בסדר. החיים יפים. מותר ליהנות צילום:  |
|
הכל בסדר. החיים יפים. מותר ליהנות |
|
|
|
 |
|
 |
|
ULTRA DELUX
|
|
|
 |
|
|
|
האוטובוס מבנגלור לטירוונמלאי מלא, אבל לא מפוצץ, וזה טוב מאוד. מבחוץ כתוב עליו "ULTRA DELUX", אבל הזמנים שהוא נחשב כזה עברו. הסרט ההודי שמשודר בשתי הטלוויזיות שבתוכו, בווליום אדיר, גם הוא ישן, אבל זה רק מוסיף לו חן: צבעי טכניקולור מזויפים, שירים צעקניים וריקודים צבעוניים, הגברים משוחי בלורית ומטופחי שפם, הנשים עבות בשר וארוכות שיער, ולהשלמת החוויה הסאונד רודף את התמונה בדיוק שנייה מאחור, המירוץ זנוני אבוד מראש. יש עוד חמש שעות נסיעה. בקטנה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזיות, אשליות וחצי אגוז קוקוס
|
|
|
|
|
|
|
אני הוזה, ברור. אוטו-סוגסטיה. שכנוע עצמי. אילוזיה. דלוזיה. טירוף מוחלט. אחרת אי אפשר להסביר את זה: שהראש פתוח ושקט אחרי שעה במקום הזה, אחרי תה ומקלחת ועשרים דקות מדיטציה. הראש פתוח לרווחה, פעור, כאילו הוא אגוז קוקוס גדול שמישהו שבר את חציו הקדמי במכת מצ'טה אדירה, באבחה אחת, והמחשבות נזלו החוצה, או עפו לכל הכיוונים, רסיסים של שכל קלים מנוצה, משאירות אחריהן שקט עמוק, סמיך ועסיסי. ברור: אני פשוט הוזה. ומה שחמור הוא שאני נותן לעצמי להזות. חוסר אחריות נפשע. חטא מוסרי כנגד הרציונליות.
תנו לעצמכם להזות מדי פעם. הרשו לעצמכם להיות חסרי אחריות. הרפו מעט. הרפו מהמאמץ המתמיד להיות מבוססים, יודעים, צודקים. לא כל הזמן. פעם ב. האם, אם כן, אני מציע פשוט להאמין בכל שטות? האם אני מבקש לשמוט כל בסיס לוגי, לחתוך בינינו ובין המציאות את חבל הספק הסביר ולהמריא לחלל ללא חליפת חמצן? חלילה. שלל קשקושי הרוחניות בפיתה, בלבולי הניו-אייג' ברופי וחצי לא גורמים לי נחת כלל. צלם בהיכל הם בשבילי. כי הם מתיימרים לפתוח את קודש הקודשים, ולמעשה מובילים אל מדבריות של חול.
אבל גם כאן צדק הבודהא: גם כאן יש לצעוד על דרך האמצע. אז האם יש להישאר תמיד עם שתי רגליים על הקרקע? כן. ודאי. שתי רגליים על האדמה. אבל: לא שתיהן בבת אחת. ככה פשוט אי אפשר להתקדם. אחת על האדמה ואחת באוויר, לפניה, מגששת קדימה, שלוחה הלאה, מאמינה שיהיה היכן לדרוך, שתמצא משען גם בטֶרָה אינקוגניטה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/792/927.jpg
משאית הודית צילום: מינה קדרי, cc-sa-by |
מינה קדרי, cc-sa-by |
משאית הודית |
|
|
|
|
|
|
|
יודעים, ויודעים שיודעים
|
|
|
|
|
|
|
כי הבעיה שלנו, כפי שמזכיר הגורו המערבי ראם דאס, היא לא שאנחנו מתעקשים לדעת, אלא שאנחנו מתעקשים לדעת שאנחנו יודעים. כלומר, אנחנו לא מסתפקים בזה שאנחנו יודעים משהו (ואנחנו, כלומר הרבדים העמוקים בנו, יודעים כל כך הרבה), אלא אנחנו מתעקשים לדעת את זה במילים, לנסח את זה לעצמנו (עצמנו, ברבדים השטחיים, הרדודים), לדעת שאנחנו יודעים. אפשר לראות את המנגנון הזה במהופך בניסיון לא לחשוב על פילים לבנים. כמובן, זה לא אמור להיות קשה. רוב הזמן אנחנו ממילא עושים את זה. הבעיה היחידה היא שגם אם נחשוב על דברים אחרים כדי להעסיק את המוח, נמלא את ראשנו בכל דבר ועניין שאיננו פיל לבן, הרי שנחזור מדי פעם רק כדי לבדוק, רק כדי להיות בטוחים שאנחנו באמת לא חושבים על פיל לבן. והנה חשבנו על פיל לבן.
