 |
/images/archive/gallery/193/335.jpg
אורן אנטין  |
|
|
|
|
| פסיכולוגים טוענים שאנשים בריאים בנפשם שוגים באשליות חיוביות. אנשים שסובלים מדכאון, לעומת זאת, נוטים להיות רציונליים יותר. ויש גם צד בודהיסטי לפרדוקס הזה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שחר שילוח
25/6/2007 9:23 |
|
|
|
|
|
|
|
מסתבר שרובנו טיפשים אבל אופטימיים: אנשים בריאים בנפשם שוגים באשליות, זוהי עובדה ידועה בפסיכולוגיה המערבית. אמונות חיוביות אך חסרות בסיס עוזרות לנו לתפקד ולהיות אופטימיים. אנשים שסובלים מדכאון, לעומת זאת, נוטים להיות רציונליים יותר. ויש גם צד בודהיסטי לפרדוקס הזה.
ב-1988 פורסם מאמר שכתבו ש. טיילור וג'. בראון ובו נטען שהונאה עצמית חיובית היא חלק נורמלי ורצוי בחיי היום-יום. טיילור ובראון הגדירו שלושה תחומים עיקריים של הטיות תפיסתיות שמאפיינות את האדם הממוצע: תפיסה עצמית במונחים חיוביים שאינם ריאליסטיים, אמונה מופרזת בשליטה בסביבה ואמונה שהעתיד חיובי יותר ממה שמצדיקות העובדות בשטח.
בני אדם תלויים באשליות האלה למען בטחונם העצמי, מה שמאפשר להם לתפקד. הבעיות צצות כאשר הפנטזיה מתפוגגת.
כאן עולה השאלה לגבי "בוחן המציאות הלקוי", תסמין שמאפיין בדרך כלל אנשים שמוגדרים כסובלים ממחלות פסיכיאטריות. האם יש צד חיובי גם לאשליות-הזיות שמלוות
אותם?
על פניו, בריאות נפשית שתלויה בהונאה עצמית לא עולה בקנה אחד עם הטכניקות הבודהיסטיות למציאת שלווה ואושר. בתרגול מדיטציה אנחנו עושים בדיוק את הדבר ההפוך: מסירים את המסכים שתלויים לנגד עינינו, מפרקים אשליות, כשהמטרה היא לראות את הדברים כפי שהינם. האם זה אומר שהתרגול מותיר אותנו עירומים ללא עטיפת המגן של ה"יהיה בסדר"?
דווקא בדרך הבודהיסטית שמפוררת את "כדורי ההרגעה" בדמותן של האשליות אפשר למצוא את המזור. אם מצליחים לראות את הדברים כפי שהינם, לומדים שגם הבוץ הקיומי הדביק ביותר הוא לא מוחלט אלא תלוי בערב רב של משפיעים וגורמים. הדבר הזה, שכרגע מופיע כבוץ, יכול ברגע אחר להופיע כמכרה זהב.
יוצא שיש לנו כמה עובדות שלא מתיישבות ביחד: אשליות אופטימיות זה בריא לפי טיילור ובראון; ראייה צלולה זה הכי טוב, לפי הבודהא; בוחן מציאות לקוי וחיים בסרט זה סימן להפרעה מנטאלית, אומרים הפסיכיאטרים. האם אפשר למצוא היגיון באי ההיגיון הזה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איך תשכנע אדם מדוכא ש"יהיה בסדר" כשהכל דפוק?
|
|
|
 |
|
|
|
דכאון - לפי תיאוריה שנקראת "ריאליזם דכאוני", לאנשים דכאוניים תפיסות ריאליסטיות יותר משל אנשים "רגילים" בנוגע לדימויים העצמי, לחשיבותם וליכולותיהם האישיות. אולם, הריאליזם הדכאוני קשור למה שהאדם הממוצע נוטה להכחיש ולא לפרשנות שניתנת למרכיבים אחרים, כמו מידע ואירועים – במקרים האלה הסובלים מדכאון נסחפים בפרשנותם לכיוון השלילי.
פרנויה - אנשים שסובלים מהפרעה פרנואידית (שמאפיינת פעמים רבות חולי סכיזופרניה) נחשבים לשטופי הזיות (דלוזיות). אבל, אם אתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך, ופעמים רבות דווקא אלא שנחשבים לבעלי בוחן מציאות לקוי מסוגלים להבחין בחדות בפרטים מציאותיים למדי שמזינים את האשליות. הם יכולים להצביע באופן בוטה על דעות שליליות שמחזיקים אנשים שנמצאים בקרבתם, אלה תמיד יוכלו לסגת ולומר על אותו אדם שהוא משוגע. למעשה חדות הראייה והיעדר "הפילטרים" אפשרו ל"משוגע" להציב לזולתו מראה מול הפנים. עם זאת, היעדר הפילטרים הוא אחד הגורמים שהופכים את חייו של הסובל מפרנויה לקשים כל כך.
הפרעת אכילה - היה מקובל לחשוב שתפיסת גוף מעוותת היא מרכיב הכרחי באנורקסיה. במחקר שבוצע בשנה שעברה באוניברסיטת מאסטריכט בהולנד התקבלה מסקנה שונה: נשים ללא הפרעות אכילה ונשים שסובלות מהפרעות אכילה התבקשו לדרג את האטרקטיביות של גופן. לאחר מכן הנשים צולמו מהצוואר ומטה וקבוצה של מתנדבים התבקשה לבצע את אותו הדירוג באופן אובייקטיבי. נמצא שהנשים הבריאות נתנו לעצמן דירוג גבוה מזה שנתנו להן ה"שופטים". הנשים שסובלות מהפרעות נתנו לעצמן דירוגים שהתגלו כקרובים מאוד לאלה של השופטים האובייקטיביים. העובדות מעוררות חוסר הנוחות הן שלנשים בעלות הפרעות האכילה הייתה, לפי המחקר הזה, תפיסת גוף ריאליסטית יותר משל הבריאות. (חשוב לזכור שבמחקר הזה המשתתפים דירגו את רמת האטרקטיביות ולא את תקינות משקל הגוף. ייתכן שהנשים עם הפרעות האכילה נטו לתת לעצמן ציונים נמוכים יותר כי חשבו על עצמן שהן "שמנות").
הראייה הריאליסטית מאתגרת את המטפלים. איך תשכנע אדם מדוכא ש"יהיה בסדר" כשהכל דפוק? מטרתו של המטפל אינה יצירת תפיסה לוגית או רציונלית של המציאות אצל המטופל, אלא לעזור לו ליצור תפיסות מחודשות שיעזרו לו לשוב לתפקד. אולי כאן המקום לאמץ את הראייה הבודהיסטית שלפיה המציאות היא מה שאנחנו עושים ממנה. העקרון שתורגם במערב באופן קצת מתעתע וכונה "ריקות" אומר שאין שום דבר שיש לו קיום עצמאי, בלתי תלוי העומד בפני עצמו. כל מה שיש הוא תלוי-הדדית באינספור גורמים אחרים, ולכן מציאות עגומה מסוימת לא חייבת להישאר כזו, היא משתנה בתוך זרם השתנויות שמכיל אינסוף גורמים אחרים שמעצבים אותה בכל פעם מחדש.
ברור שגם המטפל וגם המטופל לא חייבים להיות בודהיסטים עם תעודות כדי לאמץ את הגישה הזאת. ברוב המקרים הם אפילו לא שמעו את המילה דהרמה מחוץ לקונטקסט של "דהרמה וגרג".
לקריאה נוספת
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