כך אנחנו מתעקשים לבדוק הכל: כל הנחה וכל תחושה, כל חוויה וכל רגש. מתעקשים לנתח הכל עם אותה עין צופיה ובוחנת, עם אותו סכין מבריק ומדויק של ודאות מדוקדקת. והשלם פשוט לא יכול להתגלות כאשר הוא מנותח וגזור לחלקים. וגם לא כשמצפים לו, כשאורבים לו כדי לתפוס אותו מיד כשהוא בא. אנחנו הרי גם מתעקשים כך גם להרגיש, ולהדגיש, שאנחנו קיימים. נחזור שוב ושוב אל עצמנו רק כדי לוודא שכן, הנה אנחנו. לא נעלמנו. אנחנו כאן, חלק מהעולם. חלק נפרד. עצמאי.
אז יש כאן כמה בעיות חמורות עם כושר החשיבה שלנו: בעיה אחת היא שהוא מנסה לתפוס את מה שהוא לא יכול. את השלם. בעיה שנייה היא שהוא מאשרר את קיומנו כישות נפרדת ונבדלת מאותו שלם (וזה, למי שלא יודע, לא נכון). ויש עוד כמה בעיות. אבל הבעיה שאני מדבר עליה היא שהוא לא נותן להתקדם. הוא מתעקש לחזור ולבדוק, לחזור ולבסס, גם אם מה שהוא בודק אינו כרגע בר ביסוס. כי עוד מעט, כאשר הרגל שנשלחה קדימה תחזור ונפגוש את האדמה, אז יבוסס אותו הדבר – או לפחות השכל ימציא לזה כבר הסבר. אבל כרגע עדיין אי אפשר לתפוס את זה, גם מבחינה עקרונית, כי הצעד המבקש ללמוד רק בתחילתו. וכושר החשיבה שלנו לא נותן לנו לעשות את הצעד הזה: הוא קופץ מיד אל תוך הריק, אל תוך הרווח שבין המחשבות, אל הראייה הנקייה, אל תוך הפתיחות שדרושה כדי שיהיה גילוי אמיתי, ומכניס שם עוד איזו מחשבה, או איזה רצון, או איזה זיכרון.
לכן גם כשאנחנו כבר מתחילים להיפתח, מתחילים להירגע אל תוך ההוויה, הוא "בודק". הוא רק בודק. הוא בודק אם זאת אכן ההוויה, זה הכל. אבל הבדיקה הזאת מחזירה אותנו אל האדמה בבום. שתי רגלים שלא זזות אפילו מטר. כלומר יש כאן בעיה אינהרנטית עם חדוות הביסוס, בעיה פנימית עם הרצון לדעת שאנחנו יודעים, שלא נותנת לנו לגלות את מה שאנחנו ידענו תמיד ושכחנו.
זה באמת הוא, כושר החשיבה. היכולת לנתח ולבדוק, שעברה לאוטומט ונהנית מעצמה. זה לא נשלט וזה לא אשמתנו. אבל עם תרגול מדיטטיבי נכון אפשר ללמוד לוותר עליו מדי פעם, לתת לו להירגע, להרפות. וכמובן, מזל שיש את טירוונאמאלאי, שלא משאירה ברירה אלא להרפות. אלא להזות. ולזה ייקרא מקום קדוש.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| תומר, בחייאת תשלח תמונה עדכנית
| /images/archive/gallery/646/893.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
בלילה כל הסניאסים שחורים
|
|
|
|
|
|
|
לילה. חשוך. פנסי הרחוב מעטים ושלוליות האור רחוקות אחת מהשנייה, לא יוצרות אפילו אשליה של זרם שוטף. הבאבות, הסאדהו, הסניאסים, הנזירים הנודדים פורשים את המחצלות שלהם בצדי הכביש הראשי. המחפשים הרוחניים המערביים קונים בקבוק אחרון של מים מינרלים ללילה. אני מצחצח שיניים ונושא תפילה של הודיה.
הרשימה התפרסמה בבלוג של תומר
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
